סוגית ה'מוסר' טורדת את מנוחתם של רבים, בייחוד אלו ה'יושבים על הגדר'. לא ברור להם מה יכול להוות בסיס מחייב למושגים כמו צדק, יושר, הגינות וכדומה, שהדת פרשה עליהם את חסותה וללא כל הצדקה ניכסה אותם לעצמה. שכן, על-פי הבסיס ההלכתי, גם המוסר, כמו שאר העקרונות והיסודות בטבע האדם ובטבע בכלל, "מאת אלוהים" הוא, והמעבר מחיי-דת לחיי-חופש מעלה שאלות רציניות בלב האדם באשר למוסר בחייו של האדם החופשי מאלוהים.

אתר 'חופש' נדרש לא פעם לנושא זה, החוזר ועולה במכתביהם של גולשים דתיים ושל "יוצאים בשאלה". נושא זה נדון באתר בהרחבה במספר במות-חופש, ראה כאן וכאן, כמו גם במאמרים נוספים, ראה כאן, כאן וכאן.

שאלה מורכבת בנושא זה שלח לנו לאחרונה אביהו (השם שונה). חמישה פעילים באתר ענו לאביהו, איש-איש וניסוחו. נפתח במכתבו של אביהו, המובא כאן כלשונו:

שלום,

אני בחור דתי, בן ישיבה, ולאחרונה החלו לעלות אצלי שאלות בדבר קיומו של אלוהים. את ההוכחות הפסדו-מדעיות לקיומו של האל כבר הפרכתי מזמן, גם באמצעות אתרכם ואתרים מקבילים, אך יש נקודה אחת שמטרידה אותי: אם אלוהים לא קיים, הרי שהעולם שלנו הינו עולם מטריאליסטי בו מתרוצצים מיליארדי "גנים אנוכיים", ואם כך מה מונע ממני להיות לא מוסרי?

חשוב לי להדגיש שאינני רואה בכך הוכחה לקיום האל, וכבר ראיתי באתרכם התייחסות לנושא שעיקרה הוא שהאדם מפתח התנהגות מוסרית כחלק מההתנהלות האבולוציונית-גנטית שלו.

השאלה שלי היא - במידה ואחליט שלא להאמין באלוהים - מה תהיה המוטיבציה האישית שלי להיות מוסרי? שהרי המוטיבציה הזו כיום מניחה את קיומה של משמעות כלשהי מעבר להיבט החומרי של המציאות. (מה אכפת לי לרצוח או לאנוס גוש בשר חסר נשמה? למה שאזדעזע עמוקות מאסונות שאירעו להצטברויות אקראיות של אטומים בדמות אדם?)

בתודה,
אביהו

נ.ב.
ברור לי שאין בדבריי קשר לשאלה האם האלוהים הוא דווקא אלוהי ישראל שנתן את התורה וכו'.

תשובתו של רועי, מצוות 'חופש'

שלום אביהו - הקושיה שאתה מעלה מטרידה אתאיסטים כבר שנים רבות. אם אין נשמה, או אל שבוחן ומעניש, מדוע לא לפשוע, לאנוס ולרצוח?

כתשובה ראשונית, אפשר לבחון שבטים ותרבויות בהם לא קיים מושג האלוהים או אלילים, והם אינם מאמינים בחיים לאחר המוות. קיים לפחות שבט אחד כזה, ששמעו הגיע לאוזניי. ולמרות ש- 'אין להם אלוהים', הם עדיין אנשים מוסריים, דואגים לילדיהם ולילדי שכניהם, אוהבים את בני ובנות זוגם וכו'. כלומר, הם הגיעו למוסריות למרות שאין בהם חשש מעונש אלוהי. דוגמא זו מראה היטב שהמוסר, בין היתר כפי שהוא מופיע גם בעשרת הדיברות, אינו נסמך על התנ"ך בלבד, אלא על יסודות ביולוגיים הטבועים בכל חברה.

למה הם עושים זאת? ובכן, כאן השאלה מופנית אליך בחזרה: אם אתה היית חוזר בשאלה בצורה הקיצונית ביותר, ומשיל מעליך כל אמונה באלוהים - האם היית אונס, רוצח וגונב כאוות נפשך? אני מניח ומקווה שלא, ולכן שוב ברור שיש לנו מעגלים שהותוו עמוק במוח המדכאים רצונות מסוג זה. האבולוציה של מינים רבים נסמכת על שיתוף פעולה בין האינדיבידואלים השונים, וכך גם האדם. כך שמבחינה אבולוציונית יש צידוק חזק מאד למניעת אלימות בקרב בני אותו מין.

אלא שאם אתה מחפש תשובה מוסרית, תגלה שהמצב בעייתי יותר. אין לנו מוסר עילאי, מוחלט וצודק תמיד. מוסר כזה חובה עליו שיהיה תלוי באל כל-יודע, ולרוע המזל אני לא מכיר אף אל כזה, או מישהו שמדבר בשמו ואני יכול לסמוך עליו במאה אחוז. מכאן שאני חייב לחשוב בעצמי מה נכון לעשות ומה שגוי. התשובה שאני מצאתי (הנכונה עבורי, אבל לא בהכרח עבורך) היא, שהמוסר שלי דורש ממני לעשות את מינימום הנזק האפשרי לאחרים, ולכבד את בחירותיהם - בתנאי שהן אינן מגבילות את אפשרויות הבחירה שלי או של אחרים. אם זו נשמעת לך דרך מוסרית היכולה להתאים גם לך, אתה מוזמן להמשיך להתכתב איתי.

שיהיה בהצלחה,

רועי

תשובתו של דן מצוות 'חופש'

שלום לך אברהם - שמחנו מאוד לקבל את מכתבך, ולקרוא בו על חשיבתך הנכונה והמעשית.שאלתך יפה, והתשובה לטעמי היא כדלהלן:

מוסר הוא מושג אנושי. האדם קבע את המוסר כצו המתחייב מחיי חברה. אין חברה יכולה לחיות ללא מוסר, כמו גם ללא חוק. מכאן גם שהמוסר משתנה בהתאם לשינויים בחברה האנושית. אם תשווה מוסר אנושי מימי קדם תמצא שהוא שונה בהרבה מהמוסר שלנו כיום. מוסרשונה גם כיום בחברות ובדתות שונות - ראה את המוסר המקודש של מוסלמים מסוימים, הרואים במוות תוך רצח המוני למען אללה ערך מוסרי עליון.

אשר ל"עולם מטריאליסטי בו מתרוצצים מליארדי "גנים אנוכיים", כדבריך - אותו עולם איננו 'אדם'. גם בעלי חיים אינם בני אדם, אם כי יש חברות מסוימות בבעלי חיים מסוימים בהן קיימים כללים חברתיים שניתן לכנותם 'מוסר'.

אני מניח, שאת המונח "גנים אנוכיים" שאלת מספרו שלדוקינס "הגן האנוכיי", שאם לא כן - אתה ממש גאון. הגן הוא, אכן, אנוכיי. אלא שגן אינו אדם. גן הוא חלבון בעל תכונות מיוחדות, גאוניות, שיש לו שתי מטרות בחייו ואין בלתן (כקביעתו של דוקינס) - לשרוד ולהתרבות. דוקינס מייחד פרקים רבים בספרו לדיון ולהסבר איך זה, שעל אף אנוכיותו של הגן, יש בעלי חיים המוותרים על אחת מאותן שתי מטרות (ההתרבות) על מנת לשרוד - ראה נמלים ודבורים, למשל. אבל יש עוד רבים אחרים.

אין שום קשר בין חיינו כבני אדם לבין דמות בדיונית שחלק מבני האדם יצרו במוחם הקודח -'אלוהים'. מי שכתב את 'ספרי הקודש' היו בני אדם, ולכן כל מה שנכתב בהם על 'מוסר' היה המוסר שלהם עת כתבו את שכתבו.

לא קיים 'מוסר אלוהי' אלא מוסר אנושי. קיים בתנ"ך מוסר זוועתי של רצח והרג בשם אותו אל, אבל כך נהגו בני האדם באותן תקופות. הקרבת קורבן אדם לאל ולאליל אינה 'דרישה אלוהית' אלא מעשה בלתי מוסרי של בני האדם, שהניחו, בדמיונם הפורה, שכעסו ורוגזו של האל יירגע וייעלם אם וכאשר יקבל מנחה בצורת קורבן אדם. לא שונה מכך, כמובן, גם הקרבת קורבנות של בעלי-חיים, בידי בני עמנו לאליל שלהם, בבית המקדש, או על כל מזבח אחר. על אף ה'הוד' הנאצל והנשגב לכאורה - מדוברמעשה בלתי מוסרי בעליל, המקבל תוקף של לכאורה 'מוסרי לבקשת האל', ומיותר להסביר את ההבל הקיים בבסיס אותה חשיבה אומללה.

לשאלתך "מה אכפת לי לרצוח או לאנוס גוש בשר חסר נשמה? למה שאזדעזע עמוקות מאסונות שאירעו להצטברויות  אקראיות של אטומים בדמות אדם?"  אכפת לך משום שאתה אדם מוסרי. לאותם אנסים ורוצחים אין אותו מוסר.  המוסר שלך מונע ממך להרע לבני אדם, אבל במקביל גם מבטיח לך (במידה מרבית אך לא מוחלטת), שאתה  מוגן מפני אונס או רצח בחברה בה אתה חי.

פורעי מוסר וחוק קיימים תמיד, אבל אתה ואני מדברים על הנורמה. אתה ואני מזדעזעים מאסונות טבע משום האמפטיה האנושית-אבולוציונית שבנו להזדהות עם אחרים בצערם ובסבלם. מדוע אתה עצוב כשבן השכן שלך נהרג? זה בסך הכול בנו, לא בנך. עם זאת - אנחנו מצטערים יותר על מות יהודים וישראלים מאשר על מות 'זרים'. בידיעות ברדיו ובטלוויזיה על אסון כלשהו בארץ רחוקה נאמר לא פעם "לא היו ישראלים בין הנפגעים". זוהי תכונה שבטית-חברתית, וידיעות מעין-אלו נאמרות ע"מ להרגיע אותנו כחברה ישראלית. אבל מי שנהרג - גם הוא בן אדם, ואנחנו מצטערים גם על מותו, חלק מאתנו - פחות, וזה לטעמי מאד לא בסדר, ובהחלט לא מוסרי.

תשובתו של עזרא, מצוות 'חופש'

שלום אביהו - שמי עזרא, מצוות אתר 'חופש'. רציתי להוסיף מעט על הדברים שכתב לך ידידי דן. ראשית, רציתי להפריך את ההנחה שבבסיס שאלתך: "אם אלוהים אינו קיים... מה מונע ממני להיות לא מוסרי?" אתה מניח שאלוהים יכול להוות מקור אבסולוטי למוסר, אך בחינה מעמיקה תראה שאין בכך כל היגיון. האם אנשים דתיים עושים מעשים טובים ונמנעים ממעשים רעים רק כדי לקבל שכר מאלוהים ולהתחמק מעונש? אני מקווה מאוד שלא. מעבר לכך, גם אם אלוהים כן קיים, אין זה אומר שכל מצוותיו הן בהכרח מוסריות ועלינו לציית להן. גם אם אלוהים בעצמו יבקש מאיתנו להוציא להורג הומוסקסואלים, כופרים, נואפים, מי שעובד בשבת, וכולי, התשובה הנכונה היא עדיין לא.

האמת הפשוטה היא, שאיננו מקבלים את המוסר שלנו מהתורה או משום מסמך דתי אחר. אנחנו מחליטים אלו חלקים מהתורה ראויים לחיקוי ומאלו כדאי להתעלם. שאלות של מוסר הן בעצם שאלות על שלומם של יצורים הכרתיים, ואפשר לקיים דיון רציונאלי בנושא הנסמך על טענות וראיות. למשל, קל להשתכנע שעלינו להתחשב באחרים כפי שהיינו רוצים שיתחשבו בנו - ואומנם, כל החברות האנושיות לאורך ההיסטוריה חוקקו חוקים האוסרים רצח, גזל, וכדומה. איננו צריכים את אלוהים כדי שנרגיש אמפתיה כלפי אנשים אחרים ונרצה בטובתם. במהלך הדורות, למדנו עוד הרבה על הגורמים המשפיעים על שגשוג אנושי - על כיצד יכולות חברות לפרוח או להיכשל. למשל, במאות האחרונות הגענו למסקנה שאין זה נכון להחזיק בני אדם אחרים כעבדים, ושיש לתת זכויות שוות לכל בלי קשר למינם או לצבע עורם. (שים לב שאלוהים לא עזר בכלל במהפכות הנ"ל - אנשים דתיים דווקא התנגדו להן, על בסיס התורה.)

בפועל, אין ראיות לכך שאנשים המאמינים באלוהים נוטים להתנהג בצורה מוסרית יותר ממי שאינם מאמינים - להיפך. לדוגמה, אחוזי הדתיים במדינות כמו נורווגיה, אוסטרליה, איסלנד, קנדה, יפן, ופינלנד הם נמוכים, אך אלו הן מהחברות הבריאות ביותר בעולם על פי מדדים רבים של האו"ם - שיעורי הפשעים האלימים, חינוך, שוויון, הכנסה, ועוד. מצד שני, לא חסרות דוגמאות למעשים בלתי מוסריים להחריד הנעשים יום יום בשם אלוהים - החל מיגאל אמיר, דרך ישי שליסל (שדקר משתתפים במצעד הגאווה), ועד להתנגדות לבניית חדר מיון ממוגן באשקלון בגלל קברים.

השורה התחתונה היא שקיומו של אלוהים אינו יכול להוות בסיס אובייקטיבי למוסר ואינו עוזר לנו בבואנו לפתור שאלות מוסריות. לא ניתן להתחמק מהאחריות לחשוב בצורה עצמאית וביקורתית, ולהחליט בעצמנו כיצד נכון להתנהג - בהסתמך על כל מה שאנחנו יודעים על העולם.

אני ממליץ שתצפה בהרצאתו המאלפת של סאם האריס בנושא חשוב זה.

עזרא

תשובתו של ליאור מצוות 'חופש'

שלום אביהו - שמחנו לשאלתך.

מוסר הוא מערכת של נורמות וערכים המכוונים את האדם ללכת בדרך מסוימת. מוסר נקבע לרוב על פי אקסיומה ערכית בודדת דומיננטית במיוחד. אנשים שאינם נוהגים על פי האקסיומה הערכית והמוסר הנהוג בתרבותם לרוב מוקעים על ידי חברתם. אנשים שאינם מחזיקים באף מערכת מוסר והינם חסרי עכבות לחלוטין באינטראקציה שלהם עם הזולת נקראים סוציופתים, ולתפיסתם (תפיסה אותה החברה מגנה), אכן הכול מותר.

ראשית אענה לשאלה אותה לא שאלת: איזה מין קוד מוסר אנו - חברי 'חופש' - מציעים לאדם החילוני לאמץ?  לא אגואיזם, ולא תועלתנות וכיוצא באלו דוגמאות שיתאימו אולי לאותו אדם שהשתמשת בו בדוגמה שהבאת, במידה ואינו סוציופת. אני וכל אחד מחברי האתר אותם אני מכיר מחזיקים במערכת מוסר אחת: מוסר הומניסטי.

ההומניזם הוא אידיאולוגיה הכוללת מערכת ערכים חילונית סדורה. ההומניסטים מאמינים שלכל בני האדם מצפון המאפשר להם להבחין בין טוב לרע, ושמצפון זה אינו תלוי באמונה דתית או במוצא תרבותי. בני האדם טובים מטבעם, ואם אין משבשים את מצפונם, הם בוחרים בטוב. ההומניזם אינו מקבל גישה של שכר ועונש ממקורות 'עליונים', ודאי לא שכר ועונש בעולם הבא. חיי האדם מתרכזים בעולם הזה, ביחסים בינו לבין בני אדם אחרים וביחסים בינו לבין הטבע, והוא חייב דין וחשבון רק למצפונו ולאנשים הסובבים אותו.

אנו מקבלים את ההנחה, שהמניע העיקרי של בני האדם הוא חיפוש אחרי אושר וחופש, ועם זאת, אל לנו לפעול למען אושרנו וחופשנו כאשר אלה באים על חשבון האושר והחופש של הזולת. אי לכך, עבירות כגון הריגת אדם, פגיעה בחירותו של אדם, בכבודו או ברכושו, פגיעה ביצירות אנושיות ובתרבויות אנושיות, ויש הגורסים גם פגיעה בטבע, הן הדוגמאות הבולטות לעבירות לפי התפיסה ההומניסטית. תפיסת העולם ההומניסטית רואה את האדם, חייו, טובתו ושוויונו, כערך עליון, ולכל אדם הזכות לחיים ולביטחון, הזכות לחירות, הזכות לשוויון, והזכות לכבוד.

מכאן באה גם הזליגה לנושא הדמוקרטיה: דמוקרטיה כשלעצמה אינה מערכת מוסר, אלא היא כלי המנסה לבטא ככל האפשר את תפיסת המוסר ההומניסטית, בשמירתה של זו על הזכויות המוזכרות.

אנו מאמינים באמת, בכנות, בהגינות, בשוויון ביחס ובשוויון הזדמנויות לכל. אנו משתדלים לא להונות, לא לבצע מניפולציות, או לא לנצל אחרים. כאשר אנו עושים טוב, הרי זה למען ההנאה שבעשיית הדבר הנכון והמתאים, לא בציפייה להרוויח נקודות לצורך איזשהו גמול בעולם הבא. אנו מאמינים בזכותו של היחיד לשלוט בגורלו שלו, להיות ריבון לעצמו, לחיות, להתרבות ולמות כפי שהוא מוצא לנכון, כל עוד איננו מפרים את זכויותיהם של האחרים.

עכשיו אדון בהבדל שבין תפיסת המוסר הדתית למול זו ההומניסטית, ואתבסס לשם כך על דברים אותם כתב מר ירון ידען מאתר דעת אמת, ושאיתם אני מסכים בלב שלם:

למרות שכולם שואפים וטוענים לעשיית צדק, הם נבדלים בתפיסת הצדק ובפרשנותו. ההבדלים בהתנהגות המוסרית שבין אדם לאדם או בין חברה לחברה נובעים, בסופו של דבר, מ'אקסיומה ערכית' - מאותו ערך עיקרי, בסיסי ועליון שאדם מקבל על עצמו, או שחונך על פיו והורגל אליו. כלומר, הנחת היסוד הערכית - בין שהאדם מודע לה או לא -  היא השורש והבסיס לענפי המשפט, הצדק והחסד. בחברות מסוימות 'האדם באשר הוא' (קיומו, טובתו ושוויונו) הוא ערך עליון, ובחברות אחרות 'העם', 'הארץ' או אידיאולוגיה כלשהי הם ערכים עליונים.

אם רצוננו להבין את ענפי הצדק, החסד והמוסר שביהדות, יש לתת את הדעת על האקסיומה הערכית עליה מתבסס ה'מוסר' ביהדות: הערך העליון בדת היהודית הוא 'עבודת האל'. משמע - קיומו של האדם היהודי נועד לציית ולספק את רצון אלוהיו.

להמחשת העניין:

אף על-פי שכמעט כולם מודים שרצח אדם הוא דבר מתועב, הרי שיהיו הבדלים בהתייחסות לרצח בין מי שמקבל עליו את ערך 'עבודת האל' לבין מי שרואה באדם כערך עליון. המקבל על עצמו שהאדם וחייו הם ערך עליון, לא יבדיל בין רצח אדם אחד למשנהו ודין הרוצח יהיה זהה, ללא כל קשר לזהותו של הנרצח. לעומתו, המקבל על עצמו את 'עבודת האל' כערך עליון, לגביו רצח של עובד אלילים או של אדם הכופר ב'עבודת האל' לא ייחשב לאיסור. יותר מכך - המעשה ייחשב כמצווה:
"והאומרין אין תורה מן השמים והמוסרין והמומרין שכל אלו אינם בכלל ישראל ואין צריך לא לעדים ולא התראה ולא דיינים אלא כל ההורג אחד מהן עשה מצווה גדולה והסיר מכשול" - הרמב"ם, משנה תורה, הלכות ממרים פרק ג' הלכה ב'.

"והעובד עבודה זרה שאינו רוצה לקיים ז' מצוות בני נח כגר תושב, גופו מותר כפי הסכמת כל הדתות, ואפילו הפילוסופים מתירים דמו ואמרו 'הרגו למי שאין לו דת'. וכן תזהיר התורה על עובדי עבודה זרה, 'לא תחיה כל נשמה', ואם גופו מותר כל שכן ממונו כי העובד עבודה זרה ראוי להרגו ולא לחמול עליו" -הרב יוסף אלבו, ספר העיקרים, מאמר שלישי פרק כה'.

"והאפיקורסים, והם שכופרים בתורה ובנבואה מישראל היו נוהגין בארץ ישראל להרגן. אם היה בידו כח להרגן בסייף, בפרהסיא הורגו. ואם לאו היה בא בעלילות עד שיסבב הריגתו. כיצד, ראה אחד מהם שנפל לבאר והסולם בבאר, קודם מסלקו [את הסולם] ואומר הריני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך, וכיוצא בדברים האלו" - שולחן ערוך, יורה דעה סימן קנח סעיף ב'.

אני יכול להמשיך כך עוד ועוד, ולהביא לך עוד דוגמאות רבות בנושאים שונים, אך אני מאמין שהעיקרון מובן.

מיותר לציין, שהיום רוב ההלכות שעניינן רצח אנשים בפומבי (זה העונש גם על חילול שבת וניאוף ומשכב זכר), לא מתקיימות על ידי האנשים המאמינים, וגם הרבנים לא יכולים עוד לצוות על כך. הנורמות החברתיות הלכו והשתנו לטובה במרוצת השנים, וקראו לשינוי של ההלכה והוספת חסמים כנגד דברים שכאלו. גם בתוך הדת: כשהחוק עומד בסתירה כה ישירה לכל מה שהחברה מכירה ומוקירה, הצד הנאור מבין אנשי האמונה יקבל על עצמו את השינוי וידחה את הקריאות לפגיעה בבני אדם החושבים ונוהגים אחרת ממנו.

אך החוק הדתי, המקורי, גם אם סורס, נותר ברקע כתזכורת תמידית למה שקראה לו הדת עד לא מזמן, ומהווה בית גידול לקנאים המסכנים את שלום הציבור בשל הזיית אמונתם. הם שואפים לקיום הציווי הדתי הישן, ומתאווים לפגיעה בכל מי שאינו רואה את העולם דרך אותה תפיסת עולם צרה כמותם. הם אמנם לא יכולים לפעול בחופשיות בחברה בה החוק החילוני נושף בעורפם, אבל הם אינם חדלים להתפלל בכל יום "חדש ימינו כקדם". וזה, אותי אישית, פשוט מפחיד.

בברכת חופש,

ליאור

תשובתה של צופיה, פעילה ב'חופש', מסיימת את הבמה

לאביהו - השלום והברכה,

שמי צופיה, ומכתבך הופנה אלי ממערכת אתר 'חופש', כפי שהופנה לחברים נוספים שלנו.

את תשובתי לך אפתח בכך שאין לי תשובה. ודאי לא תשובה אחת, פסקנית, וחד-משמעית. פשוט עד כדי כך! אבל מאידך גיסא, גם לאדם המאמין אין תשובה על כל השאלות המוסריות שתרבות האדם שואלת את עצמה משחר היותה. המאמין רק מאמין, שיש תשובה, וש'מישהו' (אלוהים, ישו, אללה, בודהה, אלילים למיניהם) יודע אותה, ומסיבות השמורות עימו הוא אינו משתף אותנו בידע הזה.

בהעדר ידע על שאלת ה'מדוע' ששאלת, מקיים המאמין את ציוויי המוסר (או: יחסים שבין אדם לחברו)  מחמת הפחד מעונש. ובכך די לו. אך האם זו יכולה להיחשב בעיניך מוטיבציה ראויה? גם אם המעשה שמוטיבציה כזו מביאה אליו הוא המעשה המוסרי, בסופו של דבר, אני אינני קוראת לאדם כזה אדם מוסרי, אם הוא נוהג כפי שהוא נוהג רק מיראת העונש, או - ואין בכך הבדל, לדעתי! מציפייה לגמול.

למשל, אם תשאל: האם מוסרי היה הדבר מצידו של אלוהים להתעלל באיוב ובאשתו, להמית את ילדיהם ולהביא סבל בל יתואר לחייהם  רק משום שרצה לזכות בהתערבות עם השטן - וכי יש לך מענה כלשהו בספר עצמו או בתבונה האנושית בת כל הדורות? האם תשובה ממין: "איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה" הייתה מקובלת עליך? התשובה בפי המאמין תמיד תהיה: "הן יראת ה' היא חוכמה, וסור מרע - בינה". האם תשובה כזו אתה מוכן לקנות? האין בזיהוי החוכמה והבינה עם המוסר ("סור מרע") משום לעג לרש? האין בתשובה 'מעגלית' כזו דחייה על הסף של כל ניסיון אנושי להבין את הנעשה סביבו? לכבד את המעשה לשמו, ללא כוונות רווח או פחד מעונש? קראתי לתשובה כזו תשובה 'מעגלית' משום הדמיון שיש בה לסיטואציה המבדחת הבאה:  שני יהודים נפגשים. שואל האחד את חברו: "אמור לי, מדוע נוהג היהודי לחבוש כובע לראשו?" עונה החבר: "מה פירוש מדוע? והרי כך כתוב במפורש בתורה!!!" שאל הראשון: "היכן בתורה כתובה הוראה כזו?" ענה לו: "כתוב בפירוש: וילך אברהם!" "נו", חזר הראשון ושאל: "אבל היכן כתוב שהוא הלך חבוש כובע לראשו?" השיב לו חברו: "אני מתפלא עליך!!! צדיק גדול כמו אברהם ילך ללא כובע על ראשו?".

ועכשיו אחזור לרגע לשאלה שלך: "מה תהיה המוטיבציה האישית שלי להיות מוסרי?"ואגיב עליה בשאלה נגדית: מה תהיה המוטיבציה שלך להיות מוסרי אם 'תחליט' להמשיך להאמין באלוהים? (ובעיני מלכתחילה זו אינה שאלה של החלטה. או שאדם מאמין, או שאיננו מאמין. ההחלטה יכולה להיות רק לגבי הנכונות לשמירת הפולחן הדתי, ציוויו ומנהגיו. לא לגבי ההיבט הפילוסופי של האמונה, כיוון שעל שאלה פילוסופית רק השכל יכול להשיב, ולא המיסטיקה, או הרגש, ושאלתך היא, בהחלט שאלה פילוסופית). ובכן, אם כאדם דתי תנהג באופן מוסרי רק משום שאתה חושש מעונש (בעיקר - בגיהינום!), או משום שאתה מצפה לשכר ולגמול (בדרך כלל - בגן-העדן!) האם תיחשב אז למוסרי בעיני עצמך? והרי על כל העבירות בתחום המוסר גם החברה האנושית החילונית מענישה את עברייניה! והרי גם לחברות של גנבים ושודדי דרכים ו'מאפיות' למיניהן אצל כל העמים, יש חוקי מוסר משלהן! גם אצלן מתגמלים את הנאמנים, ומענישים באכזריות את אלה העוברים על ספר החוקים שלהן! אז בשביל מה להכניס את אלוהים כגורם מעניש, או מתגמל, למערכת היחסים שבין אדם לחברו? וכי אינך יודע שמערכות חוקים - וכולן היו, יחסית לזמנן ולתקופתן -  הן בעלות אוריינטציה מוסרית של צדק וחסד ורחמים?

וכי אין אנו יודעים שמאות שנים לפני מעמד הר-סיני חוקקו מלכי המזרח הקדמון וחכמיהם חוקים להתנהלות תקינה של חיי חברה סבירים והוגנים? האם לא שמעת על חוקי חמורבי, ואשנונה, ועוד חוקים שקדמו מאות שנים לחוקת משה, ואפילו עצותיו הממלכתיות של יתרו, חותנו של משה, קדמו, או שיפרו את ספר התורה שכביכול ירד משמים? האם אלוהים העתיק מאותן חוקות אנושיות שקדמו לחוקת משה? היו ודאי הבדלים בין החוקות השונות. כאלה שהיו בעלות מוטיבציות של צדק, או של שוויון, או של חסד ורחמים - הכול בהתאם לתקופה בה נוצרו ולחברה בה התקיימו. ואם כך - איזו מן האמונות היא ה'מוסרית' יותר? איזו 'הנכונה' יותר? ה'אמיתית' יותר? האם האמונה שלך היא אמיתית יותר רק משום שנולדת כבן לעם זה ולא אחר? האם משום שכך לימדו אותך להאמין, ולא לימדו אותך להאמין בדת אחרת? זה מה שעושה את הדת לראויה יותר בעיניך?

נחזור למושג 'מוסר'. האם תפיסת המוסר בימינו היא בדיוק אותה תפיסת מוסר שרווחה אצלנו לפני שלושת אלפים שנה? האם העבדות, שהייתה כל כך מובנת מאליה בעיני אותם דורות ארכאיים (עד כדי כך שגם בתורתנו 'הקדושה' היא אינה בטלה, ויש לה מסכת חוקים משלה) - יכולה להיחשב למוסרית גם בימינו? האם גם היום היית מוכן לקבל תופעה של אב המוכר בתו כשפחה או כאמה לצורך כיסוי חובותיו הכספיים? האם סקילתו של אדם על 'חילול שבת' כפי שמופיע אצלנו בתורה, נחשבת לעונש מוסרי ראוי בעיניך גם היום? האם אין בשינויים אלה לכשעצמם משום מתן מענה לך על השאלה אם היום אנחנו יותר מוסריים או פחות מוסריים מקדמונינו? כפרפראזה על משפט ידוע של חז"ל הייתי אומרת היום: "אם ראשונים כחמורים - הרי אנו כבני אדם". ולא, חלילה משום שאני מזלזלת במוסריותם של אותם קדמונים לשעתם, אלא משום שמבחן התוצאה מראה לנו, שחלה התפתחות אנושית לא רק במדע ובטכנולוגיה, אלא גם בתפיסת המוסר.

היום לא רק כלפי אחינו, בני עמנו או כלל בני האדם אנו נוהגים בדרך מוסרית יותר, אלא גם כלפי בעלי החיים, גם כלפי הסביבה, כלפי כל העולם בו אנו חיים. אינני יודעת אם התפתחות הידע היא שתרמה גם להתפתחות המוסר, או שאין קשר בין הדברים. אבל בפרספקטיבה היסטורית אני כן יכולה לומר בוודאות, שהדתות - כל הדתות, ובעיקר המונותיאיסטיות, היו הגורם הראשי למלחמות, לעושק ולעוול בעולם. וזה לא התחיל בגזירות האינקוויזיציה בספרד ופורטוגל, או במסעי הצלב, אלא כבר אליהו הנביא היה זה ששחט 400 כהני דת רק משום שהאמינו באמונה שונה משלו. ולפניו - בני שבט לוי הכי לא טבחו באחיהם, בני עמם וקרוביהם בשל 'חטא העגל'? מה שם נקרא לזאת אם לא טבח ללא משפט מטעמי דת??? היום יש לנו דרכים רבות ויעילות יותר לראות, לתעד וללמוד וללמד עובדות כאלה, אצלנו ואצל אחרים, ואולי משום כך גם יכולתנו להסיק מסקנות ממה שאנו רואים ולומדים רבה יותר.

ואחזור לתחילת דברי תשובתי לך, אביהו: כחילונית, אינני יכולה להציע לך, מוטיבציה חלופית לרצונך להיות מוסרי (ואני משערת שיש בך רצון כזה, ועל כך - תבורך!) אבל כן אוכל לומר לך, שאם אינך רואה בנכונותו של אברהם לשחוט את בנו - רק משום שכך נצטווה - תכונה חיובית, הרי בכך אתה נראה לי מוסרי יותר מכל מאמין שמעריץ אותו על הצייתנות העיוורת והלא-מוסרית שלו! אם אינך סבור שמישהו בחר בך כבן לעם נבחר, ושבזכות אבותיך הקדמונים  אתה גם אדם טוב ומוסרי יותר מבני עמים אחרים - בעיני אתה מוסרי יותר מכל מי שמתנשא על זולתו באמתלת הבל שכזו. אם אינך סבור שהאישה נחותה ממך רק משום שנולדת גבר, ולכן אינה זכאית לרשת, או להעיד במשפט, או לשאת בתפקידי מנהיגות וחקיקה או בתפקיד ציבורי - הרי גישתך השוויונית מעידה עליך עשרת מונים שאתה מוסרי יותר מכל מאמין שמקדש מנהגי ודיני אישות מפלים ומשום כך גם בלתי מוסריים.

ובעיקר - אם אתה ולא ספר חוקים שאבד עליו כלח הוא המכתיב לך מה מוסרי ומה איננו מוסרי, מה צודק ומה נפשע, ואם אתה מניח לכושר השיפוט שלך ושל בני אדם אחרים להחליט כיצד יש לנהוג בזולתך, ולא מפני שמישהו ציווה עליך לנהוג כך, ובלא שאתה מבין בכלל למה ומדוע - כי אז יש לך מוטיבציה אמיתית להיות אדם מוסרי, גם כאדם חופשי/חילוני, וגם בלא להיות מאמין דתי פנאטי.

בברכה,

צופיה

הערת המערכת לסיום

אביהו השיב בתודה על חמש התשובות שקבל, אלא שלא השתכנע מאף אחת מהן ומכולן גם יחד. מכתבו מעיד על מצוקה נפשית מסוימת, שמשפט אחד בו אומר למעשה הכול:
"... אני מבקש להציג את הנקודה שעדיין מטרידה אותי לאור כל הנ"ל- הבדידות. האמונה באלוהים מהווה עבורי הרבה מעבר לתמריץ של שכר-ועונש המעודד אותי לשמור על חוקי הדת והמוסר. האמונה הזו הופכת אותי ואת האדם שלידי (במידה רבה יותר אם הוא יהודי אך לא רק) לחלק ממערכת אחת גדולה בעלת מוצא משותף ומטרה משותפת. נשמתו של כל אדם היא "חלק אלוה ממעל", ו"חביב אדם שנברא בצלם" הוא המשפט המכונן של תורת המוסר האלוהית. ברגע בו אני מבטל את האמונה באלוהים אני חותך את החוטים הבלתי נראים אשר קושרים אותי לשאר בני האדם. גם אם אני חלק משרשרת אבולוציונית או מסגרת חברתית, אין לי בעצם שום עניין בהן. אני ניצב לבדי בעולם משלי ושוב אין לי סיבה אמיתית לשים לב אל האחר...".

קטע זה וטענת ה'בדידות' בהעדר אמונה באלוהים מצדיקים התייחסות נפרדת, ונעשה זאת בבמת המשך, שתיוחד לכך בקרוב.

---

פברואר 2011