יהוא

הקדמת המערכת: תככים, פשעים ורציחות היו נחלת חלקם של מרבית בתי המלוכה בעולם, ולמעט מקרים חריגים אין באירועים כאלה משום ייחודיות, למעט ההיבט הסקרני-היסטורי. אצטלה מיוחדת מוענקת למעשים אלו כאשר הם נעשים כביכול בשם כוח עליון, אליל, אל, או בתרבות היהודית - אלוהי-ישראל. בתי המלוכה של יהודה וישראל לא פיגרו אחרי עמיתיהם בעולם העתיק, אלא שסופרי המקרא העניקו להם את חסותו של 'אלוהים', ובשמו לכאורה בוצעו פשעים איומים ונוראים, כולל ובייחוד בברכתם או בשליחותם של נביאים כאליהו ואלישע. אחד מאותם פושעים היה המלך יהוא.

יהוא בן-יהושפט בן-נמשי היה ראש השושלת הרביעית של מלכי ישראל. הוא מלך בשנים 813-841 לפני הספירה (בקירוב). אליהו ואלישע ייעדו לו את התפקיד להכרית את בית אחאב ולמלוך תחתיו (מלכים א' יא16, מלכים ב' ט10-1).

יהוא, הנחשב על ידי הכתוב כעושה דבר האל, מתואר כאחת הדמויות המפלצתיות ביותר במקרא כולו - רוצח המונים לשם שמיים! תפקידו בעיני עובדי ה' הנאמנים, מבית מדרשם של אליהו ואלישע, הוא להכרית את זרעו של אחאב, הנחשב בעיניהם למלך שחטאים נוראים כרוכים על עקבו - "ויעש אחאב בן-עמרי הרע בעיני ה' מכל אשר לפניו": הוא הלך בחטאות ירבעם בן נבט, נשא לאישה את איזבל בת אתבעל מלך צידונים, עבד את הבעל ואת האשרה (מלכים א' טז 33-30); הוא לא מנע מאיזבל אישתו מלהכרית את נביאי ה' (שם, יח 4), וירש את כרמו של נבות היזרעאלי לאחר המשפט-משפח שביימה איזבל, שבעקבותיו נסקל נבות (ואולי נרצחו גם בניו - מלכים א' כא; מלכים ב' ט26).

איזבל יועצת לאחאב
ג'יימס טיסוט, צייר צרפתי, 1902-1836

הקורא את הכתובים ללא פניות איננו מבין במה חטאו הדתי של אחאב נורא יותר מחטאיו של שלמה שנשא נשים נוכריות אשר היטו את לבו לעבוד את אלוהיהן (מלכים א' יא 8-1), ובמה חטאו המוסרי גדול יותר מחטאו של דויד, אשר נאף עם אשת שר צבאו ושלח אותו בערמה אל מותו (שמואל ב' יא- יב); מדוע רק על בית אחאב נגזרה כליה, ואילו דויד זכה ש 21 מלכים מזרעו יישבו על כיסאו? אלא שבלי אקרובטיקה פרשנית אין סיכוי לרדת לעומקו של משפט הצדק האלוהי, כפי שתיארו אותו מעצבי האמונה הישראלית. במקרה שלנו - אחאב הוא חוטא גמור, ויש להיפרע ממנו ומזרעו, והעונש היחיד היאה למעשיו הוא השמדה מוחלטת לזרעו ולכל הקשורים בחצר מלכותו: "... במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות, ילוקו הכלבים את דמך אתה (אחאב)... הנני מביא עליך רעה וביערתי אחריך והכרתי לאחאב משתין בקיר עצור ועזוב בישראל; ונתתי את ביתך כבית ירבעם בן נבט וכבית בעשא בן אחיה אל הכעס אשר הכעסתה ותחטיא את ישראל... הכלבים יאכלו את איזבל בחל יזרעאל. המת לאחאב בעיר יאכלו הכלבים, והמת בשדה יאכלו עוף השמיים" (מלכים א' כא24-19).

איזבל מושלכת מהחלון
גוסטב דורה, תחריטן וצייר צרפתי, 1883-1830
תחריט נחושת

ומי אמור לקיים את דבר האל המבהיל הזה? לא אחר מאשר יהוא: "ויאמר ה' אליו (אל אליהו), לך שוב לדרכך מדברה דמשק ובאת ומשחת את חזאל למלך על ארם; ואת יהוא בן נמשי תמשח למלך על ישראל ואת אלישע בן שפט מאבל מחולה תמשח לנביא תחתיך. והיה הנמלט מחרב חזאל - ימית יהוא, והנמלט מחרב יהוא ימית אלישע. והשארתי בישראל שבעת אלפים, כל הברכיים אשר לא כרעו לבעל, וכל הפה אשר לא נשק לו" (שם, יט18-15).

יהוא ואנשיו מוצאים את שרידיה של איזבל
גוסטב דורה, תחריטן וצייר צרפתי, 1883-1830
תחריט נחושת

אלא שלקראת מילוי נבואות הזעם קרו שתי 'תקלות': אחאב 'נכנע' לאחר ששמע את דבריו הקשים של אליהו - קרע את בגדיו, שם שק על בשרו, צם, שכב בשק והילך אט (שם, כא27). בעקבות זאת, נדחה העונש לימי בנו: "הראית כי נכנע אחאב מלפניי? יען כי נכנע מפניי, לא אבי (אביא) הרעה בימיו, בימי בנו אביא הרעה על ביתו" (שם, שם, 29).

כן, זהו הצדק האלוהי, ולא ממש משנה איך הבן עצמו מתנהג - הוא חייב לשאת בעונש, כי האב "נכנע" וקיבל ארכה. רצה הגורל שדווקא בנו של אחאב, יהורם, שמוטל עליו לשאת בעונש הנורא ש'מגיע' לאביו, הוא לא כל כך רע בהשוואה לשאר מלכי ישראל הנגועים בחטאי ירבעם בן נבט: "ויעשה (יהורם) הרע בעיני ה', רק לא כאביו וכאימו, ויסר את מצבת הבעל אשר עשה אביו; רק בחטאות ירבעם בן נבט אשר החטיא את ישראל דבק, לא סר ממנה" (מלכים ב' ג3).

והנה ה'תקלה' השנייה: מסתבר שאחאב, הזוכה לקיתונות של בוז מצד בית מדרשם של אליהו ואלישע, שבוודאי מידיהם יצאו גם הסיפורים עליו בספר מלכים - הוא מלך חכם, המתייעץ עם זקנים ונביאים, הוא שליט החרד לגאווה הלאומית, המקיים יחסי רעות עם מלך יהודה, ואף עם אויביו המובסים, ובעיקר, הוא מתואר כמלך גיבור ועז נפש (מלכים א' כ34-1, כב6-1, 36-29). מתעודה מזמנו של שלמנאסר השלישי אנחנו מתוודעים גם למעמדו המכובד בזירה הבינלאומית של ימיו (ראו אנציקלופדיה מקראית, כרך א', ערך אחאב, ע' 198). סופו של האיש מעיד כאלף עדים על גדולתו: חץ פוגע בו במלחמתו בארם, והוא גוסס, ואף על פי כן, הוא מועמד במרכבה לנוכח ארם כדי שלא ירפו ידיהם של הלוחמים (שם, כב35-34).

יהוא כורע לפני שלמנאסר
תבליט על-גבי האובליסק השחור
(ראה נספח)

ברור שאיש לא היה מעלה על דעתו לבזות את גווייתו של המלך הגיבור, כפי שאליהו ניבא (שם, כא19). ובכן, מה עושים? איך מגמישים את ההיסטוריה שתתאים לתיאוריה המעוותת של המאמינים הקנאים? המחבר (מבית מדרשם של אליהו ואלישע, כאמור) מצא מוצא: "...וימת (יהורם) בערב, ויצק דם המכה אל חיק הרכב... וישטוף את הרכב על ברכת שומרון, וילוקו הכלבים את דמו, והזונות רחצו, כדבר ה' אשר דיבר" (שם, כב38-36). לא בדיוק נבואת אליהו, ואפילו לא דומה, אבל את המספר זה סיפק!

אליהו צווה להמליך את יהוא כדי לקיים את הנבואה הנוראה על בית אחאב (מלכים א' יט 18-16), אך לא הוא, ולא אלישע ממלאים אחר צו האל, אלא אחד מבני הנביאים (מלכים ב' ט1 ואילך) זה מצטווה למשוח את יהוא למלך בסתר, תוך שהוא מפרט את תפקידו האלוהי: "והיכיתה את בית אחאב אדוניך, וניקמתי את דמי עבדיי הנביאים ודמי עבדי ה' מיד איזבל; ואבד כל בית אחאב, והכרתי לאחאב משתין בקיר ועצור ועזוב בישראל; ונתתי את בית אחאב כבית ירבעם בן נבט וכבית בעשא בן אחיה; ואת איזבל יאכלו הכלבים בחלק יזרעאל, ואין קובר..." (שם, שם,10-7).

מכאן ואילך מתואר איך יהוא מילא את התפקיד המפלצתי שהטילו עליו נביאי ה': יהורם מתרפא מפצעים שנפצע במלחמתו בחזאל מלך ארם, ואחזיה מלך יהודה, שממשיך את מסורת יהושפט, והוא מצוי ביחסי רעות עם מלך ישראל - בא לבקר אותו (שם, שם,16-15), ואילו יהוא, שאמור כשר צבא להמשיך ולהילחם באויב הארמי, הוא נוטש את שדה הקרב, ורוכב (בשיגעון!) ליזרעאל כדי להרוג את מלכו ואדוניו. כשיהורם פוגש את יהוא ושואל אם פניו לשלום, עונה לו יהוא תשובה חסרת שחר לחלוטין עבור מי שלגמול צדק יש משמעות בעיניו: "... מה השלום?! עד זנוני איזבל אימך וכשפיה הרבים" (שם, שם, 22). לאמור: איך יש לך בכלל זכות קיום כשאימך הייתה עובדת אלילים ומכשפה?! יהוא יורה ביהורם חץ ומצווה לזרוק את גווייתו בחלקת שדה נבות היזרעאלי. הוא אף נותן גושפנקה "אלוהית" למעשה הברברי שלו (אפילו התורה "האלוהית" שוללת ביזוי גוויה דברים כא23-22): "אם לא את דמי בניו ראיתי אמש, נאום ה', ושילמתי לך בחלקה הזאת, נאום ה', ועתה, שא השליכהו בחלקה כדבר ה'" (מלכים ב' ט26). הרוצח המטורף הזה רואה עצמו ראוי לצטט את דבר האל!

איזבל קוראת ליהוא

בהמשך הורג יהוא גם את אחזיה מלך יהודה (שם, שם,28-27), והרי הייתה לו 'הצדקה' מלאה להרוג אותו, כי הוא בנה של עתליה בת אחאב (שם, ח 18, 26), וחוץ מזה, הוא בא לבקר את יהורם מלך ישראל, ודי בכך כדי להפוך אותו לבן מוות!

עתליה מגורשת מהארמון
אנטואן קויפל, צייר צרפתי, 1722-1661
שמן על בד, מוזיאון לובר, פאריס, צרפת

אבל זאת רק תחילתה של דרך הדמים של יהוא - הוא מגיע ליזרעאל ומצווה על סריסיה של איזבל להשליך אותה בעד החלון, ואחר כך הוא דורס אותה בפרסות הסוסים. שלא מדעת, משווה הכתוב בין התנהגותה המלכותית של איזבל ובין התנהגותו הבהמית של יהוא: איזבל יודעת מה עולל יהוא לבנה, ומבינה היטב איזה גורל מחכה לה, והיא מחליטה למות כיאה למלכה - היא מתאפרת ומיטיבה את ראשה, ושואלת אותו, בלי מורא: "... השלום, זמרי הורג אדוניו?" (שם, שם,31-30); ואילו יהוא, לאחר שדרס את גופה בפרסות הסוסים, הוא הולך לאכול ולשתות (פ' 34), ורק אחר כך עולה בדעתו לקבור אותה, אלא שאין כמעט מה, כי הכלבים השאירו רק את הגולגולת, הרגליים וכפות הידיים. זאת הזדמנות ליהוא להלביש את מעשהו המפלצתי במחלצות "אלוהיות": "ויאמר: דבר ה' הוא, אשר דיבר ביד עבדו אליהו התשבי לאמור, בחלק יזרעאל יאכלו הכלבים את בשר איזבל; והית (והייתה) נבלת איזבל כדומן על פני השדה בחלק יזרעאל, אשר לא יאמרו זאת איזבל" (פ' 37-34).

עד כאן היה רק 'הסיפתח'. מסע ההרג של יהוא מקבל תאוצה והופך לטבח המוני: בעקבות איום מרומז של יהוא, מחליטים שרי שומרון וזקניו להיכנע לכל דרישותיו, ומהן דרישותיו? שזקני שומרון יערפו את ראשי 70 בניו של אחאב, ויביאו לו אותם ליזרעאל. הזקנים אינם מאכזבים - הם שוחטים את 70 האנשים, שמים אותם בדודים ושולחים אותם ליהוא יזרעאלה. יהוא מצווה לשים את הראשים בשני ציבורים פתח השער עד הבוקר (מלכים ב' י8-1). ליהוא יש זמן - לא איש כמוהו יוותר על ארוחה טובה, ועל שינה ערבה רק משום שבשער יש ערימה של ראשי אדם שנטבחו בפקודתו!. בבוקר מוצא יהוא לנכון ללעוג לזקנים שעשו עבורו את מלאכת הזוועה: "... צדיקים אתם, הנה, אני קשרתי על אדוני ואהרגהו, ומי היכה את כל אלה?" (פ' 9), ושוב הוא מציג עצמו כעושה דבר האל (פ' 10).

אם חשבו הזקנים שהרצח ההמוני שביצעו בשמו של יהוא יציל אותם מידיו - הם נוכחו לדעת זמן קצר אחר כך עד כמה טעו: יהוא מכה לא רק את הנשארים לבית אחאב, אלא גם את כל גדוליו ומיודעיו וכוהניו (פ' 11), ומי הם מיודעיו של אחאב אם לא האומנים את בני אחאב (פ' 1, 5), אלה שנכנעו לו ובגדו באדוניהם למענו?

בדרך לשומרון, אצל בית עקד הרועים הוא פוגש חבורת אנשים מכובדים. הוא שואל אותם, "מי אתם?", והם עונים: "אחי אחזיהו אנחנו, ונרד לשלום בני המלך ובני הגבירה" (פ' 13). כלום אין זו תשובה מספקת כדי שיוצאו להורג? בוודאי שכן! הוא מצווה לתפוס אותם חיים ולשחוט אותם אל בור בית עקד "ארבעים ושניים איש, ולא השאיר איש מהם" (פ' 14).

רצח אנשי אחזיה בידי יהוא
אוטו ון מורדרכט, צייר הולנדי

בדרך הוא פוגש את יהונדב בן-רכב, וכיוון שהוא משוכנע שמעשיו הם תמצית היושר והצדק האלוהי, הוא שואל אותו: "היש את לבבך ישר כאשר לבבי עם לבבך?" (פ' 15), וכאשר תשובתו חיובית, הוא מזמין אותו לראות בקנאתו לה', ובהגיעו לשומרון הוא שוב עורך טבח (פ' 17), ואחר כך הוא מקבץ בערמה את כל נביאי הבעל ועובדיו לבית הבעל ומצווה על שמונים איש מעבדיו להרוג את כולם (פ' 25-18). אחר כך, כתורה וכמצווה, הוא שורף את מצבת הבעל, מנתץ את בית הבעל ושם אותו למחראות (פ' 28-26).

רצח כוהני הבעל בידי יהוא
ג'יימס טיסוט, צייר צרפתי, 1902-1836

למדנו מדברי אליהו ומדברי בן הנביאים שנשלח על יד אלישע, שיהוא הוא שליח האל. הכתוב שב ומציין לאחר כל מעשי הזוועה שעשה, כי האל ממש מרוצה מהביצוע: "ויאמר ה' אל יהוא, יען אשר הטיבות לעשות הישר בעיניי ככל אשר בלבבי עשית לבית אחאב, בני רבעים יישבו לך על כיסא ישראל" (פ' 30). ההסתייגות היחידה של האל מיהוא היא רק בעניין אחד, שהחזיק בחטאות ירבעם בן-נבט (פ' 29, 31).

מסביב מתמוטטת הממלכה, כי במקום להילחם באויב הארמי, עוסק יהוא בטיהור דתי וברצח המוני. חזאל מכה את ישראל "מן הירדן מזרח השמש את כל ארץ הגלעד, הגדי והראובני והמנשי, מערוער אשר על נחל ארנון והגלעד והבשן" (פ' 33-32), ויהוא, העוזב את שדה הקרב כדי לבצע את הזוועות בשם האל, נחשב בעיני הכתוב (כאמור, מבית מדרשם של אליהו ואלישע) לגיבור: "ויתר דברי יהוא וכל אשר עשה וכל גבורתו, הלוא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי ישראל" (פ' 34).

תמיהה היא איך המאמינים הסבורים שכל הכתוב בתנ"ך - ברוח הקודש נכתב - איך הם אינם כובשים את פניהם בקרקע מבושה בקוראם שמפלצת זאת הוא שליח האל, והזוועות שעשה הן התגלמות שליחות האל בטהרתה!

נספח:

האובליסק השחור הוא הכרוניקון האשורי השלם ביותר שנמצא עד לימינו, ומתאר את מסעותיו הצבאיים של שלמנאסר ה-3, מלך אשור (824-858 לפנה"ס). האובליסק מוצג במוזיאון הבריטי בלונדון, ומתעד בין השאר גם את יהוא, מלך ישראל, משתחווה ומעלה מס לשלמנאסר ה-3. על האובליסק חמש רצועות של ציורים, המתעדים מלכים זרים המעלים מס למלך אשור, ביניהם גם יהוא, או שליחו. ראו כאן וכאן.

האובליסק השחור
כפי שהוא מוצג במוזיאון הבריטי, לונדון, אנגליה

חמש רצועות האיורים ע"ג האובליסק השחור
בתבליט השני מלמעלה נראה יהוא משתחווה לרגליו של שלמנאסר ה-3

הקורא מופנה גם אל סיפור איזבל, כפי שנכתב בידי אלי אשד:
http://hofesh.org.il/freeclass/pirkei_tanach/jezebel/jezebel.html

ולפרשת שופטים, שנכתבה בידי ד"ר משה גרנות:
http://hofesh.org.il/freeclass/parashat_hashavua/02/15_shoftim/1.html