אודות צור קשר קישורים מדריך חוברות פעילות הכותבים תרומה English
תרמו לעמותת חופש
מאמרים וספרים לחיות חופשי יומן חדשות החזרה בתשובה יוצאים בשאלה השתלטות חרדית עיתונות חרדית במות חופש עוד
     ראשי > במות חופש  לגירסת הדפסה     

במת חופש

אני מתלבט בין אמת לאמיתה לבין שקר

התכתבות בין שני צעירים דתיים המבקשים לצאת בשאלה לבין ליאור מצוות האתר, בוגר שיצא בשאלה, כיום סטודנט באוניברסיטה

במידה שדבר מתאים לטבענו הוא טוב בהכרח
ברוך שפינוזה, 1632 - 1677

מחמיאים לנו מאוד מכתביהם של גולשים דתיים, המביעים בדרך זו או אחרת רצון להמיר דעה ודת ולצאת לעולם החופש, התרבות והחילוניות. מעל במה זו אנחנו מביאים את מכתביהם של שני צעירים דתיים בני 18, שיש בהן עניין לציבור הקוראים שלנו. הראשון הוא שאול, השני צבי (שני השמות שונו על מנת לא לגרום להם נזק). לשניהם ענה ליאור, בוגר צעיר שנטש את עולם הדת והמירו בעולם החופש, הפתיחות והקידמה, וכיום הוא סטודנט באוניברסיטה ופעיל בצוות אתר 'חופש'.

חופש

שאול לאתר 'חופש'

שלום, שמי שאול, אני חרדי בן 18, ואני מתלבט בין השכלה לצבא, בין אמת לאמיתה ומתירנות לבין שקר, אבל בפשטות ובאהבה - מישהו יכול לעזור לי?

תשובתו של ליאור

[הערת פתיחה: ליאור היה דתי בעברו. בתור שכזה, נהירים לו דרכי החשיבה וההתבטאות של צעירים דתיים שנפשם כמהה לצאת מעולם הדת. חילוני מצוי לא היה מבין את כוונתו של שאול].

שלום לך גולש צעיר - שמי ליאור, חבר בצוות האתר ובצוות 'דעת אמת'. תשובתי אליך יכולה להיות פשוטה: "קבל את האמת ממי שאמרה", אך ניכר שדברים עדיין מעיבים על החלטתך זו.

אתה כנראה מודאג, ודי בצדק, מתגובת המשפחה, החברים, המורים הקרובים וכל מי שתומך בך כרע בעולם החרדי, ודברים שכאלו מהווים לא פעם משא כבד, הקושר את האדם למקום. אלו הם כבלים של פחד ודאגה, שמסוגלים לשתק אותך. כבני-אדם אנחנו מבקשים מסגרת נוחה ומנחמת, ופוחדים לערער אותה ולטלטל אותה, ופוחדים עוד יותר מהמחשבה שנוכל לאבד אותה. אבל מה בין נחמה ובין המציאות? זה שדבר מסוים מנחם, לא בהכרח יהפוך את הדבר לנכון.

אומר לך דבר שאמרתי בעבר למכותב אחר, שעם הזמן הפך להיות חבר קרוב שלי: כשאדם בא לענות לעצמו על השאלה, האם הדת נכונה, נשאלת תמיד השאלה מה הכוונה במילה 'נכונה'? אם הכוונה ל-"מתאימה לי כי כך אני רוצה", אז וודאי שעל פי הגדרה זו היא יכולה להיות 'נכונה'. אם הכוונה ל-"כל מה שנאמר בדת נכון עובדתית" אז וודאי שהיא אינה נכונה.

אישית אינני חובב גדול של בחירה במה שנוח רק מכיוון שהוא נוח. אני בעד זה שאדם יהיה נאמן למה שהוא חושב שנכון עובדתית. יש אנשים שאינם פועלים נגד מה שהם מאמינים בו מתוך נוחות, אלא שהם אינם יודעים במה הם מאמינים, כי אין להם דעה מגובשת לגבי זה, ואלו הם המצבים בהם אני קורא לאנשים להרחיב ידע ולגבש עמדה.

זאת להבדיל מהימשכות לדרך חיים שאתה רואה כשגויה רק בגלל פחד, דרך בה על האדם לאזור את הכוחות הנפשיים הדרושים להתגבר על פחדיו, להשתחרר מהם, ולהמשיך הלאה בחייו.

מהמקום בו אני עומד כיום, ולאור הידע שצברתי בנושאים מגוונים הקשורים לחזרה בתשובה / יציאה לשאלה, הדת והחיים בכלל - כמעט ואינני יכול לדמיין סיבה רציונאלית, לא רגשית, שאדם - המכיר במציאות העובדתית כפי שהיא - יחליט להישאר בדת. אבל לפני 7-5 שנים, כשעמדתי בפני ההחלטה לצאת בשאלה, עוצמת הרגש כמעט והספיקה כדי להשאיר אותי שם, אלמלא הייתי מוצא את הכוח לחתוך את הכול. אני מקווה שגם אתה תמצא את הכוח ואת תעצומות הנפש לעשות כך.

את הצעד הראשון, ואולי הקשה ביותר בקרב הזה, כבר עברת: להודות בפני עצמך שאין אתה מאמין בנכונותה של הדת. זו מחשבה מפחידה לאדם הדתי, ולעיתים היא שומטת את הקרקע מתחת לרגליו, משום שגם אם מורידים את בעיית המשפחה, עדיין הצורך באותה נחמה הוא עז. האם הכול מקרי? האם אין יד מכוונת ששומרת עלי? והאם כל הזמן שביליתי בתפילה ובלימוד תורה היה זמן מבוזבז? לעיתים מחשבה זו היא כה מפחידה, עד שממהרים להדחיקה לפינה ולעסוק בכל דבר אחר, רק לא בה.

והנה, ברגע שאתה מוצא את הכוח להודות שאין שום אלוהים המהווה יד מכוונת, אתה מוצא גם את ההבנה שאתה - רק אתה - האדון לגורלך, ואתה נושא את כל האחריות על כך, לטוב ולרע. בכך שאתה מוצא את הכוח להודות שכל אותו הזמן שעסקת בפולחן לאל שאינו קיים היה זמן מבוזבז, אתה מונע מעצמך נוסף של זמן יקר וכוחות נפש בעתיד. לפתע אתה מסיר את עטיפת הסוכרייה שכיסתה את המציאות, ואתה יכול לראותה כפי שהיא - וזה דבר ששווה זהב. דבר ששווה לחיות בעבורו.

היום אתה עבד. ובאיזה מקום באמת קל יותר להיות עבד. יש משהו קסום בשגרה ובהטלת האחריות לחייך על אחרים - על המסגרת, על כתפי הקולקטיב, על האלוהים. אבל בפנימיותו האדם שואף להיות בן חורין. לא מתירנות היא העניין, בשום אופן לא, אלא היות אתה ורק אתה הריבון לחייך.

אתה הוא זה שקובע כיצד תנהג, מה תבחר, מה תחשוב, מה תחליט, כיצד תתייחס לזולתך ואת מי תאהב ובאיזו דרך. ההתאמה בין תפיסתך מה נכון וראוי לבין מה 'מותר' או 'אסור' לך לעשות היא מלאה: אתה הוא שקובע לעצמך את כל זאת, תחת אותם כללי ברזל של "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" אותו הלאימה הדת. ויש בצעד זה לקיחת אחריות על חייך, כי את המסגרת תהיה חייב לבנות בעצמך. אף אחד אחר לא יכול, ולאף אחד אחר אין הזכות לבנות אותה בעבורך.

ליבי נתון לך, והנחמה שאני יכול להציע לך היא אחת: אתה תזכה לחיות. אתה תזכה לחופש. לחיות את חייך - כמיטב יכולתך, לא משועבד לשום גורם 'עליון', לא משועבד לפסיקותיו של אף אדם אחר. הבחירה הראשונה שאנחנו עושים, מרגע בו עמדנו על דעתנו, היא בחירת הריבון לחיינו: האם נמשיך במסלול בו נולדנו, לפיו כל אחד מאתנו הינו ריבון יחיד לעצמו - לטוב ולרע, או האם נמכור את זכותנו זו לאחר, בלא להתחשב במחיר. הבחירה השנייה, המתמשכת לאורך כל מהלך חיינו, היא בחירת דרכנו בחיים. כך גם אתה: בחופש בקבלת ההחלטות. אתה תחליט, אתה תקבע - לא שום אדם אחר, לא שום ריבון אחר - בכל הנוגע לחייך, תרבותך, אהבותיך ורצונותיך.

החופש שלך הוא חופש המחשבה. במסלול זה הכול פתוח ומותר, ללא סייג, ללא גבול - גם חופש הביקורת. כל דבר בעולם ובחיים מותר, וחייב, בביקורת. אין שום פרט בעל נגיעה כלשהי לחיינו - אדם, חשיבה, מסקנה, ממצא או קביעה, שהביקורת עליהם אסורה. גם לא אמונה, פולחן או דת, גם לא אלוהים. כך גם החופש בקביעת התרבות שלך: איש מלבדך לא יקבע מה תרבות תצרוך, מה ספרים תקרא, מה יוצב על מדפי ארון הספרים שלך, במה תצפה, למה תאזין - ומה כל הדברים שאסור לך לבוא במגע עימם - או היכן ואיך ומתי תקיים את תרבותך.

החופש שלך הוא החופש להאמין. אמונה או אי-אמונה היא זכותו הבלעדית של כל אדם.

החופש שלך הוא החופש בקביעת המסלול והערכים לאורם תתחנך אתה ותחנך את ילדיך בעתיד. אתה בלבד תקבע מהו החינוך הרצוי לך, לא שום אדם אחר. החופש הוא גם החופש לאהוב. בקוד שלנו לא קיים צו הכופה על אדם לאהוב או לשנוא. צו כזה פסול מעיקרו. חופש היצירה הרוחנית והעשייה האנושית קובע, ששום יצירה רוחנית איננה פסולה, טמאה או לא-חוקית. כמוה גם העשייה, בתנאי מובן שכל אלה לא נעשים על חשבון הזולת, סבלו או קיפוחו.

מנגד - אתה יכול להיות עבד לכל החיים. אבל נקודת ההחלטה היא כעת. בגיל מאוחר יותר יהיה קשה עוד יותר להשלים בגרויות, יהיה קשה עוד יותר לעזוב את עולם הדת, תהיה מחויב לשידוך שימצאו לך, יהיו לך אישה וכמה ילדים, רבי וחברה חובקת בלחץ. אם לא תעזוב עכשיו תהיה עבד לכל החיים, אתה וילדיך.

קבל את האמת ממי שאמרה - ובחרת בחיים.
בברכה, שלך תמיד,
ליאור

חופש

צבי (השם שונה) לאתר 'חופש'

היום הוא יום בשבת, שבת קודש, וזה אחד הימים היותר קשים עבורי. אני הולך לבית הכנסת וקורא בלי למלמל, סתם כטקסט, לא אומר את ברכות המזון למיניהם, ובורח מהקידוש.

בליל שישי הכרחתי את עצמי להוריד את הכיפה, אבל עבדתי על עצמי, הלכתי סביב גבעת שמואל ב-12 בלילה, וכשהיה ספק שיש מישהו לידי החזרתי את הכיפה מהר, ובסוף גיליתי שזה לא דתי... אני אפילו אמרתי 'שבת שלום', ו'ברוך ה'! זו הייתה השתפנות!

אני פשוט לא יודע איך להתמודד עם היום הזה, אבל עדיין לא הגעתי לבעיה הגדולה:

חזרתי מהמניין הראשון (החלטתי שאני הולך לתפילה הקצרה, לא עושה פוזות, קם, לא אומר אמן, סתם, מן בובה כזאת לקישוט), ואז הייתי עד לוויכוח בין אימי לאחי הקטן, שהיא משכנעת אותו ללכת לבית כנסת היא אומרת "תגיד, אתה משוגע?, עוד תחזור בשאלה בסוף!".

לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, כי חשבתי שבקרוב אעשה את זה, את הצעד. אבל מסתבר שטעיתי. כלומר- את הצעד של היציאה - אותו עשיתי, כי הראש שלי יצא. הבעיה היא שהראש יצא, אבל שכח לסגור את הדלת, ואני מפחד לחזור אל הדלת, אפילו כדי לסגור אותה.

אני לא הולך לשום הרצאה ואפילו לא מציץ מהדלת. בשיעורי גמרא הוויכוחים על הסוגיות הבלתי מוסריות פשוט פסקו. הגמרא מוסרית. נקודה. צודק המורה! איזה יופי, שחז"ל מתייחס אפילו לדומם! לאישה כמו לדומם, ולדומם כמו אל בן אדם, ולכן מביאים לדויד את אבישג השונמית שתחמם אותו. למה הוא לא התחמם? אז, תראו איזו תורה מוסרית!, דויד קרע משאול את הבגד- ולכן הוענש שהבגד שהוא קרע לא יחמם אותו!

איזה יופי שמטים את הדין כל כך הרבה לזכות הנאשם בדיני נפשות, כדי שחס וחלילה לא תהיה הוצאה להורג לשווא (שלא מטים לפי רוב של אחד, וצריך לפחות רוב של שניים. מתחילים מהקטן, מי שפסק בהתחלה זכות - אסור לו בזמן המשא ומתן לשנות את דעתו, מי שפסק חובה - יכול לשנות. אהה, כן, שכחתי, חוץ ממסית, מורד במלכות, כופר..., שאז מותר, ולהורגו בחנק - שאם אינני טועה זה להכניס גחלים רותחים על הלשון, מדובר במוות של שניות!)

מדובר בספר מוסרי, במיוחד החלקים שמדברים על לידה ונישואים. הרי אתם יודעים, אסור ללבן להתחתן עם שחורה, שלא ייוולד להם ילד כושי!, איזו תורה!, איזו גאונות! מאיפה הידע המדהים הזה על גנטיקה?)

אבל מה שכן - כשהלכתי לבני עקיבא, בדרך הורדתי את הכיפה, ואז, שם, השתפנתי, אבל רק חלקית. בפעולה שאלו אותי למה אין לי ציצית אז אמרתי 'ככה', ושאלו שוב, ושוב נעניתי שזה לא חובה. הם אמרו שכן, ושזה דאורייתא, אז אני אמרתי שכתוב מצוות ציצית ואני יכול לפרש את זה איך שבה לי. כמעט שנעשה וויכוח עד שלקחתי נשימה עמוקה ואמרתי: יש וויכוחים שהם גדולים ממני, קראו את ההלכה שלכם, אני אקרא את המקורות שלי. קיוויתי שיפרשו את זה איך שהם רוצים.

בתפילת מנחה אמרתי שכבר התפללתי, ולא התפללתי עם שאר הסניף אלא רק השגחתי, ובתפילת ערבית ברחתי באמצע בתירוץ של הבאת אוכל לחניך. באמת עשיתי את זה, אבל בדרך אני לוקח חלק בטמטום שמאלץ אותי להישאר בתפילה.

חזרתי כשהורדתי כיפה, ולקחתי איתי את הפלאפון בשבת. בד"כ אמי שמה אותו כבוי לפני זה בכיס של הריצ'רץ'. כבוי, כדי שזה ייחשב כדבר שבטעות היה שם... היום הדלקתי אותו, שמתי אותו במכנס שלי, והדלקתי אותו.

בתקווה שלא אפשל, ובברכת חופש...

דרך אגב: לפעמים באופן אוטומטי יוצא לי "ברוך ה'". האם לתקן את עצמי מהר- או שזה לא כזה קריטי? בינתיים השתדלתי לחזור בי, ואנשים לא הבינו את זה. יש מעטים שגילו אותי כאתאיסט. הרוב מגלים בי פלוצר, שאומר שגם כשהוא עם כיפה הוא מגדיר את עצמו כחילוני. פלוצר.

תשובתו של ליאור

שלום צבי,

מפתיע לי לקרוא את דבריך, אבל נראה שדווקא בנקודה הזו אתה ואני נתקלנו בבעיות זהות, אבל משני צדדים מנוגדים של ציר היציאה לשאלה: אתה מתחמק כפי יכולתך מקיום הפרקטיקות הדתיות ומתשלום מס השפתיים לעברו של חלל האוויר בטרם הכרזת רשמית על דעותיך קבל עם ועולם, ואילו אני נדרשתי לנהוג בדרך זו אחרי שכבר כולם ידעו מהן דעותיי האמוניות.

הכי גרוע הוא, שהדבר נמצא כל הזמן במחשבותיך. אתה מודע לכל רגע מהיום, האם יש/אין לך כיפה על הראש, מה עושים עכשיו, מה אומרים עכשיו, איך מגלים טפח ומכסים טפחיים. וכן, גם כשכבר יצאתי 'רשמית' לשאלה, עדיין נדרשתי לכסות טפחיים..

ההיחשפות בפני המשפחה היא הצעד שהכי מדאיג אותך כרגע, וזאת למרות שקבעת לעצמך שיש עוד זמן לפני שתעשה זאת. כאמור - אני מציע לך לוודא שהדבר יגיע להוריך דרכך בשיחה מסודרת, כשתרגיש מוכן, ולא בהפתעה דרך גורם שלישי, שגילה מה הן באמת דעותיך.

מאחר ואינני יודע כיצד ממש לעזור לך כאן, אספר לך קצת ממה שעבר עלי. אולי תוכל לעשות בדברים שימוש ואולי לא, אבל תכיר אותי טיפה יותר.

אזכיר את מה שאני מניח שאתה כבר מדמיין מה מצפה לך בעתיד. את כל זה עברתי אני; את הלחץ הנפשי המטורף מצד המשפחה, הכעס הרב בדבריהם (גם זה העצמי); הסחטנות הרגשית, הטלת הסנקציות למיניהן; הקביעה החריפה כי הסיבות שלי הם סיבות של "מרד גיל הנעורים" או "רצון לחיים קלים" או "מתן פורקן ליצרים"; ההתעלמות מדברי וחזרה על מנטרות מאשימות; ניסיונות פיוס קטנים ההופכים מהר מאוד לריב גדול כשהנושא עולה שוב; אי מתן אפשרות לדבר, פסיביות אגרסיבית; הפנייה אל "מומחים לאנשים עם בעיות כמוני" ש-"ישבו לדבר איתי" (מחב"תים, אלא מה); וכו'.

היציאה שלי לשאלה עוררה באפן די מובן הרבה מאוד כעס במשפחה כולה, בעיקר מצד ההורים, ואימי נטתה להשתמש הרבה בביטוי "נכשלתי בחינוך שלי" כשהדברים עוד היו טריים. אבל מאז חלפו למעלה משבע שנים, והדבר הוא כבר עובדה מוגמרת בשטח שאין לשנותה.

האמצעים הרגשיים החזקים שהופעלו עלי אז, כמו "מה זה יעשה לסבתא?", שיחות נפש מאוכזבות, צעקות ועונשים לא עבדו וגם לא יעבדו, כי אני באמת חושב שלשנות את דעתך על המציאות ועל העולם רק בגלל סחטנות רגשית היא השקר העצמי הגדול ביותר שיתכן, ואני לא אגיע למצב כזה לעולם. ואם הם ינסו לשנות את דעתי באמצעות טעונים שכלתניים ורציונאליים לכאורה, הרי שכבר צברתי מספיק ניסיון בהתמודדות עם טיעונים שכאלו, ואני אקבל את המאמץ הזה בברכה. אבל נראה לי שההורים שלי כבר ויתרו על הרעיונות הללו. ברגע שהתחלתי לפתוח גמרות עם אבא שלי כדי לגבות את מה שאני אומר, הוא הבין שזה כבר מעבר לכוחו... אבל אנחנו עדיין אוהבים לדון ולהתווכח בסתם שביל הכיף שבדבר - ללא כל מטרות המרה בין הצדדים.

הדבר שהכי הפריע לי בזמנו (שנים רבות בטרם הייתי מעורה בקהילה האתיאיסטית ובאתריה) הוא, שהם ציירו לי תמונה של אדם בודד במערכה. "לא מאמין באלוהים? אין דברים כאלו! גם החילונים הכי גדולים, כולם מאמינים באלוהים!" ושלל קביעות תלושות באותו סגנון. ובאמת הרגשתי לבד. לא הכרתי איש שיחלק איתי את דעותיי... באמת הייתי לבד.

אני מספר לך את כל זה כדי שתדע שאתה לא לבד. כדי שתדע שאי-אמונה היא דבר לגיטימי, וישנם רבים החושבים כך; כדי שתדע שיש אנשים המוכנים לעמוד לצידך בכל שלב של הדרך; כדי שתתמקד בכך, שהצעד שאתה עושה נובע מרציונל, ולשום סחיטה של הרגש אין היכולת לעצור בעדך.

אני גם מבין שאחד השיקולים הגדולים המכתיבים את התנהגותך הוא הרצון שלא להיחשף בפני הישיבה, כדי שהדבר לא יגיע להורים דרכם. אכן אינך חייב להתווכח, אך אל תכבה את חוש הצדק הבסיסי שלך בעקבות כך. הטריגר שלי לביצוע האקט ההצהרתי היה שיעור מחנך ('שיעור אמונה', כפי שקראו לו, שכן כיצד ניתן ללמוד בישיבה ללא מנת ה'חיזוק' השבועית?) מקוממת במיוחד היא סוגיית ההיתר לשקר כדי "לעשות את רצון האל" - אני לא הייתי מוכן לכך.

אני רואה שגם אתה לא מוכן לכך. לא לזה, ולא לאף דבר מרשימת הפשעים אותם הזכרת. ומה מועילה לה אותה סנהדרין רחמנית בת רחמנית "ההורגת אחת לשבעים שנה" כאשר החוק ההלכתי מתייחס לגויים כאל תת-אדם ושווי-ערך לבהמות, וקורא להרוג בלא-מאמינים ללא כל התראה או משפט כדרך "קנאין פוגעים בו"?

שלך,
ליאור


אוקטובר 2011



חברים ב- עוצב על ידי