הבת תשעים תלד?

שרה ואברהם במבט פורימי רענן

מאת דן עמיר

מאמר זה נכתב לכבוד חג הפורים
וכולל גם תחפושת הומוריסטית עטויה בגדים
שלא בהכרח תואמים את המסורת

הקוראים מתבקשים לקבל הומורסקה זו ברוח מבודחת
כמו בהרבה תחפושות פורים, יש בה הרבה מפרי הדמיון,
אבל גם מסרים רציניים.

הסיפור המקראי שעניינו "ויהוה פקד את שרה" בספר בראשית (כא1) מעורר כמה שאלות מטרידות. ברצוני להתייחס תחילה לאחת מהן - בעיית גילה של שרה, או - יותר במדויק: בעיית כישוריה המופלאים של שרה בגיל זקנה (כדברי רש"י: "בת ק' כבת כ'").

שרה, אברהם והמלאך
יאן פרובוסט, 1529-1465, צייר פלמי
שמן על עץ, לובר, פאריס

את גילה של שרה אנו לומדים רק מהפסוק "ויפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו: הלבן מאה שנה יולד אם שרה הבת תשעים שנה תלד?" (יז17). מכאן למדנו ששרה הייתה צעירה מאברהם בעשר שנים. לפיכך כשחשקו בה כל המצרים הייתה לפחות בת ששים וחמש, וכשגרתה את מלך גרר - בת תשעים...

למרות שסיפורי המקרא נדיבים ביותר ביחס לאורך חייהם של אבות-אבות-אבותינו הראשונים ולגבי ביצועיהם בזקנתם, הרי הם נעשים צנועים יותר ויותר בהמשך. שיא אורך החיים שייך, כידוע לכל, למתושלח שהגיע לגיל 969 . אבל הצדיק התמים נח הוא בעל השיא ללא מתחרים בהולדה בגיל מתקדם: בניו נולדו כשהיה בן חמש מאות שנה! שם, בנו, לא חיכה כל כך הרבה שנים והוליד את ארפכשד בהיותו "רק" בן מאה, והבאים בשושלת היו זריזים הרבה יותר: גילם בזמן הולדת בנם בכורם היה, לפי הסדר: 35,30,34,30,32,30,29 עד שתרח התמהמה שוב והוליד את אברם בגיל שבעים. לאברהם מיוחסת הולדת ישמעאל בגיל שמונים ושש ויצחק בגיל מאה, ולקינוח עוד ששה בנים מקטורה... יצחק הוליד את תאומיו בגיל ששים וכו'.

נוח ובנותיו
ג'ובאני בליני, 1516-1426, צייר איטלקי
המוזיאון לאמנות יפה, בזנסון, צרפת

כל זאת לגבי הגברים. אשר לנשים, הרי פרט לחווה, שילדה את שת בגיל מאה ושלושים, סיפור שרה הוא חריג (אם לא נתייחס לאגדה על יוכבד בת לוי, דודתו ואשתו של עמרם ואמם של אהרן ומשה, שגם לה מייחסים לידה בגיל מאה ושלושים).

חלקו של ספר "בראשית" העוסק בסיפורי האבות הוא די ריאליסטי, ולכן מוזר הדבר שההתייחסות לגילה המופלג של שרה היא מינורית - ההדגשה היא על כך ששרה עברה את גיל הפריון, אבל הזקנה מיוחסת בעיקר לאברהם, כדבריה: "אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן" (יח12), וגם: "כי ילדתי בן לזקוניו" (כא2).

כדי להציע פתרון, אזכיר את מפקד הלויים בפרשת "במדבר". מדווח שם על 7500 בני גרשון, 8600 בני קהת ו6200 בני מררי, והסך הכול הנקוב הוא 22000. סיכום מהיר יראה שחסרים 300. מקור השגיאה אינו אי ידיעת חשבון, כי בסיכום מספרי שאר השבטים בתחילת הפרשה מסכם הכתוב ללא שגיאה תריסר מספרים גדולים. גם אין כאן השמטה של השלוש מאות, כיון שבהמשך מבוצע החיסור של סך זה מ22273 ונשאר עודף של 273. לפיכך ההסבר היחיד המתקבל על הדעת הוא שבזמן העברת התורה בעל פה מרב לתלמיד, קרה פעם אחת שהתלמיד שמע, במקום "שמונת אלפים ושלוש מאות", "שמונת אלפים ושש מאות", ושיבש את מספר בני קהת.

הנחתי היא שגם במקרה שלנו נפלה טעות דומה: הרב אמר: "הבת ששים שנה תלד?", והתלמיד שמע: "הבת תשעים שנה תלד?", מה שנשמע לו סביר לאחר "הלבן מאה שנה יולד".

שרה, אברהם והמלאכים
רמברנדט ון-ריין, צייר הולנדי, 1669-1606
תחריט נחושת, אוסף רוזנוואלד, המוזיאון הלאומי, וושינגטון

אם נתקן כך את גילה של שרה, יבואו הרבה בעיות לידי פתרונן: אברם נשא את שרה לאישה כשהייתה צעירה ממנו בארבעים שנה (כשם שנחור אחיו נשא את מלכה, בת אחיהם הצעיר הרן, שבודאי היתה צעירה ממנו בהרבה). כששיגעה את המצרים הייתה שרה בת שלושים וחמש, וכשמצאה חן בעיני מלך גרר - בת ששים, אבל במצב טוב. למרות שהיה נדמה לה אז שכבר עברה את גיל הפריון, קרה מה שקרה "וה' פקד את שרה"...

נכון שפתרון זה יוצר בעיה חדשה: לפי המסופר בהמשך, שרה נפטרה בגיל 127, וזה קרה לפני שאברהם החליט לדאוג לשידוך ליצחק שהגיע לגיל ארבעים. לו היה פה רק היפוך סדר הסיפור ("אין מאוחר ואין מוקדם בתורה") ושרה הייתה עדיין חיה, הרי הייתה זו היא הדואגת לשידוכו של יצחק - כשם שרבקה דאגה לשידוכו של יעקב - ולא יצחק... אין לי תשובה משכנעת לפרכה זו, אבל היא נראית לי פחות מטרידה מאשר הבעיות שנפתרו על ידי תיקוננו.

"התהלך לפני והיה תמים"

שאלה הרבה יותר קשה משאלת גילה של שרה היא בעיית התנהגותו של אברהם. בכל מסכת יחסיו עם בן אחיו לוט, אברהם מתגלה כאדם טוב לב ומסור. כשהוא נפרד מלוט הוא מוחל על כבודו וזכותו כדוד וכפטרון ומעניק ללוט את זכות הבחירה הראשונה. אחר כך הוא נחלץ, באומץ ובהעזה, להצלת לוט מידי ארבעת המלכים ומגלה שוב את נדיבות לבו בחלוקת השלל. לבסוף, הוא משתדל בעקשנות למען הצלת אנשי סדום, ולוט בקרבם.

לוט ובנותיו בורחים מסדום
אלברכט דירר, 1528-1471, צייר גרמני
שמן על עץ, אוסף קרס, המוזיאון הלאומי, וושינגטון

למרות כל זאת, אנו רואים שאברהם עשה כמה וכמה מעשים שנוגדים באופן קיצוני את אמות המידה המוסריות שלנו. כאלה הם מעשי הפקרת אשתו שרה למלך מצרים ולמלך גרר והתעשרותו על ידי כך. כזו היא הסכמתו לגירושי הגר וישמעאל והפקרתם עד כדי סכנת מוות בצמא במדבר, והחמורה מכל היא נכונותו לשחוט את הילד יצחק.

עקדת יצחק
מיכלאנג'לו קאראווג'יו, 1610-1571, צייר איטלקי
גלריה אופיצי, פירנצה, איטליה

איך נגרר אדם כה טוב לב ומסביר פנים לבצע מעשים נוראים שכאלה? אם נוציא מהחשבון פיצול אישיות בנוסח "ד"ר ג'קיל ומר הייד", הרי שההסבר המתקבל ביותר על הדעת הוא שאברהם הוסת לפשעים אלה על ידי מישהו שניצל את תמימותו המופרזת. מי היה המסית?

כיון שהסתה וניסיון לפשע חמורים כפשע עצמו, מצאתי שיש כאן בהחלט מקום לחקירה בלשית והחלטתי להפעיל את כל ידיעותיי בבלשות.

ה"בלש" הראשון שקראתי היה חוברת שמצאתי בחול ברחוב מגורי, לפני קרוב לששים שנה. ספרי "בלשים" לא היו אז רצויים באף "בית טוב", לא כל שכן בבית הספר או בספריה הציבורית. לכן לא ייפלא שחוברת זו נטבעה היטב בזיכרוני. גיבורה היה הבלש העברי הראשון, שרלוק הולמס שלנו - הלא הוא דוד תדהר. ד"ר וטסון שלו היה הנער התימני ירמיהו. שם הסיפור היה "העיניים המצוות", ועלילתו הייתה חטיפתה של נערה שהופנטה על ידי חבורת פושעים והוחזקה בבית ברחוב החבשים (היום: רח' האתיופים) בירושלים. מזיכרון ילדות זה לא רחוקה הייתה הדרך לפתרון תעלומת אברהם!

שרלוק הולמס

כידוע לכל בלש מתחיל, המשימה הראשונה של הבלש המחפש את הפושע היא לגלות את המניע לפשע. לכן עלינו לבדוק למי מהגיבורים בסיפורנו היה עניין בסילוקם של ישמעאל ושל יצחק? ברגע שניסחנו את השאלה הנכונה, נופתע ממיידיות התשובה! היא כתובה במפורש בסיפור! מי היה אמור לרשת את אברהם לו היה נפטר חשוך בנים? אברהם עצמו משיב: "ואנוכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר...והנה בן ביתי יורש אותי" (טו2).

אם כן, ברור לנו מיהו החשוד, ועכשיו עלינו רק לאסוף את העדויות המפלילות ולהתאים את הסיפור לתיאוריה. וכאן מקומן של העיניים המצוות - או, ביתר דיוק, של הסוגסטיה. לו הייתי במקום סמוך יותר לזמן הפשע, הייתי עורך חיפוש מדוקדק במקום מגוריו של אליעזר ומחפש אביזרים מתאימים שיבססו את התיק: סדין לבן ארוך, פאה נוכרית של רעמת שער שיבה וזקן לבן ארוך ארוך (מצמר כבשים?) או משהו דומה. כשהייתי עוצר אותו ומכנס סביבי את כל שאר בני הבית (ונציגי התקשורת) הייתי מספר את השתלשלות המעשה כדלקמן:

אליעזר מדמשק
ויליאם דייס, 1864-1806, צייר סקוטי
שמן על בד, המכון הלאומי לאמנות, מינאפוליס, ארה"ב

אליעזר, כפי ששמו מעיד עליו, השתייך לכת מונותאיסטית (אגב - השם המונותאיסטי היחיד שאנו מוצאים לפני כן הוא מהללאל, בן קינן בן אנוש). אליעזר הוא הוא, כנראה, מי ש"החזיר בתשובה" את אברם וצרף אותו לכת עוד בחרן.

אליעזר, כמטיפים רבים אחרים, היה בעל כוח שכנוע רב וכשרון משחק לא מבוטל. מאידך, אברם היה אדם מאמין מטבעו וקרבן מתבקש לכל סוגי ההטפה והסוגסטיה. לכן לא ייפלא שכאשר אליעזר היה מופיע בחצות הלילה ליד מיטתו של אברהם, מחופש באביזרים שהזכרתי לעיל, היה יכול להעביר לאברהם, בקול עמוק ומזרה אימים, כל מסר שרצה כאילו זהו "צו האלוהים", ואברהם בתמימותו האמין בכל.

ברצונו להשתלט על רכושו של אדונו אברם, היה מעשהו הראשון של אליעזר להרחיקו מאביו הזקן, שהיה בן 145 כשאברם עזב אותו לנפשו בחרן, ועוד יותר מכך - מאחיו נחור ומשפחתו בארם נהריים.

כשהם מגיעים לארץ מצרים, הוא מבחין בהזדמנות פז ומסית את אברם להחליף את שרי ב"צאן ובקר וחמורים ועבדים ושפחות ואתונות וגמלים"

כך ניסה "להרוג שתי ציפורים באבן אחת" - גם להעצים את הרכוש שאותו זמם לרשת, וגם להיפטר מהאישה הצעירה שעלולה הייתה להפתיע וללדת יורש למרות שהוכרזה כעקרה. לצערו של אליעזר התוכנית הצליחה רק בחלקה ושרי חזרה אל אברם.

הגר במדבר
ג'ימס טיסוט, 1902-1836, צייר צרפתי
שמן על בד

המשימה הבאה בתוכנית ההתעשרות של אליעזר הייתה להפטר מהיורש הפוטנציאלי - האחיין לוט. זה היה משחק ילדים עבור יאגו שלנו - מה קל מלסכסך בין רועים הנזקקים לאותן בארות מים בארץ חרבה?

תפנית בלתי צפויה קיבל הסיפור כאשר, בניגוד לכל התחזיות ההגיוניות, לא זו בלבד ששרה הציעה לאברהם את שפחתה הגר כדי שיוליד בן ממנה, אלא שגם אברהם, בן השמונים ושש, מצליח (או לפחות מאמין שהצליח) להכניס אותה להריון. שוב משימה יחסית קלה - אליעזר מעורר את קנאתה של שרה וזו מגרשת את הגר עם היורש המתחרה שבבטנה.

הגר וישמעאל במדבר
קמיל קורוט, 1875-1796, צייר צרפתי
שמן על בד

שוב נראה שהמזל הטוב עוזב את גיבורנו. לא זו בלבד שהגר חוזרת למאהל ויולדת את ישמעאל, אלא שבנוסף קורה הבלתי יאומן - שרה מתעברת באופן מסתורי - אם מאחד המלאכים או ממלך גרר שבחזקתו הייתה תקופה מספקת עד כדי כך שאפשר היה להבחין "כי עצור עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך" (למרות שאפשרות זו מוכחשת במפורש: "ואבימלך לא קרב אליה", אבל ברור שלכל הצדדים המעורבים היה אינטרס להכחיש), ואולי - אם נאמין לכתוב, היה זה אברהם שהוכיח את אונו אצל קטורה עוד שש פעמים בהמשך...

אך לא איש כאליעזר יוותר. הוא מטפל בבעיה בנחישות ובדמיון. תחילה הוא מסית שוב את שרה כנגד הגר וישמעאל - זה פשוט. הדברים מסתבכים מעט כשאברהם מנסה להתנגד לגרושם. ואז עוטה אליעזר שוב את התחפושת הלילית שלו ומשמיע כך את "דבר האל": "ויאמר אלהים אל אברהם: אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך, כי אשר תאמר לך שרה שמע בקולה, כי ביצחק יקרא לך זרע!" (כא12).

גולת הכותרת של התכנית השטנית והמשימה הקשה ביותר, היא חיסול יצחק. שוב מפעיל אליעזר את אותה הטכניקה, והקול המסתורי קורא בחצות הלילה: "אברהם!" והפתי התמים עונה : "הנני!" ואז בא הצו הנורא: "קח נא את בנך את יחידך" וכו'.

עקדת יצחק
צייר אנונימי

מי נשבר שם על הר המוריה? כאן חופשי כל אחד לבחור בסיפור הנראה בעיניו. האם היה זה אליעזר שהרגיש שהגדיש את הסאה ולמראה הנער העקוד גבר מצפונו על חמדנותו? או אולי היה זה אברהם שהמעשה הנורא שעמד לעשות פקח סוף סוף את עיניו ושם קץ לתמימותו? או אולי, למי שיתעקש על כך, היה זה האל ששם קץ להצגה הטרגי-קומית?

אליעזר ספג מכה קשה. הניסיון האחרון שעשה להיפטר מיצחק היה כבר פחות נמרץ ופחות נועז. איננו יודעים אם היה זה הוא ששכנע את אברהם ביתרון הנישואים בתוך המשפחה ובצורך, הנובע מכך, לחפש כלה רק בארם נהריים. בכל אופן הוא מנסה לארגן משהו: "אולי לא תאבה האישה ללכת אחרי אל הארץ הזאת. ההשב אשיב את בנך אל הארץ אשר יצאת משם?" (כד5). אברהם, שכבר אינו כה תמים, מסכל באיבו ניסיון אחרון זה לסילוק יצחק מהשטח ומצווה על אליעזר בלשון קשה: "השמר לך פן תשיב את בני שמה!" (כד6) ובזה מסתיים סיפורו של אליעזר-יאגו שלנו.

הערות סיכום

א. איך מתיישבת גרסת האב האחר - העבד, המלאך או המלך, עם העובדה שאברהם נחשב, מאז ומתמיד, כאביה המועדף של האומה? התשובה היא שהעם הוא שבוחר לעצמו, בדיעבד, את ההיסטוריה הקדומה, ומרשה לעצמו חופש לא קטן בבחירה זו. כך, למשל, אנו מדברים על "אברהם אבינו" ועל "יעקב אבינו", אבל מימי לא שמעתי על "לבן אבינו" או "נחור אבינו", למרות שאבהותם עלינו בטוחה הרבה יותר מזו של אברהם. בדומה לכך, "רחל אמנו" הרבה יותר פופולארי מ"לאה אמנו", לא כל שכן מ"זלפה אמנו", למרות שרוב העם היהודי מיוחס לבני לאה - יהודה, לוי ושמעון, ורק מיעוטו מיוחס לשבט בנימין, שכל נשיו וכמעט כל גבריו הוכחדו לאחר מעשה פילגש בגבעה.

שמעון ולוי הורגים את שכם
איור משנת 1704

ב. סיפור הבשורה בפי מלאך והלידה ללא מעורבות האב התמים, חוזר כנראה פעם באלף שנים, כשזוהי הפעם הראשונה: "שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך" (ולאו דווקא לך...). הפעם השנייה היא סיפור לידת שמשון: "וירא מלאך ה' אל האשה ויאמר אליה הנה את עקרה ולא ילדת והרית וילדת בן... ויבוא מלאך ה' עוד אל האישה..."הפעם השלישית מפורסמת הרבה יותר...

המלאכים באים אל אברהם
יאן טנגנאגל, 1635-1584, צייר הולנדי
עיפרון ודיו על נייר, המוזיאון הלאומי, וושינגטון

ג. האם איננו מעדיפים לזכות את אברהם - אותלו שלנו ולהטיל את האשמה כולה על אליעזר? הברירה הנותרת גרועה הרבה יותר, שהרי אם שניהם זכאים, האשם כולו נופל על האל עצמו שעודד את אברהם לבצע את כל אותם המעשים שאנו בושים בהם...

כפי שאמרתי בפתיח - זהו רק סיפור אגדה אלטרנטיבי, המקושר ומתאים למקור לא פחות טוב מכל סיפורי אגדה אחרים שלמדנו על אברהם. כשם שמותר לפרשנים דתיים לפרש דברים כתובים בדמיון-בדיוני-דתי בכל ימות השנה, כך מותר גם לי לפרשן, ובמיוחד לכבוד יום הפורים.