[הערת פתיחה: ליאור היה דתי בעברו. בתור שכזה, נהירים לו דרכי החשיבה וההתבטאות של צעירים דתיים שנפשם כמהה לצאת מעולם הדת. חילוני מצוי לא היה מבין את כוונתו של שאול].

שלום לך גולש צעיר - שמי ליאור, חבר בצוות האתר ובצוות 'דעת אמת'. תשובתי אליך יכולה להיות פשוטה: "קבל את האמת ממי שאמרה", אך ניכר שדברים עדיין מעיבים על החלטתך זו.

אתה כנראה מודאג, ודי בצדק, מתגובת המשפחה, החברים, המורים הקרובים וכל מי שתומך בך כרע בעולם החרדי, ודברים שכאלו מהווים לא פעם משא כבד, הקושר את האדם למקום. אלו הם כבלים של פחד ודאגה, שמסוגלים לשתק אותך. כבני-אדם אנחנו מבקשים מסגרת נוחה ומנחמת, ופוחדים לערער אותה ולטלטל אותה, ופוחדים עוד יותר מהמחשבה שנוכל לאבד אותה. אבל מה בין נחמה ובין המציאות? זה שדבר מסוים מנחם, לא בהכרח יהפוך את הדבר לנכון.

אומר לך דבר שאמרתי בעבר למכותב אחר, שעם הזמן הפך להיות חבר קרוב שלי: כשאדם בא לענות לעצמו על השאלה, האם הדת נכונה, נשאלת תמיד השאלה מה הכוונה במילה 'נכונה'? אם הכוונה ל-"מתאימה לי כי כך אני רוצה", אז וודאי שעל פי הגדרה זו היא יכולה להיות 'נכונה'. אם הכוונה ל-"כל מה שנאמר בדת נכון עובדתית" אז וודאי שהיא אינה נכונה.

אישית אינני חובב גדול של בחירה במה שנוח רק מכיוון שהוא נוח. אני בעד זה שאדם יהיה נאמן למה שהוא חושב שנכון עובדתית. יש אנשים שאינם פועלים נגד מה שהם מאמינים בו מתוך נוחות, אלא שהם אינם יודעים במה הם מאמינים, כי אין להם דעה מגובשת לגבי זה, ואלו הם המצבים בהם אני קורא לאנשים להרחיב ידע ולגבש עמדה.

זאת להבדיל מהימשכות לדרך חיים שאתה רואה כשגויה רק בגלל פחד, דרך בה על האדם לאזור את הכוחות הנפשיים הדרושים להתגבר על פחדיו, להשתחרר מהם, ולהמשיך הלאה בחייו.

מהמקום בו אני עומד כיום, ולאור הידע שצברתי בנושאים מגוונים הקשורים לחזרה בתשובה / יציאה לשאלה, הדת והחיים בכלל - כמעט ואינני יכול לדמיין סיבה רציונאלית, לא רגשית, שאדם - המכיר במציאות העובדתית כפי שהיא - יחליט להישאר בדת. אבל לפני 7-5 שנים, כשעמדתי בפני ההחלטה לצאת בשאלה, עוצמת הרגש כמעט והספיקה כדי להשאיר אותי שם, אלמלא הייתי מוצא את הכוח לחתוך את הכול. אני מקווה שגם אתה תמצא את הכוח ואת תעצומות הנפש לעשות כך.

את הצעד הראשון, ואולי הקשה ביותר בקרב הזה, כבר עברת: להודות בפני עצמך שאין אתה מאמין בנכונותה של הדת. זו מחשבה מפחידה לאדם הדתי, ולעיתים היא שומטת את הקרקע מתחת לרגליו, משום שגם אם מורידים את בעיית המשפחה, עדיין הצורך באותה נחמה הוא עז. האם הכול מקרי? האם אין יד מכוונת ששומרת עלי? והאם כל הזמן שביליתי בתפילה ובלימוד תורה היה זמן מבוזבז? לעיתים מחשבה זו היא כה מפחידה, עד שממהרים להדחיקה לפינה ולעסוק בכל דבר אחר, רק לא בה.

והנה, ברגע שאתה מוצא את הכוח להודות שאין שום אלוהים המהווה יד מכוונת, אתה מוצא גם את ההבנה שאתה - רק אתה - האדון לגורלך, ואתה נושא את כל האחריות על כך, לטוב ולרע. בכך שאתה מוצא את הכוח להודות שכל אותו הזמן שעסקת בפולחן לאל שאינו קיים היה זמן מבוזבז, אתה מונע מעצמך נוסף של זמן יקר וכוחות נפש בעתיד. לפתע אתה מסיר את עטיפת הסוכרייה שכיסתה את המציאות, ואתה יכול לראותה כפי שהיא - וזה דבר ששווה זהב. דבר ששווה לחיות בעבורו.

היום אתה עבד. ובאיזה מקום באמת קל יותר להיות עבד. יש משהו קסום בשגרה ובהטלת האחריות לחייך על אחרים - על המסגרת, על כתפי הקולקטיב, על האלוהים. אבל בפנימיותו האדם שואף להיות בן חורין. לא מתירנות היא העניין, בשום אופן לא, אלא היות אתה ורק אתה הריבון לחייך.

אתה הוא זה שקובע כיצד תנהג, מה תבחר, מה תחשוב, מה תחליט, כיצד תתייחס לזולתך ואת מי תאהב ובאיזו דרך. ההתאמה בין תפיסתך מה נכון וראוי לבין מה 'מותר' או 'אסור' לך לעשות היא מלאה: אתה הוא שקובע לעצמך את כל זאת, תחת אותם כללי ברזל של "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" אותו הלאימה הדת. ויש בצעד זה לקיחת אחריות על חייך, כי את המסגרת תהיה חייב לבנות בעצמך. אף אחד אחר לא יכול, ולאף אחד אחר אין הזכות לבנות אותה בעבורך.

ליבי נתון לך, והנחמה שאני יכול להציע לך היא אחת: אתה תזכה לחיות. אתה תזכה לחופש. לחיות את חייך - כמיטב יכולתך, לא משועבד לשום גורם 'עליון', לא משועבד לפסיקותיו של אף אדם אחר. הבחירה הראשונה שאנחנו עושים, מרגע בו עמדנו על דעתנו, היא בחירת הריבון לחיינו: האם נמשיך במסלול בו נולדנו, לפיו כל אחד מאתנו הינו ריבון יחיד לעצמו - לטוב ולרע, או האם נמכור את זכותנו זו לאחר, בלא להתחשב במחיר. הבחירה השנייה, המתמשכת לאורך כל מהלך חיינו, היא בחירת דרכנו בחיים. כך גם אתה: בחופש בקבלת ההחלטות. אתה תחליט, אתה תקבע - לא שום אדם אחר, לא שום ריבון אחר - בכל הנוגע לחייך, תרבותך, אהבותיך ורצונותיך.

החופש שלך הוא חופש המחשבה. במסלול זה הכול פתוח ומותר, ללא סייג, ללא גבול - גם חופש הביקורת. כל דבר בעולם ובחיים מותר, וחייב, בביקורת. אין שום פרט בעל נגיעה כלשהי לחיינו - אדם, חשיבה, מסקנה, ממצא או קביעה, שהביקורת עליהם אסורה. גם לא אמונה, פולחן או דת, גם לא אלוהים. כך גם החופש בקביעת התרבות שלך: איש מלבדך לא יקבע מה תרבות תצרוך, מה ספרים תקרא, מה יוצב על מדפי ארון הספרים שלך, במה תצפה, למה תאזין - ומה כל הדברים שאסור לך לבוא במגע עימם - או היכן ואיך ומתי תקיים את תרבותך.

החופש שלך הוא החופש להאמין. אמונה או אי-אמונה היא זכותו הבלעדית של כל אדם.

החופש שלך הוא החופש בקביעת המסלול והערכים לאורם תתחנך אתה ותחנך את ילדיך בעתיד. אתה בלבד תקבע מהו החינוך הרצוי לך, לא שום אדם אחר. החופש הוא גם החופש לאהוב. בקוד שלנו לא קיים צו הכופה על אדם לאהוב או לשנוא. צו כזה פסול מעיקרו. חופש היצירה הרוחנית והעשייה האנושית קובע, ששום יצירה רוחנית איננה פסולה, טמאה או לא-חוקית. כמוה גם העשייה, בתנאי מובן שכל אלה לא נעשים על חשבון הזולת, סבלו או קיפוחו.

מנגד - אתה יכול להיות עבד לכל החיים. אבל נקודת ההחלטה היא כעת. בגיל מאוחר יותר יהיה קשה עוד יותר להשלים בגרויות, יהיה קשה עוד יותר לעזוב את עולם הדת, תהיה מחויב לשידוך שימצאו לך, יהיו לך אישה וכמה ילדים, רבי וחברה חובקת בלחץ. אם לא תעזוב עכשיו תהיה עבד לכל החיים, אתה וילדיך.

קבל את האמת ממי שאמרה - ובחרת בחיים.
בברכה, שלך תמיד,
ליאור

שלום צבי,

מפתיע לי לקרוא את דבריך, אבל נראה שדווקא בנקודה הזו אתה ואני נתקלנו בבעיות זהות, אבל משני צדדים מנוגדים של ציר היציאה לשאלה: אתה מתחמק כפי יכולתך מקיום הפרקטיקות הדתיות ומתשלום מס השפתיים לעברו של חלל האוויר בטרם הכרזת רשמית על דעותיך קבל עם ועולם, ואילו אני נדרשתי לנהוג בדרך זו אחרי שכבר כולם ידעו מהן דעותיי האמוניות.

הכי גרוע הוא, שהדבר נמצא כל הזמן במחשבותיך. אתה מודע לכל רגע מהיום, האם יש/אין לך כיפה על הראש, מה עושים עכשיו, מה אומרים עכשיו, איך מגלים טפח ומכסים טפחיים. וכן, גם כשכבר יצאתי 'רשמית' לשאלה, עדיין נדרשתי לכסות טפחיים..

ההיחשפות בפני המשפחה היא הצעד שהכי מדאיג אותך כרגע, וזאת למרות שקבעת לעצמך שיש עוד זמן לפני שתעשה זאת. כאמור - אני מציע לך לוודא שהדבר יגיע להוריך דרכך בשיחה מסודרת, כשתרגיש מוכן, ולא בהפתעה דרך גורם שלישי, שגילה מה הן באמת דעותיך.

מאחר ואינני יודע כיצד ממש לעזור לך כאן, אספר לך קצת ממה שעבר עלי. אולי תוכל לעשות בדברים שימוש ואולי לא, אבל תכיר אותי טיפה יותר.

אזכיר את מה שאני מניח שאתה כבר מדמיין מה מצפה לך בעתיד. את כל זה עברתי אני; את הלחץ הנפשי המטורף מצד המשפחה, הכעס הרב בדבריהם (גם זה העצמי); הסחטנות הרגשית, הטלת הסנקציות למיניהן; הקביעה החריפה כי הסיבות שלי הם סיבות של "מרד גיל הנעורים" או "רצון לחיים קלים" או "מתן פורקן ליצרים"; ההתעלמות מדברי וחזרה על מנטרות מאשימות; ניסיונות פיוס קטנים ההופכים מהר מאוד לריב גדול כשהנושא עולה שוב; אי מתן אפשרות לדבר, פסיביות אגרסיבית; הפנייה אל "מומחים לאנשים עם בעיות כמוני" ש-"ישבו לדבר איתי" (מחב"תים, אלא מה); וכו'.

היציאה שלי לשאלה עוררה באפן די מובן הרבה מאוד כעס במשפחה כולה, בעיקר מצד ההורים, ואימי נטתה להשתמש הרבה בביטוי "נכשלתי בחינוך שלי" כשהדברים עוד היו טריים. אבל מאז חלפו למעלה משבע שנים, והדבר הוא כבר עובדה מוגמרת בשטח שאין לשנותה.

האמצעים הרגשיים החזקים שהופעלו עלי אז, כמו "מה זה יעשה לסבתא?", שיחות נפש מאוכזבות, צעקות ועונשים לא עבדו וגם לא יעבדו, כי אני באמת חושב שלשנות את דעתך על המציאות ועל העולם רק בגלל סחטנות רגשית היא השקר העצמי הגדול ביותר שיתכן, ואני לא אגיע למצב כזה לעולם. ואם הם ינסו לשנות את דעתי באמצעות טעונים שכלתניים ורציונאליים לכאורה, הרי שכבר צברתי מספיק ניסיון בהתמודדות עם טיעונים שכאלו, ואני אקבל את המאמץ הזה בברכה. אבל נראה לי שההורים שלי כבר ויתרו על הרעיונות הללו. ברגע שהתחלתי לפתוח גמרות עם אבא שלי כדי לגבות את מה שאני אומר, הוא הבין שזה כבר מעבר לכוחו... אבל אנחנו עדיין אוהבים לדון ולהתווכח בסתם שביל הכיף שבדבר - ללא כל מטרות המרה בין הצדדים.

הדבר שהכי הפריע לי בזמנו (שנים רבות בטרם הייתי מעורה בקהילה האתיאיסטית ובאתריה) הוא, שהם ציירו לי תמונה של אדם בודד במערכה. "לא מאמין באלוהים? אין דברים כאלו! גם החילונים הכי גדולים, כולם מאמינים באלוהים!" ושלל קביעות תלושות באותו סגנון. ובאמת הרגשתי לבד. לא הכרתי איש שיחלק איתי את דעותיי... באמת הייתי לבד.

אני מספר לך את כל זה כדי שתדע שאתה לא לבד. כדי שתדע שאי-אמונה היא דבר לגיטימי, וישנם רבים החושבים כך; כדי שתדע שיש אנשים המוכנים לעמוד לצידך בכל שלב של הדרך; כדי שתתמקד בכך, שהצעד שאתה עושה נובע מרציונל, ולשום סחיטה של הרגש אין היכולת לעצור בעדך.

אני גם מבין שאחד השיקולים הגדולים המכתיבים את התנהגותך הוא הרצון שלא להיחשף בפני הישיבה, כדי שהדבר לא יגיע להורים דרכם. אכן אינך חייב להתווכח, אך אל תכבה את חוש הצדק הבסיסי שלך בעקבות כך. הטריגר שלי לביצוע האקט ההצהרתי היה שיעור מחנך ('שיעור אמונה', כפי שקראו לו, שכן כיצד ניתן ללמוד בישיבה ללא מנת ה'חיזוק' השבועית?) מקוממת במיוחד היא סוגיית ההיתר לשקר כדי "לעשות את רצון האל" - אני לא הייתי מוכן לכך.

אני רואה שגם אתה לא מוכן לכך. לא לזה, ולא לאף דבר מרשימת הפשעים אותם הזכרת. ומה מועילה לה אותה סנהדרין רחמנית בת רחמנית "ההורגת אחת לשבעים שנה" כאשר החוק ההלכתי מתייחס לגויים כאל תת-אדם ושווי-ערך לבהמות, וקורא להרוג בלא-מאמינים ללא כל התראה או משפט כדרך "קנאין פוגעים בו"?

שלך,
ליאור