החיים, המוות והקדיש

ביקורת על תפילת "קדיש" עלתה באתר לפני כשנתיים http://www.hofesh.org.il/articles/kadish.html
והנה לאחרונה קבלנו תגובה מבחור דתי. הנה מכתבו והתייחסותו ל"קדיש", ותשובה על טענותיו והשגותיו:

בס"ד.

שלום רב - ברצוני להגיב על מאמר שעוסק בקדיש מאת דן מלר. דן מלר במאמרו על הקדיש טוען,  שבתפילת הקדיש אין שום הזכרה לנפטר, והתפילה היא לקב"ה. ובכן, דן צודק לחלוטין: תפילת הקדיש היא להאדיר ולפרסם את שמו של הקב"ה בעולם. לעניות דעתי הסיבה לאמירת הקדיש באירועים עצובים ושוברי לב נעוצה במה שהמוות רוצה לקחת מאתנו - את החיים.

בהלוויות ובאזכרות אנו מבכים על אהובינו שאינם, אנחנו מספידים אותם בכך שאנו  מזכירים את כל הדברים הנכונים והרגישים והאוהבים שאנו מרגישים כלפי אותו  בן-אדם, אפילו אם לא כולם מסכימים. רחישת האהבה הכבוד היא עצומה, ואנו לא חושבים עכשיו על מה שקרה\קורה\יקרה בעבודה  או בבית. הרגשתנו היא עכשווית כלפי אותו בן-אדם.

כמובן, שההרגשה היא עצובה וכואבת משום שאיבדנו בן משפחה, קרוב או חבר. אבל המילה שתמיד תחזור בהספדים היא: "היה". -"הוא היה...בן-אדם טוב, אב נפלא, מסור וכו'... אבל תמיד המילה "היה" תחזור על עצמה, מה לעשות, יש פה חידלון מהחיים - מוות.

אמירת הקדיש לדעתי מסמלת את ההמשך, ואני אסביר: הקדיש הוא אמירה קשה, שבאה ואומרת: "קשה,עצוב וכואב אבל חייבים להמשיך בחיים". אני, כבן-אדם, מאמין אומר את הקדיש במעמד כזה נורא וכואב כדי להזכיר את מהותו של  אלוקים שבתוכו\בתוכה מונחים יסודות האמונה - תורה ומצוות.

בוודאי שיש חשש במעמדים אלו, שהבן-אדם יאבד את אמונתו ויפנה לצד השני של החיים. אני לא יודע אם זאת הסיבה שהקדיש נאמר בארמית (הרבה תפילות נאמרות בארמית, האם גם הם מחביאים משהו?) האם זו בעיה שאנו חוששים שבן-אדם יאבד את אמונתו?

תפילת הקדיש אינה רק בימים של כאב. היא מוזכרת הרבה פעמים בתפילה, לדעתי, שוב - כקבלת עול מלכות שמים בלי שום תנאי ושכר.

כך גם באזכרה: אמירת הקדיש אינה באה לחלל את כבודו של המת. היא באה להזכיר לאדם, שגם ברגעים הכי קשים שיכולים לעלות על הדעת, בזמן שבו האדם עוסק רק בעצב ובכאב - ברגעים האלו הוא זוכר שהוא מאמין.

אני בטוח שהרבה ממכם לא מקבלים את דברי, ובצדק. לכל אחד קשה לקבל אובדן ויותר קשה לו להגיד את אמירת הקדיש, אבל שוב זה מחזיר אותי למה שכתבתי לגבי אמונה: ע"י אמירת הקדיש לא התנחמתי. ע"י אמירת הקדיש הדברים עדיין נשארו לא ברורים. ע"י אמירת הקדיש אני לא אקבל את אוהבי ששוכב לפני. ע"י אמירת הקדיש אני אומר לעצמי שלמרות שקשה ועצוב וכואב - אני עדיין מאמין.

אשמח לתגובה

דן מלר משיב לשואל

שלום ותודה על מכתבך. לומר את האמת - את המאמר בנושא ה-"קדיש" כתבתי מזמן, והוא פורסם לראשונה ב"יהדות חופשית", ורק מאוחר יותר גם באתר חופש. מרגע שהמאמר פורסם בראשונה ציפיתי וייחלתי לתגובה כלשהי מצד מאמין דתי, ועד היום איש לא הגיב, עד שבאת אתה. תודה לך!

להלן תשובותי או הערותי לכל אחד מקטעי מכתבך, המובאים בסדר בו הצגת את טיעוניך:

1. אני מעריך מאד את הצטרפותך לטענתי, גם אם ניסחת זאת מעט אחרת - שב"קדיש" אין כל התייחסות (מילולית, גם לא ברמז) למת שלפנינו, וכל מטרתו של ה"קדיש" היא להאדיר ולפרסם את שמו של האל היהודי בעולם.  חשוב לציין, עם זאת, שמטרה מכובדת זו היא מטרתו של המאמין באלוהים, והיא איננה מטרתו של היהודי שאינו מאמין באלוהים, או של היהודי ש"אלוהים" עבורו הוא יישות וירטואלית. אוהד, חברי באתר, הגדיר פעם את "אלוהים" כמותג דמיוני, וזכה בקיתונות של שופכין מפי מאמינה דתייה על הגדרת האל כמותג. ו-"לפרסם את שמו"?? וכל כך למה? הרי "הוא האל האדיר והנורא והגדול ואין שני לו" - מה צורך לו, אפוא, בפרסום?
2. "הסיבה לאמירת הקדיש… במה שהמוות רוצה לקחת מאתנו את החיים". יפה שפתחת בהקדמה "לעניות דעתי", וזכותך המלאה לסבור כך, אלא שעניות-דעתי סוברת אחרת. אתחיל בכך, שהמוות אינו רוצה כלום. המוות אינו רוצה. "מוות" איננו מהות משל עצמה, בוודאי לא כוח, שיש לו תכונות אנוש כלשהן. המוות הוא פשוט מצב של  "אין חיים". החיים הם המהות. העדרם, או חידלונם הוא מוות, כפי שבצדק קבעת גם אתה מאוחר יותר: יש פה חידלון מהחיים - מוות.
3. מוות, אם נבקש להגדירו כ"מצב",  הוא העדר חיים בגוף, שבעבר - ייתכן עד לפני אלפית שנייה, היה חי. ברגע שחדלו החיים מלפעום, לפנינו גופה חסרת חיים. גוף מת. "מוות" הוא מונח לשוני למצבו של גוף שהיה חי, ובשלב מסויים אין בו חיים, ולכן למשפט שלך "המוות רוצה לקחת מאתנו את החיים" אין כל משמעות.
4. "בהלוויות אנו מבכים על אהובינו שאינם…מספידים אותם בכך שאנו מזכירים את כל הדברים הנכונים… שאנו מרגישים כלפי אותו בן-אדם, אפילו אם לא כולם מסכימים".  מאחר ואין אדם אחד זהה לאדם  אחר, דברים אלו אמורים גם במספידיו לאחר מותו. "כל הדברים הנכונים" משתנים מאדם לאדם, ממת למת, ממספיד למספיד. רצונו ושאיפתו של המאמין היהודי לומר על פתח הקבר דברי פרסומת לאלוהים - זו זכותו, ולא על כך באתי להלין במאמרי. כל שביקשתי במאמרי הוא להעביר מסר ליהודי שאינו דתי, לזה שאלוהים עבורו איננו דבר נכון, זה שבוחל בכל פרסומת-שלטים כמו "אלוהים! אנחנו אוהבים אותך!", המודבקות כסטיקרים עלובים על כלי רכב (ובעצם מבזים את עצם המהות של אמונה ב"אלוהים"!!) - שיידע מהן מילות ה"קדיש". זה הכל. כשהוא יידע זאת - הוא, כל אדם, כל מספיד יהודי חילוני - יחליט הוא בעצמו - לא שום איש ששם עצמו שליח בלא-היתר עבורו - האם אכן הוא מעוניין לומר את ה"קדיש" על קבר יקירו, אם לאו. לא הצגתי במאמר קריאה כלשהי נוסח "אל תגידו קדיש". הבהרתי, פשוט ולעניין, מה אומרות מילות התפילה הזאת, זה הכל.
5. אני מסכים עם כל דבריך לגבי "רחישת אהבה וכבוד" ו-"הרגשה עצובה וכואבת משום שאיבדנו בן משפחה", אלא שאין בין כל אלה למילות ה"קדיש" כל קשר. אם אכן פיך ולבך שווים, הכנס מילים יפות ואנושיות אלו ל"קדיש" שתתכנן למצב עתידי כלשהו, שהלוואי ולא יבוא. מאחר והמוות בא בדרך כלל בחטף, טוב להכין מילות-אבל מראש. שכן, גם אם איננו רוצים בכך, הוא בוא יבוא, וכבר אמרתי לא פעם - המוות הוא הדבר היחיד הבטוח בחיים…
6. כל מה שאתה מעלה בקטעים (החשובים!) לגבי מה שה"קדיש" מסמל מתייחס, כמובן, רק למה שהוא מסמל, ולא למה שהוא מביע בפועל. סמל הוא מושג יחסי בעיני המסתכל בו, ולא כל דבר מסמל דברים זהים בעיני כל הבריות כולם. מאחר ואתה יהודי המאמין באלוהים, ואני יהודי אתיאיסטי, הרי שעבורי "אלוהים" הוא מושג פילוסופי, שאין מאחוריו כל יישות ריאלית. הסמלים ששנינו רואים ב"קדיש" שונים תכלית שינוי זה מזה. לדידי, הסמל שאתה רואה ב"קדיש", שלכאורה אומר "קשה, עצוב, וכואב אבל חייבים להמשיך בחיים" - הוא תפיסה סובייקטיבית שלך, לא שלי. אני מסכים עמך, שפטירתו של חבר או קרוב עבורי היא "קשה, עצוב, וכואב אבל חייבים להמשיך בחיים", אבל אני אבטא ואומר מילים אלו - אם ארצה -  בלא כל קשר ל"קדיש", בוודאי בלי כל קשר ל"אלוהים" ולהאדרת שמו.
7. לי, כאדם אתיאיסט, אין כל רצון להתייחס ל"אלוהים" ברגעים היקרים מאד שלי, בהם אני מתייחד עם חבר או קרוב משפחה שמת, בוודאי אם גם הוא היה אתיאיסט. מה לשנינו ולאלוהים? אני מבין לנפשך המאמינה, שאינך מסוגל כלל לתפוס, שיש בני אדם שעבורם "אלוהים" הוא כלום, ריק ("ר" בחיריק), ואקום, אפס, מותג וירטואלי. כדאי מאד שתבין, שיש אנשים כאלה, והם רבים מאד, וקח בחשבון את הלך נפשם ואת דרכם להתאבל על מות אדם.
8. לגבי שפתו הארמית של ה"קדיש" - בוודאי שהעליתי ספקולציה ולא תיזה מוכחת, אבל זוהי תיזה לגיטימית כל עוד לא הופרכה, או כל עוד לא הוצגה כנגדה תיזה ראויה יותר. אני פתוח להצעות! ארמית בתפילות מופיעה כחלק מהן. ה"קדיש" הוא תפילה אחת ויחידה שכולה ארמית ועברית אין בה.
9. העובדה שה"קדיש" מוזכר כתפילה במצבים נוספים איננה גורעת מחשיבות הנושא שאני מעלה: העברת מסר ליהודי החילוני, האתיאיסט, על דברים חסרי-משמעות עבורו,  שהוא מבטא - מבלי דעת, ברגעים יקרים וכואבים.
10. בוודאי שה"קדיש" אינו מחלל את כבודו של המת, וכי כזאת טענתי? גם אם תאמר באותו מעמד מילות שבח לכל נושא אחר שהוא, אין בהם משום חילול כבוד המת. ואם לומר דברי-שבח – מדוע לא יהיו אלה דברי-שבח לנפטר? מדוע במקום זאת לשבח מהות שאינה רלבנטית כלל לאירוע - אם בכלל?
11. אתה כותב "ע"י אמירת הקדיש לא התנחמתי". היכן מצאת שה"קדיש" מכוון לניחום אבלים? לא לכך הוא נועד, גם לא להבהיר דברים  "לא ברורים", כהגדרתך. בוא לא נחפש ב"קדיש" את מה שאין בו, ונראה רק מה שיש בו, ועל כך כתבתי במאמרי ואין טעם לחזור על כך.
12. בקטע הסיום של מכתבך אתה חוזר במעגל לנקודת הפתיחה, עליה כבר השבתי, ומיותר לחזור על אותם דברים שוב ושוב. מטיפים דתיים, בכל הדתות, אוהבים לחזור על מאנטרות שלוש פעמים, כמו גם בתנ"ך - קדוש, קדוש, קדוש אדוני צבאות. כאדם שהבנת הנקרא נהירה לו, וגם מעט למעלה מזה, פעם אחת מספיקה לי. תודה.

בברכת "איש באמונתו יחיה" -

דן מלר