אדם חפשינ י א ו - צ י ו נ ו ת
|
בנימין זאב הרצל (1860-1904) חוזה מדינת היהודים, מדינאי וסופר יהודי, אבי הציונות המדינית ומייסד ההסתדרות הציונית העולמית. בספרו "מדינת היהודים" כתב הרצל: "כלום תהיה לבסוף תיאוקרטיה? לא! . . . לא ניתן כלל לדחפים תיאוקרטיים של אנשי הדת שלנו להרים ראש. אנו נדע להחזיקם בבתי הכנסת שלהם . . . בענייני המדינה אל להם להתערב, פן יביאו עליה קשיים מבית ומחוץ". |
איחוד זה של שאריות השמאל והימין במחנה ניאו-ציוני אחד, הקם להיאבק בכוהני-הדת ומטיפי הדם והאש הקמים עליו לעוות את המדינה שהקים, הוא שירפא את "הקרע בעם", כפי שמכונה הסיטואציה הפוליטית העכשווית. "העם" הוא העם הישראלי - אזרחיה של מדינת ישראל, ללא הבדל גזע, צבע ומין (ובוודאי שללא הבדל דת). ה"קרע בעם" נבעה בו כתוצאה של עליית קבוצות-השוליים האדוקות-לאומניות-משיחיות. הקרע יתוקן עם איחודו הפוליטי של המחנה הציוני, המהווה רוב בארץ. הפילוג בקרב הציונים נוצל לאורך השנים על-ידי קבוצות-השוליים למטרותיהן, הנוגדות את רוח הציונות.
מעקידת-יצחק יצאה רוח חדשה, רוח מתקנת, המשנה לחלוטין את צביונה והרכבה של המפה הפוליטית במדינת ישראל. לא עוד שמאל ציוני הנאבק בימין ציוני, על חשבון הציוניות של שניהם, ולטובתה של קיצוניות אדוקה ולאומנית. החזון הציוני שב כעת ונטען ברוח ההגשמה החלוצית, המעשית-ביצועית אך גם הנאורה וההומנית, של ימי מפא"י, אחדות-העבודה, וחזונו של זאב ז'בוטינסקי.
השיבה אל הרוח הציונית האמיתית שמה לה למטרה את הגשמתו השלמה של חזון הרצל - מדינה חילונית, ליברלית, פלורליסטית, שוויונית ומתקדמת במזרח-התיכון, מדינת-יהודים שהיא קודם לכל מדינת בני-אדם, ללא הבדל דת, גזע, צבע ומין. מדינה אתיאיסטית, שיושביה, הם אזרחיה, שווי-זכויות, ושהפולחן הדתי בה מוגבל, כפי שהוא מוגבל בכל המדינות הנאורות, על-ידי העיקר של החופש מדת.
ד. מושג האליטיזם בשיח הציבורי הישראלי
בחזרה לתוכן העניינים |