"אם יש אלוהים, הרי זה אל אכזר ורשע מאין כמוהו"

גדעון כותב לאתר חופש:

שלום
לא, לא חזרה בתשובה. כן שאלה. אני מזדהה לגמרי עם העמדה של חופש ולמעלה מכך. לשאלה אחת לא מצאתי תשובה: אין לי ספק שבין המוני המאמינים ישנם לא מעט טיפשים ותמימים, אבל ישנם גם רבים חכמים, חושבים, משכילים וגם ישרים. איך אנשים כאלה יכולים להיתפש לאיוולת הזו?! ביניהם ישנם גם לא מעט אנשי מדע. הרי האמונה באלוהים היא הניגוד הגמור של דרך המדע. אולי למי מכם ישנו הסבר לתופעה.
תודה,
גדעון שדמי, מזרע

דפנה:

שלום גדעון. אני מסכימה אתך בכל מילה, גם על התהייה שהעלית במכתבך. גם לי אישית אין תשובה יותר משכנעת מאשר "כך הם חונכו וכך ספגו את התפיסה הדתית משחר ילדותם". קיים כאן פחד לשנות, או אולי לחצים סביבתיים-חברתיים, במיוחד בחברה הדתית, בה צריך הרבה כוח על מנת למרוד וללכת בדרך עצמאית. כל דבר אפשרי כאן, חוץ מהגיון... העברתי מכתבך לחברי באתר, ואם למי מהם יהיה משהו להוסיף - תשמע מאתנו. נשמח אם תמשיך לבקר באתר חופש ולסייע בהפצת דעותיו.
בברכה
דפנה

אוהד:

שלום גדעון. שאלה טובה שאלת. התשובה נעוצה במבנה המוח (הנפש) שלנו, והמידור המיוחד שיש בו לעניינים שונים. בין המדורים קיימים "חוצצים", ולא אחת אתה יכול לזהות ניגודי אינטרסים בין תכונות, נטיות והחלטות שהמוח מבצע באדם מסויים. האמונה שייכת לתחום הרגש, בעוד שההיגיון שייך לתחום הרציו. בכל אחד מאתנו קיים חלק של הרגש החסום בפני הרציו - ראה כל אותן אמונות תפלות רבות, שכמעט אין אדם בעולם שאין לו איזושהי אמונה תפלה אחת, אפילו קטנה. והרי יש לאותו אדם היגיון, הקובע שאין לזה שום בסיס. דבר דומה קיים גם לגבי אלימות. זהו מדור נפרד במוח (בנפש, איך שתרצה), הקיים אצל כל אדם, וכל אדם מדכא את הכוח הזה או מעודדו בהתאם לחינוכו ונטיות אחרות. רמת אלימות מזערית נותרת, למעשה, אצל כל אחד.

כך גם לגבי האמונה באל. זו נקבעת במוחנו סמוך לאחר לידתנו, בגלל אמירות לכאורה סתמיות, לעתים כלל לא מכוונות (למשל "תודה לאל") של ההורים, או חינוך ולימוד מכוח השגרה בידי הגננות והמורים (סיפורי המקרא לילדים רכים, חגיגות והצגות של קבלת ספר התורה בכיתות ב' בבתי הספר הכלליים, בגלל פחדים קמאיים, ועוד. זרעים אלו נקלטים במדור אמונות ההבל, ואחר כך קשה מאד לבטלם. אני ממליץ מאד שתקרא מאמר נפלא על כך באתר חופש במדור מאמרים, תחת "אמונה": "הגיגים אתיאיסטיים על לא כלום".

מכאן, שאין קשר הכרחי כמו "אמונה=טפשות" או "אי-אמונה=חוכמה", וקביעתך שיש בין המאמינים הרבה אנשים משכילים, חכמים ואנשי מדע היא מציאות עובדתית. פרופ' ישעיהו ליבוביץ הוא דוגמה מובהקת לאדם חכם מאד, משכיל מאד, ומאמין בדבקות באלוהים ובחובה למלא אחר מצוות הדת מבלי לגרוע מהן כמלוא הנימה. מוזר? אכן. עובדה? גם כן "אכן". ראה בהמשך תשובתו של בועז.

שלך,
אוהד מצוות האתר

בועז:

שלום גדעון, כאן בועז לובן-טל מאתר חופש. אני מחלק תשובתי לשני מצבים: דת כערך, ומיסוך רגשי.

דת כערך: ישנם אנשי מדע דתיים, כמו פרופ' ישעיהו לייבוביץ ז"ל, אשר הדת שלהם איננה מכילה אמירה על המציאות. לייבוביץ מסביר זאת היטב בכתביו. מבחינתו אין בדת מסירת מידע על המציאות, וכל הסיפורים בדת אינם אלא סיפורים. הדת מבחינתו מתגלמת בדרישה לעבוד את אלוהים (דרישה לגבי התנהגות). התפיסה שלו היא כל כך קיצונית, שהוא אומר שהדת אינה קובעת שיש אלוהים, שהרי זו קביעה לגבי המציאות, אלא דורשת מהאדם להאמין באלוהים, שזו דרישה לגבי התנהגות. עמדה זו היא עקבית מבחינה לוגית, ומצהירה על ערך מסויים: עבודת אלוהים. כמו כל ערך (ערך במובן הנקי של המלה, לא אמצעי להשגת ערך אחר) גם על הערך הזה אין אפשרות להתווכח: הערך שייך לרשות היחיד של ההכרה האנושית.

אציין רק שכחילוני אין לי הערך של "לעבוד את אלוהים" (האלוהים של היהודי או כל אל אחר).

מיסוך רגשי: אנשי מדע הם בדרך כלל אנשים אינטליגנטיים. "אינטליגנציה" משמעה - היכולת להפעיל שיקולים הגיוניים. באופן מסורתי, יכולת זו נמדדת בנושאים שאינם טעונים רגשית, כמו מבחני מנת משכל, היכולת לפתור בעיה מתמטית, תשבץ או מחקר מדעי. יכולת להפעיל את האינטליגנציה בסביבה ניטראלית מבחינה רגשית אינה מעידה על היכולת להפעילה באופן הוגן בסביבה טעונה מבחינה רגשית, ובמצב שבו אתה מחוייב רגשית לעמדה קודמת .נראה שכל אנשי המדע הרציניים החובשים כיפה (למעט בודדים) היו דתיים לפני שהיו מדענים. בפרט אינך מוצא מדענים המחזיקים בדתות, השונות מאד ממה שמתרחש סביבם: בישראל אין מדענים זאראתוסטראים; ביפן מדענים אינם הופכים יהודים, וכן הלאה. כל זה אומר, שהדת באותם דתיים שהם גם מדענים, מושרשת חזק בחינוכם וברגשותיהם, ואינה נובעת מניתוח רציונאלי, שהרי ניתוח כזה אינו תלוי כל כך בסביבה, אלא בהכשרתו המדעית והמחשבתית של אותו מדען דתי. חובה להדגיש, שרוב אנשי המדע הם חילוניים, וודאי שרוב אנשי המדע אינם מאמינים באל של היהודים. אם היה נימוק מדעי חזק בעד אל כלשהו, היית רואה תנועה המונית של מדענים מאותו תחום, בכל העולם, לכיוון אותה דת. מהעדר תנועה דתית חזקה בקרב המדענים מסתבר שאין נימוק מדעי בעד הדת.

כל טוב
בועז לובן-טל, צוות אתר חופש

ועוד מגדעון שדמי:

כאן שוב גדעון - לא פעם ראשונה וגם לא אחרונה, כנראה (כמילותיו של לפורללו, משרתו של דון ג'יובני, ne la prima ne la ultima). רציתי להעלות בפניכם פרשייה מעניינת: לפני מספר שנים נזדמן לשותפתי ולי לטייל בסין עם זוג מעין הנציב (קיבוץ דתי). רק ארבעתנו. שוחחנו מעט, אבל נמנענו מויכוחים, הרי יצאנו לטייל. שמענו מפי האישה על אסון משפחתי שקרה להם. היא ספרה, שבמרי ליבה, בבית הקברות, היא העזה לשאול שאלות, ואביה אמר לה, להפתעתה, שמותר לשאול. הוא רק לא אמר לה שצריך גם לתת תשובות. ומדובר באנשים מבוגרים. לימים, אחרי שחזרנו וגם שמרנו על מעט קשר, אירע מקרה אשר שבר את כושר האיפוק והנימוס שלי:

בחג הסוכות, בבאר שבע, השאיר אב את שלושת ילדיו בסוכה, והלך להביא משהו מהבית. כאשר חזר מצא את הסוכה עולה באש על ילדיו. כשקראתי שהאב אמר "אלוהים נתן ואלוהים לקח" לא התאפקתי ושאלתי את מיודעי מעין הנציב שאלות. קבלתי מהם את ההסברים הדתיים השגרתיים. עניתי להם שאיני מסוגל להבין, איך אנשים ישרים, אנשים חושבים, אינם מסוגלים להסיק מסקנות הגיוניות מאירוע נורא כזה. שוב נאמר לי, שישנן שאלות שאין עליהן תשובה. להזכיר, שמדובר באנשים מתקדמים בכל תחום בו הם עוסקים. האישה מורה למחשבים, והאיש בעל מקצוע בחקלאות ובתעשייה.

ואני תוהה: האם יש סיכוי כלשהו לשנות עמדתם של אנשים כאלה? האם יש סיכוי שאנשים כאלה יפקחו את עיניהם, שלא לדבר על קנאים?

שבוע טוב
גדעון

אוהד:

גדעון היקר אכן, כדבריך, זו איננה פעם ראשונה ולא יחידה. ראה התייחסות מפורטת לנושא זה באתר חופש, מדור "ספרים ומאמרים", תת מדור "שואה", ואת שירו של יהודה עמיחי "אל מלא רחמים".

כפי שכבר ענינו לך בשאלה הקודמת, אין כאן עניין של "יפקחו את עיניהם". עיניהם פקוחות, אלא שהנושא כולו תחום במדור אחר, שונה, סגור ולא נגיש להיגיון. העימות האנושי עם אפשרות קיומו או אי-קיומו של אלוהים מתחדדת במרבית המקרים לנוכח מצבי חירום או אסון, כשהרגשות גואים, והכאב עז, ותשובות אין. במצבים כאלו ייתכנו שתי התרחשויות שונות ומנוגדות:

באחד מאירועי הטרור בחודש אפריל 2002 אמרה אחותו של אחד הקורבנות: "עכשיו אני אאמין באלוהים. שאם אין אלוהים, אין סיבה למותו של אחי היקר". רגש, רגש ושוב רגש, ללא טיפה של היגיון. ואם יש אלוהים, אחות יקרה, אז זו סיבה טובה למותו של אחיך? מה משנה לאותה אחות אם יש סיבה על-אנושית או אין כזו למותו של אחיה? למותו של אדם? עובדה היא, שלאנשים מסויימים זה מאד משנה.

ומנגד - עמדתו המוכרת של שופט בית המשפט העליון לשעבר, חיים כהן ז"ל, שהיה דתי מבית הוריו, ולנוכח שואת אירופה הצהיר בפומבי: לנוכח רציחתם האכזרית של שישה מיליוני יהודים, בהם מיליון וחצי ילדים, קיימות רק שתי אפשרויות: שיש אלוהים או שאיננו. אם ישנו, הרי זה אל אכזר ורשע מאין כמוהו, ואינני רוצה אל כזה, הוא איננו האלוהים שלי. ואם אין אלוהים - אין אלוהים. הסיר הכיפה והפך חילוני.

אוהד