מיהו אנטישמי?

המאמר המקורי פורסם בגליון "השינוי" מספר 25 והועתק ברשות בעדכונים קלים

לאחרונה גובר זעמם ותסכולם של הפוליטיקאים החרדים. הכעס הגדול ותסכול הנורא הזה מתבטא, בין היתר, באוסף מאמרי שִטנה חסרי תקדים בעיתונות החרדית.

אני קורא עיתונות זו כבר שנים רבות ומעולם לא ראיתי אותה בדרגה נמוכה כל-כך. לפני כחודש, למשל, פורסם באחד השבועונים החרדיים ('משפחה', 13.11.03) מאמר מערכת, שנכתב כפיליטון. במאמר מתוארת ישיבת מנהלים דמיונית של חברת "הומנה" הגרמנית (יצרנית ה"רמדיה" הידועה), שבה "מודים" המנהלים הגרמנים כי בעזרת מוצריהם הרעילו בכוונה תחילה תינוקות יהודים. הם עשו זאת, כך מדמיין וכותב העיתונאי החרדי, בהשראת לא אחר מאשר שר הפנים, אברהם פורז. הוא הרי האיש, כך טוען העיתון החרדי, אשר "אמר בין השאר: זה פשע שמגדלים ילדים והמדינה צריכה לפרנס אותם." בכך נתן פורז את הרעיון ואת ההשראה לרוצחי תינוקות!

בטקסט אחר ומטורף לא פחות, כותב העיתונאי החרדי חיים ולדר כי את מעשי "ממשלת השמד של שרון ו'שינוי'" בחרדים דווקא אי אפשר להשוות לטרור האסלאמי. הטרור הערבי הוא "תוצר של רגשות," כותב ולדר, אבל מעשי 'שינוי', הוא ממשיך, קרים ומחושבים ולכן יש להשוותם למעשי הנאצים ביהודים.

במאמר בעיתון 'יתד נאמן' (27.11.03) מסכם הפובליציסט החרדי משה ליפשיץ בפשטות כך: "...רק שומרי התורה הם יהודים וכל היתר בהחלט אינם יהודים ואלו מביניהם שאינם מאמינים בהוויה האלוקית אינם בגדר תרבות אנושית בכלל..." את התיעוב והשנאה שרוחשים החרדים כלפי לא-יהודים ("גויים") מבקשים העיתונים החרדיים לכוון אל החילוניים.

אנטישמיות חדשה

כל התשפוכת המזוהמת הזו ועוד רבות כמוה מוזנות על-ידי הפוליטיקאים החרדים אל העיתונים הנשלטים על ידם. תמיד-תמיד מתלווה אליהם האשמת יריביהם בשנאה נוראה לכל דבר יהודי, באנטישמיות טהורה לשמה. האשמה זו של החילוניים באנטישמיות היא הציר המרכזי שסביבו נבנות כל תיאוריות הרדיפה וסובבות כל ההשמצות והגידופים של עולם העיתונות החרדי. למרבה הפליאה, יש אנשי תקשורת חילוניים המשתפים פעולה עם החרדים בהשמצות אלה. במיוחד מדהים שיתוף פעולה כזה מצד מי שמוחזקים כליברלים נאורים ושקולים.

לפני כמה שבועות כתבה הגברת שלי יחימוביץ' בעיתון 'גלובס': "במדינת היהודים צמחה לה באין מפריע אנטישמיות חדשה. קורבנותיה של אנטישמיות זו הם יהודים חרדים. מחולליה הם יהודים חילוניים." ("אני מאשימה", 'גלובס-פירמה', אוקטובר 2003). המאמר הזה, בדיוק כמו מאמרי השטנה החרדיים, הוקדש ל"אנטישמיות החילונית" ולזוועותיה.

מעבר לאטימות הנדרשת כדי לכתוב טקסט בוטה ושקרי מסוג זה, המאגד את רוב אזרחי ישראל באחד מכינויי הגנאי החריפים ביותר, נדרשת גם מידה של אזלת-יד מקצועית. בהבנת הנושא ובהגינות הכתיבה מחויב גם עיתונאי חילוני, אפילו אם הוא משוכנע שהוא כותב לאנטישמים.

הטענה שיהודים חילוניים הם אנטישמים היא הבל מוחלט. כעס גדול, ביקורת נוקבת ואפילו גידופים מזדמנים (את כולם מזכירה יחימוביץ' במאמרה) אינם אנטישמיות. העיתונאים החרדים יודעים היטב שאין חילוני אחד במדינת ישראל המעלה בדעתו מחשבות אנטישמיות של שנאה עצמית. עם כל הזעם על מעשיהם, היחס של היהודים החילוניים ליהודים החרדים טוב לאין שעור מיחסם של החרדים לחילוניים.

יהודים אותנטיים

החרדים אוהבים, כמובן, את טענת האנטישמיות החילונית והם מפיצים אותה בכל דרך אפשרית. היא נותנת להם יתרונות מיידיים במסעות המלקוח שלהם לעולם החילוני. את המשפט "את נאצית אנטישמית" שמעתי רק לפני שבוע, בקופת חולים, מפיו של אברך, שגברת אחת לא נתנה לו להיכנס לרופא מחוץ לתור. השמצות אלה הן נשק חרדי שקל להפעיל אותו: הם היהודים האותנטיים, לכן כל מי שעומד בדרכם הוא אנטישמי אותנטי.

העובדות בשטח הפוכות לחלוטין: לא רק שהחילוניים אינם אנטישמים, אלא שההתאפקות שלהם אל מול מעללי החרדים ממש מעוררת התפעלות. מכון התעמולה החרדי 'מנוף' עושה מאמצים על-אנושיים לקטלג ולפרסם מעשי אלימות של חילוניים נגד חרדים. חוץ מכמה מקרים בודדים ודי נלעגים ("פרחחים הפילו מגבעת של בחור ישיבה") הם מעלים חרס בידם.

החרדים הם אלה ששונאים את ה"חילוניים הטיפשים והרשעים". שנאה זו של המאמינים לכל הלא-מאמינים היא עמוקה, אידיאולוגית ומוכתבת-דת. היא מבוססת על שני פסוקי מפתח בספר תהילים (מזמור קל"ט פסוקים כ"א-כ"ב) ועל "מצוות השנאה" שקבעו גדולי הפוסקים ביהדות ("...מצווה לשנוא אותו עד שיעשה תשובה וישוב מרשעתו", רמב"ם, "הלכות רוצח ושמירת נפש" פרק י"ג הלכה י"ד. שולחן ערוך, חושן משפט סימן רע"ב הלכה י"א). השנאה הזו, בהיותה אידיאולוגית, מזכירה את האנטישמיות הקלאסית הרבה יותר מכל מה שטופלים החרדים על התנהגות החילוניים.

החילוניים הם קורבנות של תעמולת זוועה שאין כדוגמתה בעולם הנאור. האם יעיז עיתון חרדי בחו"ל לכתוב על הגויים בלשון בה כותבים העיתונים החרדים בישראל על הציבור החילוני? כל זאת כדי להסיט את הוויכוח הציבורי מעיקרו: על השתלבותם של החרדים בחברה הישראלית, על מה שהם מקבלים מהמדינה ומה שהם (לא) נותנים בתמורה, ועל כוחם להשפיע על דמותה של ישראל בעתיד מבלי לתרום להגנתה ולכלכלתה בהווה. אלה נושאים חשובים מאין כמוהם והם ראויים לדיון רציני יותר והגון יותר מהשמצותיה הפרועות של העיתונות החרדית.