ערב כל יום כיפורים נערכים בישראל על גבי העיתונות ובתקשורת עשרות חשבונות נפש - אישיים, לאומיים, חברתיים, כלכליים וצבאיים. חשבונות נפש אלה חשובים ביותר להגדרתה של החברה הישראלית, ואי שביעות הרצון מכלל מעשינו בשנה החולפת הם המדרבנים אותנו לנסות ולפעול טוב יותר בשנה הבאה עלינו לטובה.

מכלל חשבונות הנפש נעדר כמעט תמיד חשבון הנפש החילוני: האם הצלחנו כחילונים לתת משמעות לחיינו היהודיים במדינת ישראל? האם פעלנו מספיק על מנת לחנך את ילדינו לפתיחות מחשבתית ולמחשבה עצמאית? האם השקענו מספיק בתשתיות התרבותיות והחינוכיות של ילדינו? האם הצלחנו להחליש גורמים דוגמטיים ואנטי-פלורליסטיים אשר מנסים לקעקע את החיים החופשיים בישראל?

אין כל ספק שכל תזוזה חיובית בתחום החילוני בשנה החולפת היתה תזוזה עצמאית של פרטים או של ארגונים קטנים, ולא תזוזה תפיסתית של הממשלה ושל ממסדים אחרים בישראל. רבים מתוך החברה החילונית נשלחו השנה על ידי חילונים, אבל גם על ידי דתיים וחרדים להשתתף במאמץ המלחמתי בעצירת הטרור. ההליכה למלחמה פגעה ביכולתם של החילונים להשקיע את הזמן והאנרגיה המספיקים בסוגיות "שוליות" כגון חינוך לדמוקרטיה, שמירה על מינהל תקין ופיתוח תרבותי של החיים היהודיים בישראל.

החילונים כחברה היו גם אלה שספגו את מירב ההפסדים הכלכליים השנה. ראשית מתוך שירות המילואים שנכפה על רבים מאתנו, ושנית על ידי המספרים ההולכים וגדלים של שכבות מצוקה, דתיות ומסורתיות בעיקרן, אשר אינן מוצאות תעסוקה ונסמכות על הסעד של המדינה, דהיינו על מס ההכנסה שמשלמים בעיקר החילונים העובדים.

גם בנושאים אחרים לא הצליחו החילונים לשפר את מצבם בצורה משמעותית: על מנת לממש את החילוניות עדיין יש צורך בכסף רב. מרכזי הקניות העיקריים הפתוחים בשבתות נמצאים מחוץ למרכזי הערים ותחבורה ציבורית אליהן אינה קיימת כלל. גם אלטרנטיבות תרבותיות של מוזיאונים, שמורות טבע ואחרות נמצאים במרחק נסיעה, והגישה אליהן בחגים ובשבתות מוגבלת רק לבעלי כלי רכב. סטודנטים, רווקים וסתם אנשים שאינם יכולים להחזיק רכב פרטי אינם יכולים לממש את יהדותם החילונית בישראל, והשבת עבורם היא יום מגביל ביותר מהבחינה האישית.

גם בתחום הנישואין בישראל נמצאים החילונים במצב של ריק, וצרכים בסיסיים שלהם נמצאים בהדחקה עקבית מטעם המדינה ואינם מטופלים כלל. טקסי הנישואין היחידים המוכרים במדינת ישראל הם טקסים אורתודוכסיים, בעוד כ-20%-25% מכלל הישראלים(1) מכלל הישראלים המתחתנים בכל שנה נוסעים לחו"ל ומתחתנים שם. מדובר בכ-8,000 זוגות בשנה, רובם המכריע חילונים, אשר מדינת ישראל אינה מוצאת וגם אינה מחפשת דרך בה יוכלו לממש את נישואיהם על פי רצונם. אמנם קיימות אפשרויות טקסיות אחרות בישראל - חילוניות, רפורמיות וקונסרבטיביות, אך אלה אינן מוכרות עדיין כחוקיות לרישום נישואין בישראל.

החינוך לזהות יהודית חופשית נפגע גם הוא מאד השנה. חרב הקיצוצים נפלה גם על בתי הספר החילוניים, אשר צמצמו בצורה משמעותית שעות לימוד של תנ"ך, חגי ישראל ומקורות יהודיים אחרים. בכך רק גדל הניכור בין צעירי בתי ספר חילוניים ובין התכנים והערכים הנפלאים שמציעה התרבות היהודית להוגים בה. אירועי תרבות המשקפים את חייה של החברה היהודית היוצרת נפגעו מאד גם הם בשנה החולפת. חלק מהם ספג הפסדים כלכליים חסרי תקדים וחלק אחר פשוט התמוטט. אירועי התרבות הרבים שעדיין נערכים בישראל מתרחשים במידה רבה בשל הרצון הטוב ורוח היצירה של האמנים.

ונקודה אחרונה - הטיפול בדתיים ובחרדים הבוחרים לצאת בשאלה ולחיות חיים יהודיים חופשים לוקה גם הוא בחסר. תקציבים ממשלתיים נתקעים כמעט תמיד וקשיים רבים נערמים על ידי כל רשות אפשרית כמעט. כחברה יהודית מוסרית אין לנו את אפשרות הבחירה להשאיר את האנשים הללו לבדם לאחר שמשפחותיהם דחו אותם בשל בחירתם. הטיפול ביוצאים לשאלה צריך להיות מקצועי ומתוקצב בהתאם, על מנת לשלב את אלה בצורה מלאה בחיים החופשיים ובשוק העבודה.

חשבון הנפש החילוני הוא ראשית חשבון נפש אישי. האם כל אחד מאתנו עשה די על מנת לבחון את זהותו היהודית החילונית? האם חינך את ילדיו ליהדות פתוחה, ביקורתית וחופשית יותר? האם עשה די כדי לקדם את עניני החילונים בישראל לסדר היום הלאומי?
ברמה הלאומית-חברתית צריכים נציגי הציבור החילוני בכנסת, בממשלה, ברשויות המקומיות ובכל מוקד של קבלת החלטות לשאול את עצמם: האם עשו די על מנת לסייע לציבור החילוני בישראל את צרכיו להגדיר מחדש את יהדותו ולהמשיך להחזיק ולפתח את עמוד השדרה החברתי, הכלכלי והערכי של החברה בישראל.

(1) (השערה) על סמך מכתבו של ראש מינהל האוכלוסין במשרד הפנים, רפאל כהן, ליו"ר חמד"ת מתאריך 16/12/1999, לפיו בשנת 1998 קרוב ל-5000 זוגות נישאו בחו"ל בנישואין אזרחיים ואחר כך נרשמו בישראל במשרד הפנים.