שמשון
הגיגים
אליהו אלינגר ודן מלר
אליהו אלינגר הוא פרופסור (בדימוס) למשפט מסחרי באוניברסיטת סינגפור
גדל והתחנך בתל-אביב, בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים
דן מלר הוא פרופסור (בדימוס) לרפואה, גם הוא בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים
אליהו ודן למדו יחדיו בבית הספר התיכון עירוני א' בתל-אביב בשנותיו הראשונות
ויחדיו שאבו שם את זיקתם לחקר המקרא כחלק מהתרבות העברית. במאמר זה מבטאים
המחברים את דעתם וביקורתם על הטקסט המקראי בפרשת שמשון, כשהם משוחררים
מדעות קדומות ומקלישאות שנצמדו לפרשנויות דתיות או מסורתיות שאינן מחייבות איש,
בוודאי לא אותם
שמשון הוא האחרון במניין השופטים על-פי הסדר המקראי, אבל מבחינה כרונולוגית הוא
כנראה מן המוקדמים שבהם. שמשון הוא בן לשבט דן, שבתקופה בה התרחשו העלילות
התגורר בנחלת דן בשפלת החוף, בשכנות קרובה לפלשתים. על-פי הכתוב בספר שופטים
א17 יהודה הוא שכבש את עזה ואת אשקלון ושלט בהם, בעוד ששבט דן נלחץ ע"י האמורים
ונאלץ להסתפק בהר: "וילחצו האמורי את בני דן ההרה כי לא נתנו לרדת לעמק" (א34). רק
מאוחר יותר, מן הסתם בלחץ האויב הפלשתי, הפקירו בני שבט דן את נחלתם בצרעה
ואשתאול ונדדו צפונה, עד ליש שליד צידון, בגבול הלבנון, ולאחר הרס העיר והשמדת כל
יושביה שינו שמה ל"דן" (שופטים יח). בשירת דבורה מוזכר דן כשבט צפוני, ומן הסתם
נכתבה שירה זו הרבה לאחר האירועים המוזכרים בפרשת שמשון.
סיפורו של שמשון (שופטים יג-טז) יוצא דופן במסכת סיפורי השופטים במקרא, והכללתו
בשלבי הקנוניזציה התנ"כית תמוהה למדי, שכן שמשון באישיותו איננו יכול לשמש סמל
למנהיג, גם לא לאזרח עברי-ישראלי מן השורה, וכל העלילות השזורות בו וסביבו אינן
תורמות להוויה הישראלית בעת ראשית היווצרותה של האומה לאחר כיבוש הארץ בידי
יהושע.
שמשון
ולנטין דה-בולון, צייר צרפתי, 1632-1594
שמן על בד, המוזיאון לאמנות, קליבלנד, ארה"ב
פרשיות חייו של שמשון רוויות רגשות עזים, ואמנים רבים במרוצת אלף השנים האחרונות
ויותר הושפעו מהן, כמקור השראה לציורים, פסלים, תחריטים ותבליטים אין-ספור, שנוצרו
בידי מיטב האמנים. לא הפרדנו בין הדיון המילולי-רעיוני לבין הביטוי הפלסטי של האירועים
השונים הקשורים בשמשון - הגיבור הישראלי לאחר כיבוש הארץ בידי יהושע. לא ניתן להציג
כאן את האוסף הגדול המצוי ברשותנו, אלא מעט בלבד מתוכו. קוראים שיבקשו ליהנות
מיתר האוצרות האמנותיים מוזמנים לכתוב לנו, ונשתדל לשלוח להם את מבוקשם בדואר
אלקטרוני.
מרבית השופטים במקרא היו מנהיגים שבטיים או לאומיים, שלחמו בראש צבאות עבריים
והביאו ישועה לישראל. חלק מן השופטים מוצגים גם כגיבורים שנודעו במעשי-גבורה אישיים,
כמו אהוד שהרג את עגלון מלך מואב (ג22-11), אבל מיד לאחר מכן אסף אליו אהוד את
ישראל כמנהיג ומצביא, ויחדיו הביסו את מואב. גם שמגר בן-ענת הכה שש מאות פלשתים
במלמד בקר (ג31), אולם דבורה בשירתה מציינת את שמגר בן-ענת כמסמל תקופה קשה
לעם "בימי שמגר בן-ענת בימי יעל חדלו אחרות והולכי נתיבות ילכו אחרות עקלקלות" (ה6).
מבחינה זו שמשון הוא שופט חריג בתחומים רבים. לא רק שהוא לא שפט, לא הנהיג ולא
היה מצביא, אלא שגם לא הביא ישועה לעמו. טרם היוולדו ניבא עליו מלאך אלוהים ש"...
והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים" (יג5). שמשון אמנם הכה בפלשתים והרג בהם,
אבל פגיעותיו בפלשתים נעשו כולן כנקמה אישית ולא כמבצעים לאומיים או שבטיים. כזו
הייתה גם מלחמתם בו: לאחר הבערת שדותיהם ניסו הפלשתים להתנקם בשמשון, "ויעלו
פלשתים ויחנו ביהודה... ויאמרו לאסור את שמשון עלינו לעשות לו כאשר עשה לנו" (טו10-9).
בני שבט יהודה לא ראו בשמשון מנהיג או מושיע, ואף מחו באוזניו על הנזק שהוא גורם
להם: "ויאמרו לשמשון הלא ידעת כי מושלים בנו פלשתים ומה זאת עשית לנו" (שם11).
שמשון אמנם נקם בפלשתים ובלחי חמור הרג אלף איש, אולם גם בכך הוא לא הביא ישועה
לעמו, לא בפרשה זו ולא בהמשך הפרשיות, ובסופה של העלילה הוא התגלה כיחיד מכל
שופטי ישראל שנפל בשבי אויביו ומת בשביו.
שמשון מכה בפלשתים בלחי החמור
צייר אלמוני מימי הביניים
ארבעה היבטים שונים, המתכנסים לשתי מסכות, עולים מדמותו של שמשון כפי שהיא
מתוארת בספר שופטים: מסכת הנזירות וכוחו האגדי-מיתולוגי של שמשון מצד אחד, ומנגד -
מסכת האהבהבים של שמשון עם נשים פלשתיות כמו גם יחסיו האלימים עם בני-עמן של
אהובותיו - הפלשתים מצד שני. אלו ואלו כרוכים זה בזה.
הנבואה על הולדתו של מושיע העם מיד הפלשתים נזקקה לתיאורי כוח על-טבעי, שכן רק
בדרך זו ראה הסופר המקראי אפשרות לספר לדורות הבאים את יכולתו של איש עברי לגבור
על עם חזק ולנצחו. בכך יש דמיון-מה בין סיפור זה לסיפורו של דויד הרועה הקטן,
שבתחבולה גבר על הענק הפלשתי גולית. העם הפלשתי היה חזק מהעם הישראלי, וכנראה
גם בעל יכולות טכניות טובות ויעילות יותר, לפיכך רק כוח אגדי, כשמשון, היה יכול לו. כוחו
האגדי בא לשמשון, על פי האגדות המקובלות בכל העמים, מהתנזרותו.
הנזירות והכוח האגדי
הנזירות היא פרישתו של אדם מ"הבלי" העולם הזה, מהנאות ותענוגות החיים, כשהיא מלווה
לעתים בסגפנות, או בהימנעות מביצוע פעולות טבעיות שונות, כמו מגע עם אישה - חיי מין
ונישואים. הנזירות רווחת בדתות השונות, בצורות שונות עד כדי קיצוניות מסוכנת (צומות
וכיוצ"ב), ורווחה בעולם הקדום בכת האיסיים היהודית, ולאחר מכן בנצרות, ובוואריאציות
שונות גם בבודהיזם. הנזירות במקרא מגבילה את הנזיר - איש או אישה - בפעילויות
ממוקדות ביותר: איסור שתית יין, איסור גזיזת שער הראש, איסור המגע עם המתים
(טומאה) וחובת הקרבת קורבנות לאלוהים בהתאם לכללים מוגדרים ומדויקים (במדבר ו21-1,
תלמוד ירושלמי, מסכת נשים, סדר נזיר א).
התואר נזיר בנוסחו המקובל של המקרא ניתן לאיש אחד בלבד: לשמשון. בנוסח המקראי של
מגילות קומראן מוזכר גם שמואל כנזיר: "ונתתיו נזיר עד עולם" (1) . גם בבן-סירא נקרא
שמואל נזיר (2) .
על נזירותו של שמשון אנחנו למדים בעיקר מהסיפור המקדים אודות אימו. שמה, אגב, אינו
מצוין בתורה, רק שם אביו - מנוח: "ויהי איש אחד מצרעה ממשפחת הדני ושמו מנוח ואשתו
עקרה..." (יג2). בתלמוד נכתב על אימו של שמשון ש"שמה אמיה דשמשון צללפונית" (בבא
בתרא צא עא), בלא שיש לדבר ביסוס בכתוב המקראי. השם "הצללפוני" מוזכר בדברי
הימים א' ד1 ללא קשר כלשהו לשמשון או לשבט דן.
מלאך אלוהים נגלה לאם העקרה ומודיע לה: "הנה את עקרה ולא ילדת והרית וילדת בן.
ועתה הישמרי נא ואל תשתי יין ושכר ואל תאכלי כל טמא. כי הנך הרה וילדת בן ומורה לא
יעלה על ראשו כי נזיר אלוהים יהיה הנער מן הבטן והוא יחל להושיע את ישראל מיד
פלשתים" (יג5-3). איסור זה חל גם על מנוח, אביו של שמשון: "ויאמר מלאך יהוה אל מנוח
מכל אשר דיברתי אל האשה תשמר. מכל אשר יצא מגפן היין לא תאכל ויין ושכר אל תשת" (יג14-13).
קיים דמיון רב בין סיפור לידתם של שמואל ושמשון במקרא, ואף קרבה טכנית, כשביניהם
מפרידים חמישה פרקים בלבד, אבל לא כאן המקום לפרט זאת.
אשר לשמשון עצמו - בכל מסכת האירועים של חייו לא מוזכרת נזירותו אלא פעם אחת
בלבד, כאשר חשף עצמו שמשון בפני דלילה וגילה לה את סודו: "כי הציקה לו בדבריה...
ותאלצהו... ויגד לה את כל לבו... מורה לא עלה על ראשי כי נזיר אלוהים אני מבטן אמי אם
גולחתי וסר ממני כחי וחליתי והייתי כאחד האדם" (טז18-16).
בגילוי סוד נזירותו אין שמשון מציין אלא את איסור גילוח שער ראשו, ואין הוא אומר דבר
וחצי דבר אודות איסור שתיית יין. גם איננו יודעים האם אמנם הקפיד ונמנע משתיית יין, שכן
נשאלת השאלה, מה שתה וכיצד בילה בהתרועעותו עם שלושים צעירי פלשתים - "ויעש שם
שמשון משתה כי כן יעשו הבחורים" (יד10), אם אכן היה זה המשתה היחיד בחייו. אשר
למגע עם "טומאה", קשה להניח שהריגת 1000 פלשתים לפחות הייתה נטולת מגע עם "טומאה"...
איסור שתיית היין היה, מן הסתם, משני בחשיבות לאיסור גילוח שער הראש כביטוי
להתנזרות המעניקה כוח, וכל סיפור ההתנזרות מגילוח השיער לא בא אלא על-מנת להאדיר
את אגדת כוחו הפיסי-מיתולוגי של שמשון, שראשיתו הריגת הארי, ושיאו בהפלת העמודים
והרס היכל דגון בעזה על יושביו.
אהבותיו של שמשון ומאבקיו בפלשתים
הפלשתים, שאך מעט ידוע לנו על מוצאם, זמן הגעתם לכנען ומועד ודרך היעלמותם, שלטו
בחלקים המערביים של ישראל, או בשפת המקרא "ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני
אלוהים ויתנם ביד פלשתים ארבעים שנה" (יג1), ובפרט ביהודה "וירדו שלושת אלפים איש
מיהודה אל סעיף סלע עיטם ויאמרו לשמשון הלא ידעת כי מושלים בנו פלשתים" (טו11) - וכן
גם בתקופות מאוחרות יותר, בימי שאול, כשצבאם הגיע עד להר הגלבוע, בהביסו את שאול וצבא ישראל.
יחסיו של שמשון עם הפלשתים כלוחם, או כגיבור מייצג של העם העברי, נשזרים סביב
פרשיות-אהבים עם שלוש נשים פלשתיות: האישה מתמנה, אותה גם נשא לו לאישה אבל חי
עימה זמן קצר בלבד, הזונה מעזה ודלילה. שמשון ביצע מעשי-גבורה אישיים שעוזם
והצלחותיהם היו מעבר להישגיו של אדם רגיל, כמו הריגת האריה במו ידיו (יד6), או הריגת
אלף פלשתים בלחי-חמור (טו16). בכך היה למעשה לוחם-גיבור יחיד, מעין הרקולס או
תזאוס עברי, שכוחו אגדי והישגיו מיתולוגיים. הבערת גדישם של פלשתים בוצע, למשל,
בצורה פלאית, כאשר מאתיים שועלים אפשרו לשמשון ללכוד אותם, לאחוז בהם באין-
מפריע, לא גילו התנגדות כשקשר לפידים בוערים לזנבותיהם, והבעירו עבורו את שדות פלשת (טו6-5).
שמשון מבעיר שדות פלשת ע"י השועלים
וורטר קרסון
הבסיס לסיפורי שמשון הוא, למעשה, יחסיו עם הפלשתים, היוצרים מסכת מיוחדת, מוזרה
למדי, של רעות מצד אחד - ביקוריו בתמנה, הזונה מעזה, היכרותו את דלילה, מסיבות
החשק עם בחורים פלשתים, ומנגד - מאבקי הכוח והנקמנות בפלשתים, עד הרג אלפים מהם.
מסכת זו של רעות, אהבת-אישה, איבה והרג נעשית כביטויים ומעשים אישיים בידי שמשון לבדו, ואין
בה ביטוי למאבקו של שבט דן על קיומו, שלימותו וחירותו. שמשון איננו
מבטא בשום מקום או אירוע את עצמו כמנהיג, מצביא או שופט, וייחודו בכוחו המאגי, האישי, הפרטי.
שלוש פרשיות אהבים היו לו לשמשון, שלושתן עם נשים פלשתיות כאמור. הראשונה היתה
אישה פלשתית מתמנה, ושמשון ביקש רשות מהוריו לשאתה לו לאישה (יד2). אלו נסו
להניאו מכך "האין בבנות אחיך ובכל עמי אשה כי אתה הולך לקחת אשה מפלשתים" (שם3),
אבל שמשון לא נרתע "כי ישרה היא בעיני" (שם), ובסופו של דבר נשאה לאישה - "ויאמרו
לאשת שמשון" (יד15).
מערכת יחסיהם של שמשון ואשתו, פרשת נישואיהם והקשרים שהיו לשמשון עם הורי אשתו
מוצגים בפנינו ברמזים ובהבזקים קצרים, בתוך מסכת ארוכה ומפורטת למדי של קשריו -
לטוב ולרע - עם צעירי פלשתים. מרגע בו ביקש שמשון את רשות הוריו לשאת את הנערה
מתמנה לאישה לא נכתב דבר במפורש על המהלך שלאחר מכן, אלא כהערות-אגב, תוך כדי
הסיפור על הריגת האריה והדבש שרדה שמשון מגווייתו (יד14-5).
שמשון משסע את הארי
אלברכט דירר, צייר גרמני, 1528-1471
תחריט נחושת, מוזיאון דירר, נירנברג, גרמניה
לאחר אותה בקשה מהוריו מסופר "וירד שמשון ואביו ואמו תמנתה", ובתזמון מוזר ולא ברור
שיסע שמשון את האריה, וכמו לא נדרש זמן רב נוסף הפכה גוויית הארי לכוורת דבורים,
ושמשון רדה מהדבש וגם נטל בכפיו להביא להוריו, ששהו, מן הסתם, בתמנה "וילך אל אביו
ואמו ויתן להם ויאכלו" (שם9). מה עשו מנוח ואשתו בתמנה במשך זמן כה רב? שהרי דבש
הרי אינו נוצר כך-סתם בתוך יום-יומיים, ודבורים אינן מתנחלות בגוויית אריה מיד עם מותו.
רב כאן הסתום על הנגלה. בעוד שמשון אוכל מן הדבש הלך מנוח לביקור עלום אצל כלתו:
"... ויתן להם ויאכלו ולא הגיד להם כי מגוית האריה רדה הדבש. וירד אביהו אל האשה כי כן
יעשו הבחורים" (שם10-9).
"וירד אביהו אל האישה" - רד"ק מפרש ששלושתם ירדו - שמשון, אימו ואביו, ובעוד שמשון
הלך אל הבחורים, ירד אביו להכין את צרכי המשתה, כי זה היה מנהגם של הבחורים לעשות
משתה לחבריהם בעת הכלולות (3) , וכך מפרש זאת גם הרטום (4) . קשה לקבל פרשנות
תמימה מעין זו לנוכח יחסם העוין של הורי שמשון לנישואיו עם הפלשתית. האם במשפט זה
מרמז המחבר למשהו אחר? הספר פתוח והרשות נתונה.
פרשת האישה הראשונה בחייו של שמשון הסתיימה בחידה ששמשון חד לחבריו הפלשתים,
בגידתה של אשתו שהביאה לפרידתם (יד20-13), ונקמתו של שמשון בחותנו הפלשתי לא
איחרה לבוא: שמשון הבעיר את שדותיו באמצעות מאתיים השועלים (טו8-1). מסיפור זה
מתברר שוב, ששמשון היה בן-בית בערי פלשת, והיה יוצא ובא בן באופן חופשי וללא
הגבלות, והחידה שחד לבאי הנשף הייתה ביטוי ידידותי ליחסים חברותיים ששררו מן הסתם
בין הגיבור הישראלי לבין הפלשתים של אותו אזור. בהמשך הסיפור, החותן התמני איננו
מופתע כששמשון בא לבקר את אשתו עם גדי עזים כשי של פיוס, לאחר שניתנה לרעהו
(יד20, טו1). יחסו החיובי אל שמשון מתבטא בכך, שהוא מציע לו את בתו הצעירה תחתיה
"הלא אחותה הקטנה טובה ממנה תהי נא לך תחתיה" (טו2).
שמשון נושא את שערי עזה
גוסטב דורה, צייר צרפתי, 1883-1830
תחריט נחושת
האישה השנייה בחייו של שמשון הייתה הזונה מעזה, שתוך ביקורו הלילי בקובתה ניסו
הפלשתים להרגו, ושמשון נטל את שערי העיר עזה ונמלט כשעורו בין שיניו ושערי העיר על
כתפיו (טז3-1).
השלישית והאחרונה היא דלילה. שוב, כבפרשות הקודמות, ועל-אף האיבה הקיימת בין
שמשון לפלשתים, נראה שלא הייתה זו עוינות ברמה לאומית, כפי שקרה מאוחר יותר
בתקופת שמואל, שאול ודויד.
התאהבותו של שמשון בדלילה הייתה מהירה, ומיד לאחריה - "ויהי אחרי כן ויאהב אשה
בנחל שורק" באים אליה אנשי המודיעין הפלשתים, ומציעים לה לרגל עבורם: "ויעלו אליה
סרני פלשתים ויאמרו לה פתי אותו וראי במה כוחו גדול" (טז5-4). דלילה, כמאטה הרי
בשעתה, מוכרת את עצמה בעבור כסף ומידע מודיעיני, החשוב מאד למנהיגות הפלשתית
הצבאית. שמשון נופל ברשתה, וחושף את סודו: שיער ראשו שלא גולח - ביטוי לנזירותו בצו
אלוהי. שמשון מגלה את עליבותו כפתי המאמין לכל דבר, ובלא שנדרשה חוכמה יתרה
מדלילה הפלשתית מפיל שמשון את עצמו בפח שטמנו לו אויביו.
שמשון נופל ברשתה של דלילה
פול רובנס, צייר פלמי, 1640-1577
שמן על עץ, הגלריה הלאומית, לונדון
בל נכעס על הפלשתים יתר על המידה: אכזריותם שנתגלתה בעיוורונו של שמשון הייתה
התעללות מקובלת בשבויים בעת הקדומה. את מלך העי תלה יהושע על עץ עד רדת הלילה
(יהושע ח29), את בהונות ידיו ורגליו של אדוני- צדק הכנעני קיצץ יהושע, בדיוק כפי שעשה
אדוני-צדק קודם לכן לשבעים מלכים (שופטים א7), ונבוכדנאצר עיוור את עיני המלך צדקיהו
(מלכים ב' כה7).
שמשון העיוור בכלא הפלשתי
מולין מיטרסי
* * *
"בשורת לידתו של שמשון טעונה אווירה של קדושה והבטחה לישועה", כותב עמוס חכם
בערך "שמשון" (5) , "אך חייו של שמשון היו מלאי הוללות ולא הביאו את הישועה
המובטחת". שמשון הוא דמות עלובה למדי, שפרט לשרירים אין בו דבר. הפתיח המיסטי
המרשים לכאורה של הניבוי האלוהי לאיכותו ויעדו של שמשון, מתחלף עד מהרה בפרשיות
זולות של חיי הוללות, הסובבים אהבות ארעיות לנשים מזדמנות. "מותו של שמשון הוא סמל
לגבורתו כל חייו, אך בצד גבורתו נגד האויב נמסרת גם חולשתו לנשים, ובמיוחד לנשי
האויב" (צבי אדר, 6).
מבחינה ספרותית מוצג שמשון כגיבור אגדי, הדומה לגיבורי המיתולוגיה היוונית יותר מכל
גיבור תנ"כי אחר, אולם בניגוד לאותה מיתולוגיה "הסיפור התנ"כי הוא ריאליסטי בתארו את
האדם לא כמות שהוא צריך להיות אלא כמות שהוא" (6) . הסופר המקראי גם דואג להרגיע
את קוראיו שאלוהים הוא שסייע בידיו - "ותצלח עליו רוח יהוה וישסעהו כשסע הגדי" (יד6),
"ותצלח עליו רוח יהוה... ויך מהם שלושים איש" (יד19), אולם אי-אפשר להתעלם מן
העובדה, שבסופו של דבר מדובר במעשי-גבורה אישיים, בכוחו העצמי האישי של שמשון.
"הרושם הוא שספר שופטים מבקש להציג את שמשון כגיבור שהכזיב", כותב עמוס חכם,
"מכות שמשון בפלשתים לא הביאו את הישועה השלימה, אלא היו מעין התחלה לשרשרת
ארוכה של התנגשויות בין הפלשתים המשעבדים לבין ישראל המבקשים למרוד בהם,
והישועה הסופית עתידה היתה לבוא רק בימי דוד" (5) .
שמשון נופל ברשתה של דלילה
יוסף סולומון סולומון, צייר יהודי-בריטי, 1927-1860
המוזיאון הלאומי, ליברפול, אנגליה
מימין נראית דלילה משקיפה בהנאה צינית בשבייתו של שמשון
משמאל נראה שמשון נאבק, לשווא, עם שוביו
פעמיים בכל מהלך חייו פונה שמשון לאלוהים בבקשת סיוע: בפעם האחת כשריחפה עליו
סכנת מוות מצמא "ויקרא אל יהוה ויאמר אתה נתת ביד עבדך את התשוקה הגדולה הזאת
ועתה אמות בצמא" (טו18), ובפעם השנייה - בעמדו בין העמודים התומכים את היכל דגון
בעזה: "ויקרא שמשון אל יהוה ויאמר אדני יהוה זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה האלוהים
ואנקמה נקם-אחת משתי עיני מפלשתים" (טז28).
בכך סוגר שמשון את המעגל, שהחל בניבוי תפקידו בשם האל. היה זה האקורד האחרון
בסאגה השמשונית, בעמדו שבוי, עיוור וחסר-כוח בארמון דגון, הארמון האלילי "המוקצה"
כל-כך של הכובש הפלשתי, אליו הובא מובס ומושפל לחגיגת הזבח הגדול שארגנו בהיכל
דגון, למען ישחק שמשון בפניהם, ויפגין את כישלונו- ניצחונם: "ויאמרו נתן אלוהים בידינו את
שמשון אויבנו... קראו לשמשון וישחק לנו" (טז25-23).
שמשון המובס
קורינת
תמות נפשי עם פלשתים
"תמות נפשי עם פלשתים" - קריאתו ההרואית של שמשון בהפילו את היכל דגון על יושביו
ועל עצמו, הפכה במרוצת השנים ביטוי לשוני-ספרותי הבא לסמל מעשה הרואי-לאומי של
אדם, או קבוצת אנשים, המקריבה עצמה יחד עם הרג אויביהם למען מטרה לאומית
מקודשת. שמשון הגיבור, שעד כה פעל אך ורק למען עצמו, וכל מעשי-גבורתו האגדתיים היו
נקמה לשם נקמה, ללא שום הישג ערכי או לאומי, נוקם בפעם האחרונה נקמה שיש בה
סמליות וביטוי של כבוד עצמי של אדם, שאינו נכנע, אלא מוכן להקריב עצמו על-מנת
להישמר כאיש של כבוד בהיסטוריה הלאומית.
תמות נפשי עם פלשתים
גרארד הואט, צייר הולנדי, 1733-1648
תחריט נחושת
מותו של שמשון מסמל גם את סיום תפקידו של שבט דן באזור. שבט זה נדד צפונה כאמור
קודם, והתנחל בליש שליד צידון, ושמה שונה לדן. בכך הוכיחו בני שבט דן, שמעשי הגבורה
של שמשון לא הפחיתו את לחצם של הפלשתים, שמצדם לא הגבילו עצמם לשפלת החוף,
והמשיכו בכיבוש שטחים ישראליים צפונה, לקרב הגדול עם המלך שאול בהר הגלבוע, עד
שהובסו סופית בידי המלך דויד.
----------------------
מובאות:
1. אנציקלופדיה עברית, כרך כה, עמודיות 32-31
2. אנציקלופדיה עברית, כרך כה, עמודית 32
3. מקראות גדולות, פרדס, תשי"ח
4. ספר שופטים, ב-תורה נביאים וכתובים, מפורש בידי א.ש.הרטום
יבנה תשי"ט
5. שמשון - אנציקלופדיה עברית, כרך לב, עמודיות 157-156.
6. צבי אדר: הערכים החינוכיים של התנ"ך. מ.ניומן, תשכ"ט, עמ' 77.
אוקטובר 2005
אינדקס המאמרים
לגירסת הדפסה
