ההימור של פסקל מכה שנית

ההתכתבויות הבאות עם שמעון ועם נוי (השמות המקוריים הוחלפו) עסקו במגוון של נושאים. בררנו מתוך אותן התכתבויות את הקטעים הספציפיים שעסקו בנושא הסטטיסטיקה וההימור על העולם הבא, וקיבצנו אותם לבמה זאת:

שמעון לאתר חופש:

מה לדעתך באמת הדרך הכי יעילה בשבילי לדעת בוודאות מה האמת? כי הבעיה שלי שיש כ"כ הרבה אנשים הרבה יותר חכמים וחקרנים, ועוד תכונות שמסייעות להם לברר אמתויות, וכל אחד אומר משהו אחר, וממילא או שאין אפשרות אמתית לדעת את האמת או שיש אנשים שלא באמת רוצים לדעת את האמת. ואם אני ארצה לדעת אני אדע. ומזה אני מפחד, כי אני ממש לא בטוח בדת, אבל אם יש אפשרות לדעת ואני לא עושה את זה והדת נכונה, אני מפסיד את כל הנצח שלי. בקיצור: מדובר פה בהימור מפחיד שאם אני טועה ההפסד הוא לנצח (בעולם הבא אם יש כזה דבר).

נוי לאתר חופש:

מאחר והתחלת העולם היתה לפני 6000 שנה במקרה הטוב, כמובן מתוך הנחה שיש אלוהים, ולפני כמה בליונים במקרה האחר, אין לנו כרגע שום אפשרות אמיתית לקבוע היום מה היה אז בוודאות של 100%.

אחרי שלמדתי במוסדות חרדיים, ולאור לימודי המדעים שלי בהווה - אני חושבת שטפשי עד פרימיטיבי מצד בן אדם שמחזיק עצמו לאינטלגנט - לחרוץ דעה לכאן או לכאן.

כמובן שלהניח אפשר, ואפילו יהיו אנשים שיאמרו בוודאות של 90% שיש בורא או שאין בורא, אך די ב-10% הנותרים בשביל להניח על הכתפיים שלי עול עצום - לבחור. לבחור אם אני מאמינה שיש והולכת על זה, או מאמינה שאין, והולכת על זה.

אם תשאל אותי לאן אני יותר נוטה, ומה הגיוני הבריא אומר לי - לא תהיה לי תשובה, כי כשאני חושבת לעומק על הדת - היא נראית לי חסרת יסוד, לא הוגנת ומאד שתלטנית. אני חושבת שהדבר הכי לא הוגן בדת הוא שהיא מבוססת על אמונה. אם יש לך שאלה - התשובה היא גיבוב של "אנחנו לא שואלים שאלות, במקום בו נגמר השכל שם מתחילה האמונה, תמים תהיה עם ה' אלוקיך, במופלא ממך אל תדרוש" וכו'. אבל גם כשאני מסתכלת על תורת האבולוציה היא נראית לי חסרת הגיון.

אני תקועה - אני בסך הכל בת 21, וכבר חייבת להחליט מה הלאה, החלטה שתשפיע על שארית חיי. בתור בוגרת החינוך החרדי, רכשתי לעצמי שלל פחדים ומצפון (מפותח יותר מדי), שלא מאפשר לי 'ללכת על זה' ולעזוב הכל, כל עוד אני לא בטוחה ב'אין ה' או ב'אין תורה וחז"ל והכל בלוף, ואם יש אל, הוא יושב וצוחק'.

מצד שני זה מדכא לחיות באולי שקר...

ניצן עונה לשמעון ולנוי:

הפלפול הסטטיסטי האמור ('אולי אני מפסיד את כל הנצח שלי', 'להניח על הכתפיים שלי עול עצום') - ידוע באופן כללי בכינוי 'ההימור של פסקל', על שם הפילוסוף הצרפתי בליז פסקל שנחשב לאחד ממנסחיו (ושלא היה יהודי...). אם אנסה לתת לטיעון זה "לבוש" מתמטי, הוא נראה "על פניו" כך: נניח שהסיכוי שהדת היהודית של ימינו צודקת הוא, קטן ככל שיהיה, הוא עדיין חיובי. לפיכך אם אקיים את מה שהיא אומרת אקבל "בממוצע" (ב'תוחלת' במונחים סטטיסטטים) חיי נצח, לעומת סיכון אותם חיים במידה ולא אקיים.

הבעייה (ולא היחידה) בטיעון הזה, שהיא מחלקת את מרחב האפשרויות לשתיים: הדת היהודית צודקת, או שלא. ה'לא' הזה כולל בפועל עוד אלפי דתות ואלים אחרים, שרוצים שתקיימו דברים אחרים לגמרי. רק כדוגמה אחת מני רבות: על פי מסורת האיסלם, חובה עליכם לקבל את מצוות האיסלם, להאמין בנביא מוחמד, לעלות לרגל למכה או לכסות את פנייך וכו'. האם תסכנו את חיי הנצח שלכם בסיכוי הקטן שהאיסלם צודק, ואתם נידונים לגהינום האיסלמי? מי יודע... בהומור מסויים (וללא כוונה להעליב) אולי תשמשו בעולם הבא כאחת משבעים ושתיים הבתולות של שאהיד מוסלמי כלשהו?

ההצגה הסטטיסטית של הנושא היא פשוטה. יש כמות "אינסופית" של אלים אפשריים ומערכות מצוות אפשריות, וכל אחד מהם דורש מכם משהו אחר. לכן תמיד תקבלו חיי נצח בסיכוי אפס. זה שגדלתם במקרה בחינוך יהודי גורם לכם להכיר יותר את הנושא הספציפי שלנו.

הפחד שהזכרתם הוא טבעי ומצוי בכולנו. כך התפתח ממוחנו. כולנו בנויים, כולל אני עצמי, ברגעי מצוקה קשים, לחפש סיוע "אלוהי" כביכול. ולכן, "חקר האמת" אינו מסתמך על חולשותיו ופחדיו של המוח האנושי, אלא על עובדות וראיות קרות (כולל עובדות וראיות באשר למוח האנושי עצמו ולפחד האמור). ואם זה עוזר לדיון, הריני תורם לכם בזאת בחינם את חלקי בעולם הבא.

נוי לניצן:

אני דווקא חושבת שניתן עדיין לחלק את האפשרויות ל-2:

1. אין בורא - במקרה זה אני חופשיה לנפשי.

2. יש בורא - במקרה זה מוטל עלי לנחש את רצונו ואת חובותי כלפיו.

אני חושבת שהשוני בין החלוקה הזאת לבין החלוקה שאתה מציג - משמעותי מאד, והוא מגדיל מאד מבחינה סטטיסטית את האחריות המונחת על כתפיו של אדם המנסה להכריע בשאלה זו של מציאותו או אי מציאותו של בורא.

בסופו של דבר (בעיקר אצל אדם שחונך לאמונה בה'), תמיד תישאר התלבטות שלא ניתנת להכרעה: יש ה'? אין ה'?

ניצן לנוי:

הדברים אינם סותרים, רק מנוסחים אחרת. האפשרות שאת מכנה "מספר 2" מתחלקת לאינסוף תתי-אפשרויות שונות. ומכיוון שהדברים אינם סותרים, גם אין הבדל בניתוח הסטטיסטי שלהם. במקרה מספר 2 ניחוש הרצונות והחובות יכול לתת אינספור תוצאות שונות והפוכות זו מזו. ניסוח מילולי שונה לאותה בעייה לא יכול לגרום לתוצאה שונה. יתרה מזאת, המוציא מחברו עליו הראייה - כדי לדבר ברצינות על איזשהי תת-אפשרות של "מקרה 2", אנו זקוקים לראיות תומכות, כיוון שבאי-הינתן ראיות, ברירת המחדל הטבעית היא "מספר 1".

וגם משה עונה לנוי:

"יש" או "אין" זה מה שאפשר לומר על כל טענה בדבר ישות על טבעית שדורשת ממך לעשות דברים. מה זה משנה אם היא "בורא" או "לא בורא"?

למשל, אני יכול לטעון בפנייך שבלבלב שלי יש גמד בלתי נראה שנוצר בדרך כלשהי ועושה קסמים. והוא דורש ממך בכל יום לאכול ספגטי עם בולונז אחרת הוא יגרום, בדרך קסם, שתקבלי מחלה חשוכת מרפא. ואז:

1. אין גמד בלתי נראה - ואז את חופשיה לנצח.

2. יש גמד בלתי נראה (ובעל יכולות קסמים, כפי שנטען) - במקרה זה מוטל עלייך לנחש את רצונו ואת חובותיך כלפיו.

ועכשיו אפשר להחליף את הגמד הבלתי נראה בחיפושית קסמים, דרקון יורק אש בתחתית הכנרת, וג'ונגל שלם של ישויות על-טבעיות שדורשות ממך ש"תעשה א' ב' או ג', ואם לא: אז..." :) אין שום חשיבות בכלל לכך שזה "בורא".

וגם אם מדובר על "בורא", מאיפה לך שיש אחד? זה לא הגיוני שישות קסמים אחת בראה את הים והשניה בראה את האהבה והשלישית בראה את היין? יש מיליארד הודים שבשבילם זה הגיוני לחלוטין.

וגם, בסוף בסוף, אם נניח שיש בורא אחד - אולי הוא רוצה בכלל שתתפללי למכה 5 פעמים ביום? איך תדעי מה הוא רוצה? רק כי מישהו אחר אמר לך שזה מה שהוא רוצה? הוא דיבר איתו אישית?

אבל הבעיה המרכזית בהימור של פסקל היא לא הכשל החרוץ הלוגי והמתמטי שבו. אלא הנקודה הבאה:

אדם יכול לשלוט בדברים שהוא עושה, לפי איזה מערכת של שיקולים. אבל אדם לא יכול לשלוט בדברים שבהם הוא באמת מאמין. לא משנה כמה פעמים יגידו לי שיש דרקון יורק אש בתחתית הכנרת, לעולם לא אאמין בזה (בטרם הוצגו בפני ראיות). חוסר האמונה שלי ישאר איתן גם אם יפחידו אותי הפחדות שונות ומשונות בדבר מה שיקרה לי אם לא אציית לרצונותיו, כביכול.

ההימור של פסקל (שציפה ממך דרך אגב לעבוד את ישו הנוצרי), אינו בשום פנים ואופן טיעון שתומך באמונה ב"בורא" או "אלוהים".

הטיעון של פסקל יכול לכל היותר לשמש טיעון בדבר העמדת פנים בכך שאתה מאמין, העמדת פנים בפני עצמך ובפני אחרים, וזאת מתוך פחד.

במה הדרקון שונה מאלוהים? למה אנשים מוכנים להטעות את עצמם שהם מאמינים? למה אלוהים מצליח להפחיד והדרקון לא? לכך אחראית מערכת "חינוך" אכזרית ששוטפת באנשים את הפחדים האלה מגיל אפס, עוד לפני שלמוח יש חשיבה ביקורתית והוא יכול להתגונן בפניהם. כאדם מבוגר ובעל חשיבה עצמאית, עלייך לשחרר את הפחדים האלה ולחשוב באופן צלול. כשתעשי את זה תגיעי למסקנה שה"הימור של פסקל" נועד רק לגרום לך להעמיד פנים שאת מאמינה או אפילו להאמין - דרך הפחד. הפחד הוא האויב הגדול ביותר של המחשבה.