איך לרצוח ולצאת זכאי

אני נוהג לבקר לעתים רחוקות בבית הכנסת, בדרך כלל באירועים שחשובים לי או למשפחתי, כמו בחתונה או בר מצווה. או אז אני כובש את כיסאי, המוזנח רוב ימות השנה, בבית הכנסת. מכיוון שכך - אינני זוכר על פה את התפילה ואני זקוק לסידור שבו אוכל להתמצא איפה קוראים ומה.

לצערי אני לא מצליח אף פעם להבין מה אומרים בתפילה ואיפה הם נמצאים בכלל. והנה אני מוצא את עצמי קורא ו-"לומד" תורה. אלא שמה שנגלה לעיני מזעזע אותי כל פעם מחדש.

בתאריך 30/8/2003 חגגנו לאחייני בר מצווה. הוא עלה לתורה בפרשת 'שופטים' (ספר דברים) ולקראת סוף הקריאה בפרשה הופיע הקטע הבא:

דברים פרק כא

א כי-ימצא חלל באדמה אשר יהוה אלהיך נתן לך לרשתה, נפל בשדה, לא נודע מי הכהו. ב ויצאו זקניך ושפטיך ומדדו אל-הערים אשר סביבת החלל. ג והיה העיר הקרבה אל-החלל, ולקחו זקני העיר ההוא עגלת בקר אשר לא-עבד בה אשר לא-משכה בעל. ד והורדו זקני העיר ההוא את-העגלה אל-נחל איתן אשר לא-יעבד בו ולא יזרע, וערפו-שם את-העגלה בנחל. ה ונגשו הכהנים בני לוי, כי בם בחר יהוה אלהיך לשרתו ולברך בשם יהוה, ועל-פיהם יהיה כל-ריב וכל-נגע. ו וכל זקני העיר ההוא הקרבים אל-החלל ירחצו את-ידיהם על-העגלה הערופה בנחל. ז וענו ואמרו: ידינו לא שפכה (שפכו) את-הדם הזה ועינינו לא ראו. ח כפר לעמך ישראל אשר-פדית, יהוה, ואל-תתן דם נקי בקרב עמך ישראל, ונכפר להם הדם. ט ואתה תבער הדם הנקי מקרבך, כי-תעשה הישר בעיני יהוה.

אני קורא את הקטע וממצמץ בעיניים (מרכיב משקפי קריאה כדי לא לטעות חס וחלילה למרות שראייתי 6:6).

מתוך קריאה בקטע צצו ועלו במוחי כמה שאלות:

1. האם ניתן להטיל דופי, אשמה, פקפוק ביושרו/יושרם של עיר או עיירה שלמה, רק משום קירבתם אל זירת הפשע? (במקרא זה רצח: "כי-ימצא חלל באדמה אשר יהוה אלהיך נתן לך לרשתה, נפל בשדה, לא נודע מי הכהו")

2. האם קירבה למקום יכולה להיות ראיה משפטית קבילה בעיני כל הדיוט בכלל ובעיני שופט בפרט? ("ויצאו זקניך (כלל ההדיוטות) ושפטיך ומדדו אל-הערים אשר סביבת החלל")

3. האם צריך אדם לשאת בעונש על פשע שמישהו אחר עשה, רק מפני שאותו אחד שרצח בחר את ביתו או עירו כזירת רצח? ("והיה העיר הקרבה אל-החלל, ולקחו זקני העיר ההוא עגלת בקר אשר לא-עבד בה אשר לא-משכה בעל ...")

4. האם אין כאן משום הצעה לשיבוש הליכי משפט? שהרי למי שיש חשבון עם אדם אחר ורוצה הוא לנקום בו ולהורגו, כל שעליו לעשות זה לקרוא ב-"תורתנו הקדושה", ללמוד את ההלכה הכתובה בה, לשכנע את קורבנו להגיע למקום מסוים שרחוק מביתו שלו וקרוב לעיר אחרת, ושם יבצע את זממו. או שיהרגנו ויקח את גופתו אל העיר הרחוקה מביתו וישוב הביתה. והנה "תורנו הקדושה" נותנת לו את הדרך הפשוטה ביותר לצאת ללא עונש על מעשה רצח (שאין פשע חמור ממנו). שהרי מרגע שימצאו את גופתו של הקורבן, כלל לא יגיעו לחקור בעיר שבו הוא מתגורר. כי אם זקניה ושופטיה יטילו על הקהילה שלהם, הקרובה למקום המצאות הגופה, לשלם עבור הרצח הזה ולשאת בחרפה ובעונש של המעשה.

5. מי ישלם עבור העגלה, הרי גם היא שווה כסף? כמובן שהעיר הקרובה?! על לא עוול בכפם ולמרות שצחים הם כשלג הלבנון.

6. מה חטאה העגלה שיערפו את ראשה? מעשה שעובר על כמה "לאווים" (צער בעלי חיים, בל תשחית, בזבוז מקור של כוח עבודה ובשר לאכול...)

7. מה הקשר בין רצח של אדם לבין רצח של עגלה? האם בכך יבערו את התופעה? או יגבירו אותה?

8. ומי הם שופטינו? האם אפשר לסמוך על שופט שנוהג כך במקרה רצח? ללא חקירה, ללא ניסיון להגיע לחקר האמת, ללא חקירת בני משפחה, שכנים, קרובים, נטילת ראיות מזירת הרצח, סימני גרירת הגופה, מי הנרצח? מה המניע, אם יש? אם כך נוהג שופט בחומרה כיצד ינהג בקולה?

9. היכן חכמתם של זקני העיר? או שמא זו החכמה הרבה שצברו בחייהם ומעבירים אותה מאב לבן בגאון וגאווה? (הנצחת הבערות וההפליה)

10. "וכל זקני העיר ההוא הקרבים אל-החלל ירחצו את-ידיהם על-העגלה הערופה בנחל. וענו ואמרו: ידינו לא שפכה (שפכו) את-הדם הזה ועינינו לא ראו. כפר לעמך ישראל אשר-פדית, יהוה, ואל-תתן דם נקי בקרב עמך ישראל, ונכפר להם הדם. ואתה תבער הדם הנקי מקרבך, כי-תעשה הישר בעיני יהוה." ...האם זה הישר בעיני יהוה???

צר לי, אבל כשאני קורא את הכתוב בתורתנו הקדושה, הדבר מאריך את הזמן בין ביקור לביקור שלי בבית הכנסת, ונוסף לזאת גורם לשנאת אחים. כן, עד כדי כך, שנאת אחים. שכן כשאני רואה ברחוב אדם חובש כיפה, מיד צצה ועולה הפרשה הנ"ל במוחי (ולא רק היא). וביודעי שמאמין הוא בדברים הכתובים ב-"תורתנו הקדושה" וחי על פיהם, אני מתחיל לטפח רגשי זלזול ושנאה במי שנברא בצלמי ובדמותי, ואני לא אוהב את ההרגשה הזו. זו הסיבה שהתיישבתי וכתבתי את הדברים הללו. לא מתוך שנאה ולא מתוך התכחשות לתורתנו אני עושה זאת, כי אם מתוך איכפתיות לזולת ולערכי החיים שנעלים הם מכל. אם חסכתי ולו לרגע אחד עיוות הדין היכן שהוא במאמר זה, דייני.