על הבוטות והנחרצות בחילופי המכתבים שבאתר חופש

כשאדם, בין דתי ובין חילוני, נכנס לראשונה לאתר חופש ומעיין בחומר הרב שבו, הוא עלול להיפגע מהקיצוניות, הבוטות והנחרצות שנדמה לו שמקדמות את פניו. הוא אולי לא יחוש כך ביחס למאמרים תיאורטיים, אבל כן ביחס להתכתבויות של חברי האתר עם מבקרים למיניהם. אלא שתחושה זו, שיש כאן משהו מקומם ואולי בוטה ומרגיז, קיימת בעיקר בעיני רוחו, והיא נובעת מהייחודיות (ואולי אפילו הנדירות) של האתר ושל הדיאלוגים שמתרחשים בו. אתר חופש והשיח המצוי בו פשוט לא אופיניים לאינטרנט ולחברה הישראליים - ובזה דווקא מעלתו וטעם קיומו. את הנפלא בדיאלוגים שבאתר חופש נגלה רק כשנשווה אותם למתרחש באתרים אחרים, דתיים.

שימו לב: מגוון הטקסטים שעורכי האתר רואים לנכון לפרסם הוא פשוט עצום. יש מאמרים פילוסופיים ויש מאמרי סאטירה, יש סקירות עיתונות ויש ניתוחים תרבותיים-היסטוריים, ועוד כהנה וכהנה. אך הדבר המסקרן והבולט הוא הדיאלוגים עם מבקרים באתר. ודווקא דיאלוגים אלו הם שעלולים להקנות למבקר תחושה של זרות, אי-שייכות וסלידה מחמת הבוטות והנחרצות. אבל הדיאלוגים, דווקא הם, הם החשובים באמת. הדיאלוגים הם מהות האתר. למעשה, ניתן לראות את כל האתר כיוזמה לדיאלוג רב-רבדים עם קוראיו. דיאלוג הוא המטרה.

אך זהו אינו דיאלוג פשרני שמגמתו להגיע לעמק השווה, שמטרתו לדלל את עמדות הצדדים ולמזגן לפשרה דלוחה ופושרת. אתר חופש מציג מסר ברור מאוד, וערכיו אף הם ברורים. החופש, החילוניות, ההומניזם והמחשבה החופשית-ביקורתית - כל אלה מאירים את דרכו. אם העמדה כה נחרצת, היכן, אפוא, נותר מקום לדיאלוג? ומדוע התחושה הלא-נוחה כשאנו קוראים את תכתובת העורכים והקוראים? יש אפילו מי שאומר: "אתר חופש קיצוני ממש כמו הדתיים אותם הוא תוקף", ואין ספק שזו תגובתו לדיאלוג הנוקשה, הבלתי-מתפשר שהוא נתקל בו. כל כך בלתי-מתפשר, שנוח לו להחליט שאין זה בכלל דיאלוג, אלא מונולוג תוקפני ואטום.

אבל זהו כן דיאלוג - פשוט דיאלוג אחר, מסוג שאיננו רגילים אליו. כי חשוב להבין: דווקא הערכים בהם דוגל האתר הם המכתיבים שהתקשורת עם הקוראים תיעשה בדרך של דיאלוג. לא ייתכן אחרת. כאשר יש אמונה בערכו האימננטי של כל אדם, הכרה בזכותו לבחירה חופשית, ורצון לטפח את חשיבתו ועצמאותו - כל הדברים הנגזרים מההומניזם של אתר חופש - אין לך דרך אחרת מלבד לשכנע אותו, לפנות אל שכלו, לשוחח עמו ולהסביר לו את עמדתך; או במילים אחרות, ליצור דיאלוג. כפייה איננה דרך. שרלטנות איננה דרך. מניפולציה רגשית איננה דרך. כל הדרכים האלה בוגדות בדיוק באותם ערכים שהאתר מנסה למסור. מערכיי החופש והאמונה באדם מתחייבת באופן חד וחלק דרך הדיאלוג, ולא שום דרך אחרת.

לא כן כאשר הערכים הם אחרים. כאשר אין אמונה בערך האדם אלא בערך אמונתו הדתית בלבד, כאשר הציות לסמכות עליונה הוא החשוב, כאשר יש לכפוף את האדם לתפיסה אחת בלבד ולאורח חיים הנקבע עבורו, ללא חופש בחירה - אזי התקשורת אינה נעשית עוד בדרך של דיאלוג. דיאלוג איננו רלוונטי ואיננו מתחייב. "נעשה ונשמע", המוטו הידוע, הוא האידיאל התקשורתי. התקשורת, בסופו של דבר, חד-כיוונית: הסמכות אמרה דברה, ועליך לציית, ועליך לקבל ללא עוררין.

ואת ההבדל המהותי הזה בין שתי צורות התקשורת נראה אם נשווה את אתר חופש לאתרים אחרים, דתיים. אנו לא באים לבדוק את המסרים בכל צד; ברור שיהיו שונים. מה שאנו באים לבדוק זה את אופן העברת המסרים, את דרך המסירה - ואת הגישה המחשבתית המובלעת בה. ומה אנו מגלים?

בצד אחד ניצבים חילופי המכתבים באתר חופש. בהתחלתם הקורא מעלה סוגיה, או מערער על הנאמר באתר, או מנסה לגלות בגישת האתר נקודות תורפה, או אפילו מרשה לעצמו לתקוף ולהשתלח. לאחר מכתבו תבוא תגובת העורכים, והם יענו בענייניות לכל סוגיה שהועלתה, יבהירו את עמדתם, ואף יודו באמת שנמצאה בדברי הקורא. אך בכך הדיון לא נגמר; הדיאלוג מתמשך. לעיתים קרובות הקורא יגיב שנית. ושוב יגיבו לו העורכים, וחוזר חלילה.

המרכזי כאן הוא צורת המחשבה שמסתתרת מאחורי דרך התקשורת הזו: הדיון - הדיאלוג - הוא לא סתם עוד דרך. הוא ה-דרך בה' הידיעה. כשיש דיון יש פנייה אל המחשבה. הדיון כרוך בשכנוע רציונלי, בלי כפייה ובלי דמגוגיה. בדיון אנו מכירים בכך שלפנינו אדם עצמאי, בעל זכות לחשוב אחרת, ואנו מכירים בדעתו ונותנים לה להישמע. במהלך דיון העמדות שעולות אינן חסינות - עליהן לעמוד בפני ביקורת תמידית, ואם לא יעמדו - ייפסלו. עקשנות שרירותית תתגלה כמגוחכת במהלך הדיון. גם סמכות לא תעזור; רק דברי טעם יתקבלו. האם כל זה בנאלי? האם זה מובן מאליו? במציאות הישראלית המוכרת לנו, כלל וכלל לא. הערכים המשתמעים מעצם קיום דיון הם המסר האמיתי של אתר חופש. באתר חופש המסר הוא (גם) במדיום.

בצד שני ניצבים ה-'שו"ת'-ים - השאלות והתשובות - שבאתרים הדתיים. השו"תים הם הדרך המרכזית בה בני הציבור הדתי מתקשרים עם רבנים, אנשי הסמכות של המגזר הזה, בסוגיות המטרידות אותם. אך השאלה והתשובה איננה דיאלוג. מעצם שמה נגזרת מהותה: לכל שאלה יש תשובה. תשובה אחת, מסוימת דווקא, ועליה לא יהיו עוררין - לא במסגרת השו"ת המסוים הזה. אין טעם בדיאלוג או בשכנוע או בוויכוח, או אולי בהסכמה הדדית שלא להסכים. הצעיר הדתי כותב את השאלה המטרידה אותו, והרב נותן לה מענה, ובזה נסתם הגולל. תשובת הרב אינה עומדת בפני ביקורת אפשרית של השואל. השואל גם לא מצפה להגיב לדברי הרב, ואולי לא רוצה. את התשובה שקיבל עליו להפנים, מקסימום לתרץ בינו לבין עצמו אם הוא מפעיל מחשבה עצמאית. אבל מחשבה עצמאית לא מצופה ממנו. זהו איננו דיון. טיעון הגיוני לא יעזור פה - ולרב אין טעם לטרוח ולהביע כזה, כיוון שכל מה שיאמר יתקבל. גם באתרים הדתיים, אם כן, המסר ודרך החשיבה מובלעים במדיום.

כשאנו מבצעים את ההשוואה הזו, פתאום נדירותו של אתר חופש מזדקרת אל-על. גם אתר חופש וגם האתרים הדתיים מקדמים עמדה ערכית מסוימת ואורח חיים וחשיבה מסוימים. גם כאן וגם כאן מגיבים לפונים אנשים סמכותיים הרואים עצמם אחראים לקידום העמדה: כאן רבנים וכאן מתנדבים בצוות אתר חופש. ובאור של ההשוואה הזו זורח הדיאלוג שבאתר חופש, שכל כך קשה לעכל אותו, כאוצר נפלא ויקר. באתר חופש ה"סמכות" איננה מובנת מאליה; מותר לערער עליה; מותר להתווכח עמה; מעצם ערכיה היא מוכנה לשיחה ולשכנוע. נדמה לי שדווקא הגישה הזו נראית רדיקלית ומוזרה מאוד בעיניי אנשים מסוימים שרגילים אל ה"נעשה ונשמע" הדתי. אנשים כאלה לא ממש יודעים איך להתמודד עם האפשרות ליצור דיאלוג עם סמכות, והם נוטלים לעצמם חופש מוזר, אותו לא יחלמו להרשות לעצמם עם רבנים, ומשתלחים בפראות ובגסות בצוות האתר. אנשים כאלה לא חונכו למעשה לדיאלוג מעולם, ולכן הבעת עוינות בלתי-מרוסנת היא כל מה שהם מסוגלים. ומה הפלא? אם כל החיים סתמו לך את הפה וצעקו לך באוזניים, לא תצרח קללות ברגע שייתנו לך לפתוח אותו? ומה זה משנה שאתה צורח על מי שפתח לך את הפה ולא על מי שסתם אותו?

כשאנו קוראים לראשונה את חילופי-המכתבים באתר חופש אנו חשים חוסר-נוחות. למה חברי הצוות מבטאים את עצמם בצורה כל כך חריפה בשיחות עם אנשים? למה הנחרצות הזו? אך על עצם קיומו של דיאלוג אין אנו תוהים. והנה, ביחס לאתרים דתיים ולרבנים אין אנו כלל מצפים לדיאלוג כלשהו. אנו מעניקים לרבנים, הסמכות הדתית, זכות תמוהה להביע את דעתם ללא צורך להצדיק אותה ובלי להתווכח עליה. הם לכאורה נהנים מידע גדול יותר, נעלה משלנו, משייכות למסורת עתיקת יומין ומחזקה בלעדית עליה. זוהי עמדה מובלעת שלנו, עמדה לא-מודעת. הדתיים אומרים את מה שהם מאמינים, וזה מותר להם. רק החילוניים האלה לא סתם מצהירים על עמדתם בלי לצפות לתגובה, כמו אנשים מחונכים, אלא מוכנים, השם ישמור, להתווכח עליה! ולכן חוסר הנחת שלנו מאתר חופש הוא כה אבסורדי. דווקא הדיאלוגים הללו, המרתיחים אותנו כל כך, הם הדבר החשוב והמהותי, שנמנע מאיתנו בכל המקומות האחרים: האפשרות להתווכח עם סמכות ולדון בדברים דיון רציני ומעמיק, והנכונות להתעמת על דעתך, שאתה מכיר ביחסיותה.

אין ספק שחלק מהדברים הנכתבים באתר בוטים. אף על פי כן, לעניות דעתי, ההתרעמות שלנו על התכתובת באתר נובעת לא מה"בוטות" אלא בעיקר מהתרבות הישראלית הקלוקלת, בה איננו מחונכים לדיון ולוויכוח רציונליים, ובה אין סובלנות לדעתו של האחר. לראות אדם מוכן להתמודד עם אחר על דעתו וערכיו, בדיון פתוח ושקוף - זהו מראה נדיר בחברתנו, נדיר עד כדי כך שבתדהמתנו קל יותר להדביק לו את הכינויים "עקשנות" ו"קיצוניות" מאשר להכיר בקיומו.

אגב, מהערכים של אתר חופש לא מתחייב רק דיאלוג חיצוני עם מי שאינו משוכנע באותם ערכים, אלא גם דיאלוג פנימי: דיאלוג תמידי ומהותי שמתרחש בתוך קבוצת "המשוכנעים" פנימה. למעשה, זהו אפילו דיאלוג פנימי שמתרחש בלב האדם החילוני הבודד. הסיבה לכך פשוטה מאוד: עבור האדם החילוני והדמוקרטי אין אמת אחת. וכשאין אמת אחת שניתן להצביע עליה, כשאין סמכות אחת שניתן ללכת לאורה, על כל אדם להחליט על דעותיו על ידי דיאלוג תמידי ויומיומי. גם בתוך האדם עצמו תהליך ההחלטה הזה מתרחש על ידי התפלמסות עצמית, מחשבה ואינטרוספקציה: "דיאלוג פנימי". הדיאלוג הזה מונע על ידי החופש שניתן לך להחליט על דעתך, על חייך, על מעשיך. הדיאלוג הזה, אצל החילוני, לא יוגבל על ידי אמצעי שליטה מחשבתיים כגון המושגים "הרהורי כפירה" ולא על ידי תכלית מוגדרת מראש שיש להגיע אליה. אך כיצד מפנים האדם את היכולת לדיאלוג פנימי כזה עם עצמו? רק על ידי התנסותו בדיאלוגים חיצוניים עם אחרים. על כן אתר חופש מגשים מטרה נוספת, חשובה מעיין כמותה, בפרסמו כל כך הרבה דיאלוגים חיצוניים עם מבקרי האתר: על ידי כך הוא מחנך את קוראיו למחשבה עצמאית ולשיח פנימי.

(*) אקו הוא אדם חופשי שאיננו מצוות האתר.