האם יש אלוהים במדע?  טיל לוגי מדעי לאלוהים ובחזרה ממריא לכוון האלוהים ושב לעולם אגב חיפוש אחר תשובות.  המחבר הופך את התמונה המקובלת של המדע והפילוסופיה, וטוען שהמדע והחשיבה המודרנית - מורשתם של דקרט וניוטון, הם תאיסטים במהותם.  אלוהים והאוניברסאליות ממלאים בהם מקום מרכזי. על פי כריכת הספר, "כמה מטענות המחבר יחוללו פולמוס עז...". האמנם?

ההתרסקות של מעבורת החלל קולומביה הייתה אירוע טרגי, אשר הביא להזדהות בכל רחבי העולם.  בהתרסקות ה"טיל" שבונה  ד"ר יובל שטייניץ ישנו הקומי והטרגי כאחד.  הקומי בא מקריאת הספר.הטרגי הוא העובדה, שיובל שטייניץ הוא איש-מדע אקדמי בתחום הפילוסופיה, לשעבר מרצה בכיר באוניברסיטת חיפה, ויושב ראש ועדת החוץ והבטחון של כנסת ישראל.

הביולוג חתן פרס הנובל הבריטי, סיר פיטר מדאוור, כתב: "כפי שחינוך יסודי חובה יצר שוק לעיתוני-זבל, כך הובילה ההתפשטות של חינוך תיכוני, ולאחרונה של חינוך אקדמאי, ליצירת מעמד נרחב של אנשים, לעיתים בעלי טעמים ספרותיים מפותחים, אשר חונכו מעל ומעבר ליכולת שלהם למחשבה בקורתית"[1].  ספרו של שטייניץ מיועד לקהל כזה.

ד"ר שטייניץ מנסה להוכיח את קיום האלוהים ע"י שורה של טיעונים פילוסופיים, שלדעתו הם לוגיים ו\או מדעיים.  האלוהים של שטייניץ אמור להיות נגיש להגיון, ולא להתבסס על אמונה בלבד[2],  אולי בכדי להחביא את החולשות בטיעונים שלו, ד"ר שטייניץ בונה פרוזה שכמעט אי אפשר לחדור בעדה.  הנה קטע קצר, כמעט באקראי:

"אחת הבעיות הקשות העולות מתוך הדואליזם הפסיכו-פיזי הקיצוני הזה היא כמובן הבעיה המפורסמת של השפעת הגומלין (האינטרקציה) בין שני העצמים השונים [כמובן!].  מאחר והעמדה אותה מציע דקרט ביחס לאדם היא שמתרחש בו איזה שהוא איחוד - איחוד בין הגוף החומרי, שהוא חלק מהעצם המתפשט, לבין הנפש או הרוח הלא חומרית, שהיא חלק מהעצם החושב - נשאלת השאלה: כיצד ייתכן בכלל קשר והשפעת גומלין בין שני עצמים כל כך שונים?  כיצד הם בכלל נפגשים זה עם זה?"[3]

מהעדר זמן ומקום, הביקורת הזאת לא תנסה אפילו להקיף את כל האפוס של ד"ר שטייניץ.  חלקים גדולים מהספר מתייחסים להסטוריה אינטלקטואלית אירופאית, במיוחד של עידן ההשכלה.  אין בכוונתי לשפוט עד כמה התאור של שטייניץ קרוב למציאות, ואני מקבל, לצרכי הביקורת הזאת, את הפרשנות שלו להגות הרלוונטית (או הלא רלוונטית, כפי שזה לעיתים קרובות).  אלא אם כן אני מציין אחרת, טיעון של, לדוגמא, דקרט, הוא למעשה דקרט א-לה שטייניץ. במידה ואני עושה אי-צדק לכמה מהוגי הדעות האירופאים החשובים ביותר, אני אומר להגנתי, ששטייניץ היה שם קודם.

מה זה מדע?

חלק בלתי מבוטל מהתסבוכת  ששטייניץ מכניס אליו את הקורא התמים מבוסס על הגדרת המדע, שאיננה מקובלת, לפחות עלי.  על-פי האינדקס, "מדע" הוא כנראה הערך הנפוץ ביותר בספר, ובנוסף לו ערכים כמו "מדע חדש", "מדע מערות", מדעים נאורים, מדעים פרימיטיווים, וכמובן, המהפיכה המדעית.  נראה שד"ר שטייניץ חושב, שמדע צריך להיות תקף אונטולוגית, א-פריורי, ולא (או לפחות לא רק) אמפירית.

דוגמה אחת היא תיאורו את המדע האריסטוטלי.  על פי שטייניץ, המדע האריסטוטלי קובע שלכל גוף ישנו "בית טבעי" משלו, שאליו הוא שואף לחזור, אלא אם כן משהו מונע ממנו לעשות זאת.  אבן משוחררת, כמוה בסוס משוחרר - חוזרת "הביתה" (כנראה לאדמה), כפי שהסוס יחזור לאורווה.

שטייניץ קובע שהמדע האריסטוטלי הזה הוא אמפירי לחלוטין, וניתן להפריכו באמצעות ניסוי:  זרוק אבן לאוויר, והיא תפול חזרה למטה.  שטייניץ: "הסתבר לאריסטו ולתומכיו שבכל התצפיות שנעשו, והמדובר הוא כמובן במספר כמעט אינסופי של תצפיות, התקבלה תמיד אותה התוצאה בדיוק: בכל פעם שזורקים אבן או גוש אדמה למעלה, אזי מיד ברגע שהיא נעצרת ונשארת חופשייה לנפשה - כלומר, ברגע שבו רואים שהכוח החיצוני ...[הזורק] סיים את פעולתו - היא מתחילה מיד להתנועע בכיוון ההפוך, כלומר, נופלת לארץ.  תוצאה זו אישרה, כמובן, את התיזה בדבר חזרת אבנים מרצונם לאורווה"[4].

ברור שיש משהו לקוי בהגיון הזה, אבל מה?  שטייניץ חושב שזה "מדע מתאר" שייתכן והוא שימושי, אבל הוא איננו טורח להסביר: "לא מתעניין בסיבות העמוקות המסתתרות מאחורי העובדות"[5]. שטייניץ גם סבור, שהמדע המודרני סובל מאותה המחלה: מדוע לאלקטרון מטען שלילי ולא מטען חיובי?  שטייניץ, במסע בילוש למחוזותיו הנבערים של המדע המודרני, פוגש את אחד הנייטיבס: "מה כאן בכלל השאלה?" גער בי פעם אחד מן המיסטיקנים מהמחלקה לפיסיקה במוסד מכובד בלי להניד עפעף: "אלמלא היה לו מטען שלילי לא היה זה אלקטרון אלא פרוטון!"[6].

מי שמתענג במידה כזו של סרקזם, כדאי שיעשה את שיעורי הבית שלו.  אם לאלקטרון היה מטען חיובי, הוא לא היה פרוטון אלא פוזיטרון.  פוזיטרון הוא חלקיק הזהה לאלקטרון בכל תכונה, מלבד במטען החשמלי שלו, שהוא חיובי ולא שלילי.  השאלה של שטייניץ מקבילה לשאלה "למה המלכה הלבנה היא לבנה ולא שחורה?".

אבל ד"ר שטייניץ צודק לגבי משהו. כשאנחנו מקבלים הסברים, אנחנו מקבלים תשובות במונחים של תת-מערכות.  המכונית מורכבת ממנוע, גלגלים, צירים, וכדומה.  המנוע, מצידו מורכב משורה של תת-מערכות.  את אלו אפשר להמשיך ולפרק עד חומרי היסוד שלהם, האטומים השונים שמרכיבים אותם (אטומי ברזל, מימן, וכו').  האטום מורכב מפרוטונים ומאלקטרונים.  אלה מורכבים מעוד חלקיקים.  ואז מה?[7]

בספר המדע הבדיוני Green Mars מאת קים סטנלי רובינסון, מופיע מורה שאינו מסוגל שלא לענות על שאלותיהם של תלמידיו.  הם מתחילים לשאול אותו "למה?".  לפעמים הוא מצליח לעכב אותם בשאלה כנגד "למה מה?" אבל כשהם מצליחים לנסח את השאלות, הוא נגרר אחריהם, מציג סיבה אחרי סיבה, עד שלבסוף התשובה שלו היא "ככה", או "כי ככה דברים היו מאז המפץ הגדול"[8].

יש שאלות שאין שואלים לא משום שהן טאבו, אלא כי אין להן משמעות.  אפשר לשאול מה קורה כשמחלקים מספר באפס, אבל לשאלה אין תשובה. יותר מזה - אין לה משמעות: אי-אפשר לחלק באפס. נקודה. לשאלה "מה יותר צפוני מירושלים?" יש תשובה ויש משמעות, וכן גם לשאלה "איך נוסעים צפונה מחיפה?".  אבל אין שום דבר יותר צפוני מהקוטב הצפוני.  לשאלה "מה יותר צפוני מהקוטב הצפוני?"  התשובה היא פשוט "שום דבר". למה?  ככה.

המדע יכול לומר לנו ממה מורכבת המכונית, משום שהמכונית מורכבת מתת- מערכות.  אם המדע נתקל בגופים אלמנטריים, בעלי תכונות בסיסיות שאינם מורכבים משום דבר אלא מעצמם בלבד, זה מה שמדענים צריכים לדווח.  תפקיד המדע לשאול את השאלות, ולמצוא רבדים עמוקים יותר של תשובות.  אם ישנן.  אם לא - זה לא מדעי לייצר אותם יש מאין.

הוא הדין גם בשאלות הקיומיות שלנו.  אנחנו מבינים מדוע לא יכול להיות שום דבר צפוני מהקוטב הצפוני, אבל האפשרות שלשאלה "מה היה לפני המפץ הגדול?" אין משמעות, נראית לנו בלתי סבירה.  העולם הוא אינו מה שאנחנו רוצים שיהיה.  אם בעיניכם, לשאלה זו חייבת להיות תשובה, והתשובה לדעתכם היא אלוהים - זה עניינכם, אבל אל תעמידו פנים שזה נובע "לוגית" או "מדעית" ממשהו.

עכשיו אנחנו מוכנים לשאול: "מה לא בסדר במדע האריסטוטלי?"  והתשובה, והיא ממש פשוטה: הוא אינו נכון!  הוא פשוט אינו מתאר את הטבע כהוויתו.  אם תזרקו אבן, היא תיפול לריצפה, אבל אם תזרקו אותה מספיק חזק, לא-כך יקרה.  אריסטו לא יכול היה הסביר זאת, ניוטון כן  [9] .

God Made Me Do It

שורת הטיעונים הראשונה של ד"ר שטייניץ, המנסה להוכיח את קיומו של אלוהים, נופלת בדיוק לאותה המלכודת: היא מניחה שהתשובה לשאלות הסופיות חייבת להיות "אלוהים".

יש, כך נראה, כמה סתירות קטנות בתיאור ההתנהגות של חומר.  לדוגמא, ד"ר שטייניץ 1 טוען, שהחומר מציית ל"חוקים"[10], ומצד שני, ד"ר שטייניץ 2 טוען, שאלוהים מזיז כל חלקיק וחלקיק[11]. כמו בשיר של בוב דילן, שטייניץ רואה את יד האל בכל עלה שמתנדנד, בכל גרגר חול[12].  אם אלוהים אישית מזיז כל דבר,  לשם-מה הוא צריך את החוקים?  כנראה לרענון.

הטיעון הוא אותו הטיעון, וההתקפות על המדע הפסודו-אריסטוטלי הן אותן התקפות.  החידוש היחיד הוא כד"ר שטייניץ טוען  "אפשר אף להרחיק ולטעון, שהוויתור על אלוהים בפיסיקה מחייב את הכתרתו של כל חלקיק פיזיקלי לאלוהים קטן בפני עצמו.  כי כל מי שמכיר את כל חוקי הטבע ללא כל טעות, ואף מסוגל לייצר בעצמו כוחות פיסיקליים בלתי נדלים כמו, למשל, משיכה ודחייה, ראוי לשם 'אלוהים'"[13] 

לדעתי, המשפט הזה ראוי לתואר חילול-הקודש.  כל חלקיק קטן צריך רק "לדעת" או "לציית" לשורה זעומה של "חוקים".  חוקי הטבע, כמו שאני ואתם מכירים, הם תוצאה של התרחשויות רבות בקנה מידה מיקרוסקופי.  גם אם אתם מקבלים את ההאנשה של ד"ר שטייניץ, לפיה לא ייתכן שחומר "סתם" ימשך לחומר אחר (למה לא, תשאלו את שטייניץ?  ככה:-), חלקיק בקושי צריך לדעת את כל מה שאלוהים יודע בכדי לבצע את תפקידו.  הוא רק צריך למלא פקודות.

כמעט בלתי-אפשרי לחשוב על כל ההשלכות של אל, שמתערב בפרטים כל-כך קטנים.  אבל הנה פרט קטן: חוק שימור האנרגיה.  אם אלוהים מזיז הכל, לשם מה האנטרופיה[14]  כל הזמן עולה?  אם חהתחזית של שטייניץ היא שחוק שימור האנרגיה אינו נכון, אז יש ניבוי אחד שאפשר לבדוק.  אם הוא תקף: מה קורה לאנרגיה שאלוהים מכניס למערכת כשהוא מסובב את הכוכבים במסילותיהם?  לאן היא הולכת?

ד"ר שטייניץ מוכן לקבל את כל השאלות הללו בלי לתהות לגביהן. יש יותר דברים בתיאיזם מאשר אלה שד"ר שטייניץ חולם עליהם בפילוסופיה שלו.

עקרון אי הוודאות - לפקפק בספק

השרשרת השנייה של הטיעונים שד"ר שטייניץ מציג שגויים באותה מידה, אבל מסיבות שפחות מובנות מאליהן.  לב העניין נובע משתי בעיות המאפיינות את כל ספרו של ד"ר שטייניץ: מה שד"ר שטייניץ אינו מסוגל לדמיין נראה לו בלתי-אפשרי, והוא מתעקש ליישם מסקנות שנובעות מעולם המושגים שלו לשאלות, שלגביהם אותם מושגים לא בהכרח תקפים.

ד"ר שטייניץ, בעקבות דקרט, מנסה לשאול: במה ניתן להטיל ספק.  בכל עובדה פיסית, בכל תצפית, בכל תחושה של גופינו, ניתן, לפחות תיאורטית, להטיל ספק - כולם יכולים להיות צורה מתוחכמת של אשלייה.  אבל הספק עצמו חייב להיות קיים.  בזאת לפחות, טוען ד"ר שטייניץ, ניתן להיות בטוחים.  אם פרנקלין רוזוולט אמר שאין לנו ממה לפחד אלא מן הפחד עצמו, הבשורה על פי שטייניץ היא שאפשר להטיל ספק בכל, מלבד בספק עצמו.

למעשה, אפשר להטיל ספק בעצם-קיומו של הספק.  לדוגמה - יתכן וכשאנחנו מטילים ספק, אנחנו בעצם מפעילים מערכת במוח שלנו הגורמת לנו לחשוב, שאנחנו מטילים ספק.  אין שום סיבה להניח שמה שאנחנו "חושבים" שמתרחש במח שלנו, אכן מתרחש.  אם יכול להיות ש "ראיה" היא, בעצם, דמיון, למה לא תהיה כך גם "הטלת ספק"?  נדמה לי שאני רואה את הספר של ד"ר שטייניץ, ו"נדמה" לי שאני מטיל ספק בקיומי - אבל איך אני יודע שאני באמת עושה את זה?  אולי כל מה שקורה זה שישנה הודעה במח האומרת "אני מטיל ספק בזה", אבל למעשה אינני עושה זאת?  התרחיש הזה אינו בהכרח פנטסטי כפי שהוא נשמע. הנוירו-ביולוגיה המודרנית אומרת לנו, שהרבה ממה שקורה במוחנו איננו בהכרח מה שאנחנו חושבים שהוא[15]. 

אפשרות אחרת היא, שהיקום נוצר רק לפני חלקיק של שניה, וכל מה שיש לנו מההיסטוריה שלו איננה אלא אשליה.  כל הזכרונות, היומנים, הכתבים שלנו וכו' הם למעשה "זיופים".  לפיכך, יכול להיות שאף-פעם לא באמת הטלתי ספק. אני רק חושב שפקפקתי.

כמובן, יכול להיות שאתם חושבים שהטיעונים האלו אינם סבירים, בלתי אפשריים, לא הגיוניים או בלתי רלוונטים.  אז מה?  עצם העובדה שאתם חושבים כך אינה הופכת אותם ללא נכונים.  ואפילו אם הם אינם נכונים - זה רק אומר שאין לי ולכם מספיק דמיון בכדי לחשוב על תרחישים אחרים.  יכול להיות שיש דרך מבריקה להטיל ספק בספק, שתשכנע אפילו את ד"ר שטייניץ (סכוי קלוש, אני מודה) - ואיני חכם מספיק על-מנת לחשוב עליה.  אבל איך נדע שהיא אינה קיימת?

ברמה יותר בסיסית, כמובן, ה-"אני חושב, משמע אני קיים" של דקרט נראה כטיעון לגיטימי.  אחרי הכל, אם אינני קיים, מי חושב את המחשבות שאני מעלה במוחי?  העובדה שאני חושב שאני קיים מוכיחה שאני קיים - כי המחשבה שאני קיים קיימת, האין-זאת?

בבחינה קרובה יותר, הטיעון הזה אינו מחזיק מעמד.  ראשית כל - מה שנראה לנו כסתירה אינו חייב להיות סתירה.  לאינטואיציה האנושית נראה שהאור חייב להיות או חלקיק או גל, ושחלקיקים חייבים להיות בכל זמן במקום אחד, ולא במספר אינסופי של מקומות בו זמנית.  אבל למעשה, האור הוא גם חלקיק וגם גל, ולחלקיקים תת-אטומיים אין מיקום, אלא הסתברות.  הם נמצאים במספר רב של מקומות בו-זמנית.  זה נראה בלתי אפשרי, אבל זה אינו כך.  האינטואיציה האנושית - תוצאה של אבולוציה שבנתה אותנו על-מנת לתפקד באפריקה, אינה תקפה לסדרי גודל כל כך זעירים.  פיסיקאים למדו לקבל את העובדה שהם אינם יכולים להסתמך על השכל הישר כדי להבין את תחומי המחקר שלהם.  ריצ'רד פיינמן אמר על מכניקת הקוואנטים "אף אחד לא יודע למה זה ככה.  זה פשוט ככה"[16].  אולי הגיע הזמן שפילוסופים יאמצו גישה זו.

ומה אם אני טועה?  מה אם המשפט "המחשבה שהמחשבה אינה קיימת" היא סתירה פנימית?  מה אם לוגית זה לא יכול להיות שאני לא קיים אם אני חושב שאני קיים?  גם אם האפשרות הזו סותרת את חוקי הלוגיקה, איך יודעים שחוקי הלוגיקה נכונים?לוגיקה, כמו מתמטיקה, בנוייה על אקסיומות - חייבים להאמין בהן כי אי-אפשר להוכיח אותן.  אי-אפשר להוכיח שום דבר Ex Nihilo.

ד"ר שטייניץ טוען, שאי-אפשר להיות מתמטיקאי אתיאיסט, כי אתאיסט לא יודע בוודאות שהעולם הוא באמת עקבי[17].  לכאורה אלברט איינשטיין הסכים איתו "One must assume that the Lord is subtle, but not malicious".  אבל הקביעה של איינשטיין היא חוק מתודולוגי, לא מטאפיסי.  אתאיסט יכול להיות מתמטיקאי פרגמטי.  אין ביכולתי להוכיח שחוק המשיכה איננו אשלייה, אבל אני לא אקפוץ מהחלון משום כך.  מדוע העובדה שאי-אפשר להוכיח את העקביות של המתמטיקה מפריעה לעיסוק בה יותר מן האפשרות שהחולה ימות תמנע מרופא לנסות לרפא אותו?  אחד מסימניה של הבגרות היא הנכונות לחיות עם אי-וודאות.  אחרי הכל, כמו שאמר ג'ון מיינרד קיינס, בטווח הארוך כולם מתים[18] . 

הקבליסט מהכרמל

ההקשר שמנסה ד"ר  שטייניץ ליצור בין הטיעון של דקרט לבין קיומו של אלוהים הוא כל כך קלוש, שמוטב ונתעלם ממנו.  הטיעון מבוסס על ההנחה, שמוח (או נפש, או "ישות רוחנית" או איך שלא תקראו לזה) סופי אינו מסוגל לחשוב על קונספטים אינסופיים.  טיעון זה מזכיר לי את הסיפור של איזאק אסימוב, בו הרובוט מסרב להאמין שיצורים פשוטים ופרימיטיוויים כמו בני האדם יכלו לבנות אותו[19].

הטיעון האולטימטיבי של ד"ר שטייניץ, אותו הוא מהלל כטיעון הלוגי המושלם והאידיאלי, נראה כך:  אחת התכונות בהגדרה של אלוהים היא שהוא קיים.  לפיכך, המשפט "אלוהים לא קיים" הוא סתירה פנימית.  ארגו, אלוהים קיים[20]. ואינני צוחק...

תגובת הנגד שעולה אינסטינקטיבית היא: אם הטיעון הזה פתוח בפנינו, אפשר "להוכיח" שכל דבר קיים.  למשל - נגדיר אריה כקיים (ראה ציטוט דבריו של ד"ר שטייניץ בהמשך), ובכך ניצור אותו.  המשפט "אריה אינו קיים" יהיה סתירה לוגית בדיוק כמו המשפט "אלוהים אינו קיים".  ויש אריות יש מאין.

כיצד מתמודד ד"ר שטייניץ עם הטיעון הזה? זוהי גולת הכותר של הטיעון שלו: הוא מגדיר את הביטוי "חייב להיות קיים" בצורה כזו, שהוא מתאים לאלוהים ולאלוהים בלבד:

"המושג האריה-הנמצא מכיל סתירה פנימית... הסתירה נובעת מכך שכל אריה הוא, על עצם הגדרתו כאריה, בעל חיים, ומטבעם של בעלי החיים... שיש נקודת רגע מסוימת, רגע לידתם, שבה הם התחילו את קיומם, מה שאומר שלפני אותה הנקודה הם לא היו בנמצא.  דבר זה עומד בסתירה מוחלטת לנצחיות הדו כווניות בזמן של כל מה שנמצא בהכרח"[21]  

איזו חמקנות נשגבת!  פלפולים שכאלה הם יצירה של גאונות. שטייניץ מזמן את הדרקון ב'הגיון' שלו, ואז מעלה מאותו האביס את ג'ורג' הקדוש בכדי שיהרוג אותו.

מה שגוי בטיעונו של ד"ר שטייניץ?  טריוויאלי ככל שזה אולי ישמע: שטייניץ טועה, משום שכשפים אינם קיימים.  אין מכשפות, אין מגיה, קמיעות הן לכל היותר פיסת קלף או אבן נוצצת, והקבלה היא עיסוק חסר תכלית בפריפריה של הדת היהודית.  כשאנחנו אומרים שמילים יכולות להרוג, אנחנו מדברים בצורה מטאפורית.  מילים כשלעצמן אינן יכולות לייצר מציאות. ניתן לשחק במילים כמה שרוצים, ולהגיע למסקנות המבוססות על ההגדרות ועל ההגדרות בלבד, אבל אין קסם שיהפוך אותן לנכונות בעולם האמיתי.

גם אם אפשר להגדיר את המילים "קיים" ו"אלוהים" בצורה שבה המשפט "אלוהים אינו קיים" הוא סתירה פנימית, אין בזה כדי לומר דבר על העולם בו אנחנו חיים.  מקריאת הספר מצטייר שטייניץ כמעין קבליסט מודרני הנאבק, כמו מקביליו בימי-הביניים, לשנות את המציאות בכשפיו, אך כישלונו מהדהד באותה מידה.