"מטרתם היחידה של החיים להיות מי שאנחנו
ולהיעשות מי שאנחנו מסוגלים להיות"
ברוך שפינוזה

הקדמה

אחת משאלות היסוד של מרבית בני האדם היא השאלה בדבר מטרת החיים ותכלית קיומנו. בכך שונה האדם מכל יצור חי אחר, שחייו מונעים ע"י שני מרכיבי-יסוד אבולוציוניים: שרידות ורבייה. המתבונן בבעלי החיים השונים רואה בבירור, שכל עיסוקם מוגבל בעיקר לשני רכיבים אלו. המרכיב השכלי בו ניחן ההומו-סאפינס התפתח בתהליכים אבולוציוניים מפותחים לרמות חשיבה, דמיון ותחזית לעתיד, שאינם קיימים אלא בו ובמוחו, ההומו-סאפינס המודרני, האדם, אנחנו.

שאלת תכלית החיים, יעדם ומטרתם עלתה בחשיבה האנושית לאחר שהאדם הבין, שחייו הם פרק בן-חלוף, וסופו מוות. ההכרה במוות כאירוע עתידי, שיבוא בהכרח, ללא קשר לרצונו או מעשיו של האדם, מבדילה אותו מכל בעל-חיים אחר, שהמוות אינו מעסיק אותו בחייו, גם כאשר אינסטינקט הפחד -  השומר על בעלי החיים מפני החידלון/המוות - קיים אצלם בצורה מפותחת וערנית ביותר.

ידיעת האין וההכרה במוות כאירוע בלתי-נמנע הובילו את החשיבה האנושית למספר שאלות ובהתאם לכך למספר מסקנות:  אם חיינו בעולם הזה הם פרק זמני, בן-חלוף, מה תכלית לחיים? לשם מה באנו לעולם? המשך השאלות הוביל וממשיך להוביל לעולם דמיוני חסר-גבולות של בניית אגדות משובבות-נפש או מפחידות-עד-מוות אודות עולם-הבא, גן-עדן ולחילופין גיהנום, וכמובן בריאתם של אלים - כולל האל היהודי יהוה-אלוהים-אדוני, או בשמותיו המודרניים אלוקים, השם, אדושם, שמים, הקב"ה, ועוד - כולם מיועדים להציב בפני האדם תשובה ברורה וחד-משמעית לשאלת החיים, היווצרותם, והיותם שלב זמני, שסופו מוות.

האדם המודרני המשכיל, הרציונאלי, זה שמסוגל להתנתק מרגשות מיסטיים ומפחדים קמאיים, ניגש לשאלה זו מנקודת המבט המדעית, גם אם איננו איש מדע בפועל: אינני יודע משהו? אלמד, אקרא, אחקור, אבדוק, עד שאמצא את התשובה. והיה אם לא אמצא, לא נורא. אינני חייב לדעת הכול מיד, הרגע, כעת. אמשיך לחקור וללמוד, ייתכן ואדע זאת מחר, אולי בעוד שנה, ייתכן ורק נכדיי יידעו זאת בעוד מאה שנים, ואפשר גם שלעולם לא נדע את התשובה.

האדם הרגשני או המיסטי, או הילדותי שאינו מסוגל לדחות סיפוקים ותשובות לשאלותיו ולדחפיו, שהדמיון במוחו גובר על כל היגיון וחוש מעשי, שבנפשו בוערת חובה פנימית לקבל תשובה מיידית, ימצא על נקלה את נותן התשובות-אינסטנט, את התגרן בשוק ההבלים הממתין בשקיקה למכור לו את מרכולתו - הבטחות לחיי נצח, העלאה באוב של אימא יקרה שהלכה לעולמה, קמעות לבריאות נצחית, קריאת עתידו בקלפים, בקפה או בכוכבי השמיים, או אחד מסוחרי האלים והאלילים בדת זו או אחרת, שללא כל קושי יבהיר לו את ה"אמת" שהוא כל כך מבקש למצוא: אלוהים. אלוהים (או אללה, או ג'יזוס) הוא בורא-כל וקובע-כל, כולל בריאת האדם והצבת תכלית לחייו. בשלב זה מתפלגות הדתות בקביעת המטרה והתכלית לחייו של האדם, אבל ביסודם הדברים ברורים: החיים בעולם הזה הינם שלב זמני, ארעי, ואינם אלא המסדרון לחיי הנצח, לטוב (גן-עדן) או לרע (גיהנום). הפסוקים 14-3 ו-43-14 בפרק כו בספר ויקרא, והפסוקים 14-1 ו-69-15 בפרק כח בספר דברים מלמדים בבהירות מלאה מהי הגישה הדתית בסוגית החיים, וכמה שונה היא מן הגישה המדעית בת-ימינו.

שמוליק, גולש חדש באתר, כתב לנו

שלום לכם/ן אנשים יקרים / נשים יקרות.

אני גולש באתר חופש זמן מה ושאלות רבות עולות אבל שאלה אחת יותר מכולן, בה אגע בסוף. אני חי ביישוב של דתיים, כיפות סרוגות. למרות ספקות רבות שעלו במשך השנים לגבי אלוהים והדת במשך השנים, הדחקתי אותן והמשכתי להיות דתי.

משך כל הצבא אמונתי הדתית נותרה איתנה (הלכתי למכינה קדם צבאית דתית שקצת "חיזקה" אותי בעניין הזה), אך לקראת סוף הצבא התחלתי לקרוא ספרים של ישעיהו לייבוביץ'. אתם בוודאי מכירים את השם ובטח גם קצת או הרבה מההגות שלו, אך אני התעמקתי בו עד שבספר שלו של שאלות ותשובות כבר ידעתי מה הוא כנראה הולך לענות על כל שאלה. הרבה עניינים שבדת לא הסתדרו לי, ולייבוביץ' היווה תשובה לרוב השאלות והתהיות. 

אך השאלה הכי גדולה ששאלתי את עצמי ולא קיבלתי עליה תשובה מספקת הייתה "למה?" ממש כמו אותה ילדה קטנה יחידה ותמה עם שתי צמות ושמלה אדומה. לא הבנתי למה. למה אנחנו פה. מה המטרה של כל זה.

כשלייבוביץ' נשאל מדוע הוא מקיים מצוות למרות שהוא מכיר בכך שאין הוא מקבל על כך שכר, הוא ענה שקיום עול המצוות הוא ערך, ואין ניתן לנמק קיום ערך באופן רציונאלי. בשיחה אחרת הוא ענה שהעולם כפי שהוא אין בו שום ערך ושום מטרה, והמצוות, הן הערך, הן המטרה. לייבוביץ' הוסיף כי ערך אינו דבר שניתן להנמקה, ואי אפשר לשכנע אדם אחר לקיים את המצוות, אלא זה אמור לבוא מתוך האדם פנימה, ולא מבחוץ.

ובכן, לאחר עיון מעמיק בהגות של לייבוביץ', הפסקתי לקיים מצוות, מכיוון שלא ראיתי ערך בקיום אפילו אחת מהן (חוץ מאלה שאני מקיים גם ככה, כמו לא תרצח וכולי). אינני מאמין בקיומו של אלוהים, ושגם אם אותו אלוהים מדומה קיים, אין לו חלק במהלכי העולם, ואין הוא מתערב לי בחיים. עיון באתרכם חיזק את הבחירה שלי, ועל כך יישר כוח גדול.

אם לא גדלתם על ברכי הדת, קשה לתאר כמה מטלטלת החוויה הזאת, ההרגשה שקרקע יציבה כל כך נשמטת לכם מתחת לרגליים, ושבעצם אתם נותרים מול סימן שאלה גדול, מול "למה?" חסר תשובה.

אתם בעצם מבינים שהשאלה שאתם שואלים עכשיו, עליה הדת עונה באמצעות שקרים וסילוף המציאות, היא למעשה חסרת מענה. השאלה הזאת רק מתעצמת כשקוראים סיפורים של יוצרים אקסיסטנציאליסטיים, במיוחד קפקא. האדם צריך להתמודד עם העובדה שהוא מודע לכל מה שקורה, שהוא יום אחד ימות ולא יעבור ל"חיים שמעבר", ושכדור הארץ הוא כנראה לא מרכז היקום ושאין לו תכלית. הוא נוצר במקרה. המציאות נופלת עליו במלוא עוצמתה, והוא אינו יכול לעשות כלום נגד זה.

באתרכם, כשדנתם על סוגיית חזרה בתשובה, הבאתם את הטיעון של חלק מהחוזרים בתשובה על כך שזה "גורם להם אושר", או "ממלא להם את החיים", ושמתם את הטיעון הזה ללעג, תהיתם איך קיום המצוות חסרות הפשר האלו יכולות לגרום אושר.

מה שאני מנסה להגיד הוא, שהדת, כל דת, מעבר לכך שהיא מנסה לתאר תופעות היסטוריות, גיאוגרפיות וטבעיות (שוב, בצורה מסולפת ושקרית כמובן), היא גם מנסה לענות על התשובה ששום מדען לעולם לא יוכל לענות עליה: למה אנחנו פה. מה הקטע.

קם לו אדם בבוקר, יהא יהודי, מוסלמי, קתולי, הינדואיסטי או בן שבט הזולו, ואותו אדם בטוח שהוא יודע שיש מכוון לעולם, ושלכל העסק פה יש מטרה. גם אם הדת לא ממש מסתדרת לו, הוא יסדר אותה, יעגל פינות וימציא שקרים, העיקר שיש לו תשובה ל"למה". זוהי, כך נדמה לי, המטרה הנעלה ביותר של כל דת. ומכיוון שזוהי השאלה הגדולה מכל, עליה לא תיתכן תשובה, התשובות די דומות, ומנסות לענות על הצורך האנושי בביטחון מהלא נודע.

אנשים דתיים, למרות כל הספקות והשאלות שעולים במוחם מכיוון שהם אחרי הכול בני אדם, תמיד ינחמו את עצמם שיש מטרה לכל זה, שאלוהים אחראי לכל, ושאחרי המוות הם יתוודעו אל האמת ויתבצע עמם צדק. זה אולי שקר, אבל זה עושה טוב על הלב.

אם ראיתם מטריקס, אז יש שם את הדמות של סייפר. האיש שהצליח לברוח מהעולם המדומה לעולם האמיתי, אבל הוא גילה לצערו שהעולם האמיתי הוא יותר מדי חסר טעם, חסר מטרה, חסר כל הדברים הטובים שהיו לו בעולם המדומה. אז הוא רוצה לחזור לעולם המדומה, למרות שהוא יודע שהטעם של הסטייק והיין וכל שאר הדברים זה לא אמיתי, אלא הדמייה של מכונה, של תוכנת מחשב. 

נזכרתי גם בציטוט אהוב עליי מתוך הספר הגאוני "1984" של ג'ורג' אורוול: "בבחירה בין חירות לאושר, אדם תמיד יבחר באושר." כמה נורא ונכון.

אחרי כל זה, מה שברצוני לשאול הוא: איך אתם עונים על ה"למה"? האם אחד מכם גם היה דתי ו"חזר בשאלה" והיה צריך לענות על השאלה הזאת בעצמו? לא מתסכל אתכם שמקריות כה אדירה שיצרה את החיים העניקה לכם בד בבד תודעה כה מייסרת? אמנם נכון שבחרנו ב"עולם האמת" (יותר נכון, עולם ה-לא שקר), ואמנם בחרנו בחירות, אבל מכאן- מה הלאה?

נראה לי שהבנתם את רוח הדברים. אשמח לשמוע תגובות מגוונות, אם תמצאו לכך זמן.

תודה מראש, שמוליק

תשובתו של עודד מצוות חופש

שלום שמוליק - נהניתי לקרוא את מכתבך.

אין לי תשובה אובייקטיבית לשאלתך, אך כמה נקודות מעניינות שאולי עשויות להתגבש לתשובה סובייקטיבית מבחינתך. הציר המאחד של התשובות הוא מקומה של הפעילות הנוכחית שאדם עושה בכל רגע ורגע והתאמתה לערכיו.

1. בספר "הדבר" של הפילוסוף האקסיסטנציאליסטי זוכה פרס נובל אלבר קאמי דן הגיבור עם דמות חיובית נוספת בנושא כיצד נכון לחיות (אינני זוכר את הפרטים, קראתי את הספר לפני יותר מעשרים שנה).  בן השיח מציג את מטרתו "להיות קדוש חילוני", והמספר אומר שמטרתו "להיות אדם בעולם".  בן השיח עונה שהמטרה של המספר גדולה משלו.  כמי שחונך על מידות טובות, אתה יכול לצקת תוכן משלך למטרה להיות אדם בעולם.
2. ישנו סיפור יפה על לאו-טסה - אחד מחכמי הטאואיזם. החכם ראה את משרתו הולך ובידו קערת אורז.  שאל אותו החכם: "מה אתה עושה?"  ענה המשרת: "אני הולך לאכול ארוחת צהרים".  ענה החכם: "אתה לא חושב שאני רואה שאתה הולך לאכול צהרים?  כוונתי הייתה - מהי מהותך האמיתית".  ענה המשרת: "אה, אם אתה שואל מהי מהותי האמיתית, אז מהותי היא שאני הולך לאכול ארוחת צהרים".
3. נקודת המבט שאתה מציג, אם כי אולי בניואנס קצת שונה, אשר יש בו יותר מסלול לתשובה, מוצגת על ידי הסופר ס. יזהר במאמרו "עוז להיות חילוני", http://www.hofesh.org.il/articles/hiloni_dati/smilanski.html
4. אותה תפיסה, בניסוח העצוב ביותר שאני מכיר, אפשר למצוא בשיר הנפלא "אבא של יוחאי" מאת תרצה אתר: http://pschools.haifanet.org.il/urim/DocLib10/מצגת%20יום%20הזיכרון.ppt#306,19,שקופית 19

עודד לבנה,שוחר חופש

תשובתו של רוני מצוות חופש

שלום שמוליק,

 שמי רוני, ואני בין המכותבים שהתבקשו להשיב על מכתבך. אנסה להתייחס לדבריך בקצרה:

אתה לגמרי צודק באבחנתך לגבי כוחה האדיר של האמונה הדתית לתת מענה ל"שאלות הגדולות", ולכוח שיש לתשובה כזאת להניע ולנחם אנשים. הבעיה היא, שברגע שמסתכלים על התשובה הדתית, מוצאים שהיא לא ממש עומדת במבחן הביקורת העיונית (והדבר נכון לכל דת). מציאות עובדתית לחוד ואמונה דתית לחוד, ומרתק לראות את האופנים השונים בהם מנסים ליישב את הסתירות המתגלות בגישתן לחיים, החל בהכחשה טוטאלית של המדע, נוסח החרדים והמחזירים בתושבה, דרך פרשנויות שמנסות איך-שהוא לגשר בין העולמות, בסגנון 'פירושים' לסיפורי הבריאה המנסים ליישב בין הכתוב במקורות לידוע לנו כיום על היקום, עד לגישה הלייבוביצ'יאנית, שגם אם אין מקבלים אותה, חייבים להעריך את יושרה האינטלקטואלי.

ולשאלה שאתה מעלה: התשובה הכנה וההוגנת היחידה שאדם חופשי יכול לענות לחידת הקיום של היקום היא שאיננו יודעים, ויתכן ולעולם לא נדע. כל הראיות אכן מצביעות על כך, שמקומנו ביקום הוא הרבה פחות מזה של גרגר חול בודד על חוף הים, וכי היקום אדיש לחלוטין לקיומנו, שלא לדבר על "יחסו" להתנהגותנו. שונה קצת מ"נזר הבריאה" של התפיסה הדתית...

לאור זאת, השאלה הקיומית עולה בכל כוחה. אלבט קאמי כתב, שהשאלה היחידה החשובה היא מדוע לא להתאבד לאור חוסר התכלית והאבסורד בקיום האנושי. על התשובה שהוא נתן לשאלה הזו ניתן להתווכח (הוא חשב שעצם ההתמרדות היא הנותנת טעם לחיים, ואי-התאבדות הוא אקט של התמרדות מול האבסורד), אבל השאלה היא בהחלט מרכזית ודורשת התייחסות. דרך אחרת להסתכל על המצב היא לראות בקיומנו מצב נתון, ולהבין שיש לנו חופש ואחריות להגדיר לעצמנו את תכלית קיומנו. נכון שזה הרבה יותר קשה מאשר לקבל תשובות 'אינסטנט' מוכנות מראש, כפי שהדת מכתיבה, אבל זה גם הרבה יותר מספק. זה גם מייתר את השאלה איזו דת היא הנכונה, שאלה שכל פעם מפתיעה אותי בכך שאינה נשאלת על-ידי אנשים, שהרי הרוב המכריע של האנשים מקבלים כמובן מאליו שהדת של הוריהם היא הדת הנכונה...

וזו לדעתי השורה התחתונה: האם להכיר במציאות כפי שלמדנו להכירה במהלך ההיסטוריה, או להישאר בתפיסת עולם שהתגבשה אי-שם בתקופת הברזל, בראשיתה של התרבות האנושית? זו שאלה שרוב האנשים אינם מגיעים לשאול את עצמם, אבל ברגע שמגיעים אליה -  כפי אתה הגעת אליה - אין מנוס מאשר להתמודד איתה ולבחור בצורה מפורשת בתשובה המקובלת עליך. ברור שזו בחירה אישית, ואף אחד אינו יכול ואינו רשאי להכתיב לך במה לבחור.

מקווה שסיפקתי לך חומר למחשבה. אם תרצה לדון בנושא, אני לרשותך.

רוני - חבר צוות אתר חופש

תשובתו של דן מצוות חופש

שלום שמוליק- שמי דן, מצוות חופש. עמיתיי לצוות - עודד ורוני - ענו לך איש-איש בדרכו הנכונה, וגם אני מבקש להוסיף תשובה משלי, הפעם מנקודת מבט ביולוגית. שאלתך העיקרית נחבאת בתוך סיפור חיים מעניין, ואתה מעלה אותה בצורות שונות: למה? או כפי שכתבת במקום אחד למה אנחנו פה?

השאלה היא רגשית-רגשנית (אמוציונאלית), אבל אינה במקומה. למה השמש מחממת אותנו, ולמה אנחנו תלויים בה? למה הכוכב שלנו הוא אחד מטריליוני כוכבים, ולמה איננו חיים על כוכב אחר? מדוע עלי העץ ירוקים? ולמה העורב מקרקר ולא שר? כל אלו, והשאלות שלך, ומיליוני שאלות נוספות אחרות אינן רלבנטיות לטבע מתוכו נוצרנו ובתוכו אנו חיים. לטבע אין תכלית, ולכן השאלה 'למה' אינה רלבנטית לו

החיים על פני כוכבנו הקטן לא נוצרו לשום תכלית, למטרה כלשהי, גם לא מתוך כוונה כלשהי של גורם כלשהו. כוונה, מטרה, תכלית, לשם מה - כל אלו הם מושגים מופשטים, שמנהיגים דתיים אוהבים לנטוע בלב צאן מרעיתם, על מנת שיוכלו לתת להם את התשובה שהם מעוניינים בה: אלוהים. אלוהים קיים, אלוהים רצה, אלוהים תכנן, אלוהים ברא - ואתם, ברואיו, מעשי-ידיו, צאן, ילדיו האהובים, נזר הבריאה - אתם חייבים למלא את רצונו של אלוהים. וכאן אני מפנה  אותך לספרים ויקרא ודברים - פסוקים 14-3 ו 43-14 בפרק כו בספר ויקרא, ופסוקים 14-1 ו-69-15 בפרק כח בספר דברים, ולמד מכאן עד כמה אכזרי אותו אל, וכמה נוראים ואיומים הם העונשים שהוא מטיל על מפר-ציוויו, עד כדי זוועה שלב אדם נורמאלי אינו מוכן לקבל: "ואם בזאת לא תשמעו לי והלכתם עמי בקרי ... ואכלתם בשר בניכם ובשר בנתיכם תאכלו". 

מאחר שאלוהים אינו מוכן ליצור איתכם, צאן מרעיתו, קשר ישיר, יאמר המנהיג הדתי, עליכם להישמע לנו - הרבנים, הכמרים, הדרווישים, האייאטולות - שהרי אותנו מינה אלוהים לשמש לו לפה, ולהנהיגכם בדרך הנכונה והרצויה לו.

עם כל התפתחותו הייחודית של האדם, הוא נותר וייוותר תמיד בעל-חיים אחד מני רבים בטבע אשר על פני כוכבנו הקטן. מטרת חיי האדם היא כמטרת חיי כל בעל חיים וצמח - להתרבות. זו המטרה היחידה שיש לכל יצור חי, והיא נטועה בתכונתו של הגן - אותו מרכיב מיקרוסקופי זעיר הקיים והמהווה בסיס-חיים בכל תא שבכל יצור חי. פירוט יסודי של עובדת-חיים זו תמצא בספרו המחכים של פרופ' ריצ'רד דוקינס "הגן האנוכיי" (בהוצאת דביר).

אבל, כיצורים נבונים ותרבותיים קיימת בחיינו גם תכלית, ואותה אנחנו קובעים, אנחנו ולא שום גורם אחר. יש הקובעים לעצמם תכלית של רוע, ויש תכלית של טוב. יש אנשים שתכלית חייהם היא ניצול האחר, ויש שתכלית חייהם היא יצירה, חינוך וקידום המין האנושי, ויש רבים שתכלית חייהם (הלגיטימית כל עוד אינה באה על חשבון מישהו אחר או פגיעה בזולת) היא ליהנות מהחיים ככל שניתן. אתה, שבכנות ויושר אתה מחפש את ה"למה? לשם מה?" תמצא את התשובה בלבך ובנשמתך. אתה ולא אחר הוא הקובע לשם מה אתה חי, ומהי מטרת חייך. הסתמכות על גורם זר, חיצוני, בוודאי חוץ-יקומי, היא בריחה ממציאות או אי-הכרתה.

כתבת לנו: לא מתסכל אתכם שמקריות כה אדירה שיצרה את החיים העניקה לכם בד בבד תודעה כה מייסרת? אמנם נכון שבחרנו ב"עולם האמת" (יותר נכון, עולם ה-לא שקר), ואמנם בחרנו בחירות, אבל מכאן- מה הלאה?

אכן, מקריות מדהימה יצרה את התחלת החיים, אבל לא את החיים. החיים -  בוודאי חיינו כבני אדם הומו-סאפיינסים, הם תוצאה של התפתחות הדרגתית ארוכת-שנים. התודעה היא מוצר התפתחותי מתקדם ומאוחר מאד של המוח האנושי. אצל חלק מאתנו התודעה מייסרת, כדעתך. אבל אצל אחרים - ממש לא. פרופ' ארנסט סימון מהאוניברסיטה העברית בי-ם אמר פעם על המשפט התנכ"י "מותר האדם מן הבהמה אין" את הואריאציה המקסימה: מותר האדם מן הבהמה היא ידיעת האין. האדם הוא בעל החיים היחיד שיודע שמותו (האין, החידלון) יבוא = שסוף חייו מוות. זוהי תודעה, שאצל חלק מבני האדם מייסרת (ומוליכה את חלקם היישר לזרועות הדת), ואצל חלק מבני האדם כלל אינה מייסרת, אלא להיפך - דוחפת ומדרבנת לעשות, ליצור, לחדש, לחקור, ללמוד ללא הרף, לחנך את הדור הצעיר, להציב לעצמם תכלית בפרק החיים הקצר והמתכלה שלהם, ורק לאחר מכן לסיים ולמות.

אנחנו לא בחרנו בשום עולם, שמוליק, והעולם היחיד שקיים הוא עולם האמת בו כולנו חיים, הטובים והרעים. עולם הבא, גן עדן וגיהנום הם אגדות שלגיה ושבעת הגמדים.

מה הלאה אתה שואל? זה תלוי בך. אם אתה צעיר ובריא - ההלאה יהיה מה שאתה תחליט לעשות בחייך. אם אתה זקן וחולה - ההלאה הוא סיום חייך, ולא בהכרח לשלילה. כך או כך - התשובה טמונה בהחלטתך: מה תעשה בחייך - ארוכים או קצרים ככל שיהיו.

אינך הראשון שפונה אלינו בשאלה חשובה זו של למה ומה התכלית, ועל פניות קודמות ועל תשובותינו להן תוכל לקרוא בבמת חופש "מאין באנו? לשם מה נוצרנו? לאן נלך לאחר מותנו?"  ו"הימור של פסקאל". בנוסף, שאלת תכלית החיים נדונה במספר מאמרים באתר, שנכתבו בידי אנשי מדע, כמו למשל ההקדמה לסדרת מאמריו של פרופ' אביתר נבו בנושא אקוספרה והפרק הרביעי בסדרה, הכולל את האמירה החשובה והעיקרית: אין תכלית עליונה לא רק לקוסמוס אלא גם לעולם הביולוגי כולל האדם, להוציא את הקיום בלבד. תכליות ומשמעויות בחיי האדם מעבר לקיום הביולוגי נקבעות על ידו בלבד. לקיום האדם אין תכלית אלא בקיומו.

בנושא זה תמצא חומר רב בבמות חופש כאן, וכאן, ובמאמרים כאן, כאן וכאן. המאמר האחרון מציג את מסקנתו המדעית של צ'ארלס דארווין, שהביא לעולם התרבותי את המהפכה הגדולה ביותר בתחום הביולוגי: האבולוציה. "לאבולוציה" אמר דארווין, "אין כיוון, אין מטרה ואין תכלית".

ברור לי שבתשובתי זו פתחתי לך פתח למיליון שאלות נוספות, אבל כך מתקדם הידע בעולמנו. התשובה לא נועדה לסגור, אלא לפתוח אלף ואחת דלתות חדשות. אם אותנו תשאל - נשמח לענות כמידת יכולתנו.

דן

שמוליק משיב

תשובתך, תשובות חבריך והמאמרים המצורפים בלי ספק נתנו הרבה חומר למחשבה, מעל לכל עזרת לי להבין שבעצם לא התשובה היא העניין, אלא השאלה. אני שואל למה, ואתה שואל, מי אמר שיש למה?

נדמה לי שבאתרכם קראתי מאמר בו נשאלה השאלה "אם המוסר האנושי לא נובע מהאלוהים, והאדם התפתח בצורה אבולוציונית, מה גורם לאדם להיות מוסרי? וכיצד אפשר לקבוע מה הוא טוב ומה הוא רע?"

ותשובה מנומקת היטב הראתה שדווקא לחברה מוסרית ויוצרת יש סיכויי הישרדות גבוהים יותר מלחברה שוחרת מלחמה (האמת שכבר במשפט הקצר הזה אפשר לראות את ההיגיון הפשוט), לכן אפשר לומר שהמוסר, ואפילו האמנות, למרות שנראים לנו "נשגבים ואלוהיים", הם למעשה תוצר אנושי, שלמרות שהם מפעימים ביותר, הם בכל זאת תוצר של האבולוציה. וזה בלי ספק מנחם לדעת שבעצם אנחנו שורדים בזכות המוסר שלנו.

תודה בכל אופן לך ולשאר האנשים שענו, אני אמשיך לבקר באתר מדי פעם ולשאוב מכם אופטימיות זהירה.

שמוליק