אליהו

אליהו עולה בסערה השמיימה
גוסטב דורה, תחריטן וצייר צרפתי, 1883-1830
תחריט נחושת

מי שכתב את תולדות חייו של אליהו הנביא השקיע מאמץ לא קטן כדי להשוותו למשה, אבי הנביאים: המספר מתאר את אליהו הולך במשך ארבעים יום וארבעים לילה, בלי לאכול, עד הר האלוהים חורב (מלכים א' יט8) - ממש כמו משה שהיה על הר חורב ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכל ומים לא שתה (שמות לד28, וראו גם שמות כד16, דברים ט9, 11, 18, י10). אלא שבהשוואה יש ייתרון לטובת אליהו - הוא לא רק שהה על ההר כמשה מבלי לאכול ולשתות, אלא הלך בצום מאי-שם במדבר באר-שבע עד הר האלוהים חורב.

אליהו והמלאך במדבר
לורד פרדריק לייטון, צייר אנגלי, 1896-1830
המוזיאון לאמנות, פורטלנד, ארה"ב

אחר כך מסופר על אליהו שהוא לן במערה, וה' עבר על פניו במופעי טבע מבהילים (שם, 9, 13-11), ותמונה זאת מזכירה בקוויה העיקריים את מראות האלוהים שראה משה בנקרת הצור שבהר חורב (שמות לג22-21, לד8-5).

אליהו במערה
ג'יימס טיסוט, צייר צרפתי, 1902-1836

כמו משה ויהושע, גם אליהו מסוגל לחצות את מימי הירדן ולעבור בחרבה (מלכים ב' ב8, והשוו לשמות יד22-21, יהושע ג17-5).

על משה מסופר שהוא מת בארץ מואב, שם נקבר, "ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה" (דברים לד6-5). מספר תולדותיו של אליהו משווה את סופו של אליהו לזה של משה, אבל שוב, בהשוואה של ייתור: גם אליהו נעלם מהעולם הזה בעבר הירדן, וגם את קברו לא מצאו מעולם (מלכים ב' ב18-16), אך הדרך בה נעלם מעל פני האדמה מצביעה על יתרונו על פני אבי הנביאים - הוא לא נקבר במקום לא ידוע, אלא הועלה על ידי האל בסערה השמיימה ברכב אש ובסוסי אש (שם, פ' 1, 12-11).

אליהו עולה בסערה השמיימה
ג'יובאני באטיסטה פיאזטה, צייר איטלקי, 1754-1683
אוסף אמנות, אוניברסיטת קליפורניה, ארה"ב

הייתרון הזה, שהכתוב מייחס לאליהו על פני משה, ובעיקר תיאור עלייתו בסערה השמיימה, גרמו לסטייה משמעותית של בני דורות ימי בית שני מעקרונות הייחוד שנשמרו בקפדנות (הגם שבצורה פרימיטיבית) לאורך כמעט כל התעודות המקראיות: בכל המקרא, להוציא ספר דניאל (ספר מאוחר שהתחבר בימי החשמונאים) אין זכר לתחיית המתים, הישארות הנפש, העולם הבא, גלגול נשמות וכד' - "פתרונות" של בני האדם לנוכח ההכרה בסופיותם המוחלטת עם המוות. בכל המקרא (להוציא ספר דניאל, כאמור) שולטת ההכרה כי אחרי המוות האדם איננו עוד: "בטרם אלך ואינני" (תהילים לא14), כי "הכול הולך אל מקום אחד, הכול היה מן העפר, והכול שב אל העפר" (קוהלת ג20).

המקרא "התעקש" על מסר זה בדבר סופיות האדם עם מותו, למרות שאצל כל התרבויות הסובבות את ישראל באותה תקופה הייתה אמונה בהמשכיות מסוימת אחרי המוות. ולמה "התעקש" המקרא על מסר זה? משום החשש של מעצבי האמונה הישראלית הקדומה כי אמונה בקיום כלשהו אחרי המוות מובילה בהכרח ל"פולחן מתים", שאין הבדל רב בינו ובין עבודת אלילים (ראו ניתוח מורחב בנושא זה במאמרי "על המוות ואחר המוות - עיוני מחקר במקרא" בתוך ספרי "אדיפוס ואבשלום", הוצאת ידיעות אחרונות, 1996, ע' 89 - 139).

סיפורו של אליהו איננו שולל את המסר המקראי בדבר סופיותו של האדם עם מותו, אך "עוקף" את ההכרה הבסיסית המשתמעת מכל הכתובים כי האדם שב עם מותו אל העפר. היעלמותו של אליהו ו"עדותו המהימנה" של אלישע כי עלה בסערה השמיימה, הפכה בהכרח לכר פורה של אגדות-משאלות על כך שאליהו לא מת, וכי מעמדו הוא כשל מלאך בעל תפקיד לעתיד לבוא. אמונה זאת מוצאת לה ביטוי כבר במקרא עצמו בפיו של נביא מימי בית שני: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם, פן אבוא והכיתי את הארץ חרם" (מלאכי ג24-23). בעקבות דברים אלה בספר מלאכי נוספו לאליהו "תפקידים" לעתיד לבוא המוזכרים אצל חז"ל (משנה עדויות ח' ז'; בבלי פסחים יב עא ועוד), בתפילה ("הרחמן הוא ישלח לנו את אליהו הנביא, זכור לטוב, ויבשר לנו בשורות טובות וישועות ונחמות" - בברכת המזון), בפיוט ("אליהו הנביא, התשבי, הגלעדי, במהרה יבוא אלינו עם משיח בן דויד" - פיוט למוצאי שבת) ובמנהג (כיסא אליהו הנביא בברית מילה, וכוס אליהו בסדר הפסח).

נבחן עתה מי הוא האיש שהאמונה הישראלית זיכתה אותו ב"תפקידים" המכריעים לעתיד לבוא:

אליהו והעורבים
ג'יימס טיסוט, צייר צרפתי, 1902-1836

אליהו, כמו רוב הנביאים הקדומים, עושה ניסים ונפלאות: עורבים מביאים לו את ארוחותיו בנחל כרית (מלכים א יז7-2); בציוויו כד הקמח וצפחת השמן של האלמנה מצרפת לא כלו (שם, שם, 8-6); הוא מחיה את בנה של האלמנה( שם, שם,22-17).

אליהו והאלמנה מצרפת
ברנרדו סטרוצי, צייר איטלקי, 1644-1581
שמן על בד, המוזיאון להיסטוריה של האמנות, וינה, אוסטריה

אליהו מחייה את בן האלמנה
פורד מאדיקס בראון, צייא אנגלי, 1893-1821
צבעי מים

לאחר תפילתו לה' נופלת אש מהשמיים ואוכלת את העולה שלו למרות שיצקו עליה 12 כדי מים (שם, יח39-30); מלאך מביא לו אוכל ומים (שם, יט8-5).

המלאך מביא לאליהו לחם ומים
פטר פאול רובנס, צייר פלמי, 1640-1577

הוא הולך ארבעים יום וארבעים לילה בלי לאכול (שם, שם 8); מצליח להשיג בריצה את סוסי מרכבתו של אחאב (שם, יח46).

אליהו משיג בריצה את מרכבתו של אחאב
ג'יימס טיסוט, צייר צרפתי, 1902-1836

הוא יודע מה יקרה בעתיד לאחאב, לאיזבל, לאחזיה בנו, לבית אחאב ולישראל בכלל (שם, יט18-15, כא19, 24-21, 29, מלכים ב' א4-3). מסתבר שאלוהים הוא ממש "פונקציונר" של אליהו: הוא משמש לו "מודיעין" (מלכים א', יז1, 9, כא18-17, מלכים ב' א3), דואג לכלכלתו, כאמור לעיל, שומע בקול אליהו ומחיה את הילד של האלמנה (מלכים א', יז22), נענה לתפילת אליהו להוריד אש מהשמיים על העולה (שם, יח38-37) ועל שרי החמישים של אחזיה (מלכים ב' א12-9). ברור שלנביא במעלתו האל מעניק "ראיון" דווקא בהר חורב, הר מתן תורה, אליו עלה לפניו משה, כש"ראיון" זה אפוף בתפאורה מרטיטה (שם יט18-8).

ברור גם שכל הניסים האלה ניתנים ל"הוכחה" רק בתקופה לא אוריינית, כאשר אין כל תיעוד כתוב, והמאמינים ניזונים מסיפורי הפלאות של מוריהם. בעל דברי הימים, האנכרוניסט האולטימטיבי, "מתקן" אף את החסר הזה - לדעתו, אליהו עצמו כתב מכתב ליהורם בן יהושפט מלך יהודה, בו הוא מנבא לו ולבניו מוות בייסורים קשים (דברי הימים ב' כא20-12).

אליהו "מתוודה" כי הלוז של נבואתו הוא קנאות לאלוהיו ללא פשרות. לשאלת האל "מה לך פה, אליהו?", הוא עונה: "קנא קינאתי לה' אלוהי צבאות, כי עזבו בריתך בני ישראל, את מזבחותיך הרסו ואת נביאיך הרגו בחרב, ואיוותר אני לבדי, ויבקשו את נפשי לקחתה" (מלכים א' יט10). על אותן מילים בדיוק חוזר אליהו גם לאחר התגלות האל ב"קול דממה דקה" (שם, שם, 14). ואמנם כל נבואתו רוויה בקנאות מבהילה: האל יעצור את הגשם עד אשר הוא לא ישחט את 450 נביאי הבעל (שם, יז1, יח1, 41-40), מנבא חורבן ונחלי דם לאחאב, לאיזבל ולביתו (שם, כא 24-19), והוא ממנה בשם האל "שליחים" לחורבן העתידי - את חזאל מלך ארם, את יהוא, המורד במלכות, ואת אלישע, הנביא האמור להמשיך את דרכו: "והיה הנמלט מחרב חזאל ימית יהוא, והנמלט מחרב יהוא ימית אלישע. והשארתי בישראל שבעת אלפים, כל הברכיים אשר לא כרעו לבעל, וכל הפה אשר לא נשק לו" (שם, יט 18-15); שהרי ברור כי הן חזאל הן הרוצח הסדרתי יהוא יבררו היטב את מי הם הורגים, וחס וחלילה, לא ייגעו לרעה בעובדי ה'!

אליהו שוחט את נביאי הבעל
גוסטב דורה, תחריטן וצייר צרפתי, 1883-1830
תחריט נחושת

נבואת אליהו איננה יודעת חסד ורחמים מהם, ואיננה מציעה שום דרך "תיקון" אחרת לעבודת האלילים זולת מוות ונחלי דם - וכל אלה תוך הקפדה לקלס ולרומם את יוקרתו של האל, המוריד גשם, והמפיל אש מן השמיים "לפי הזמנה", וכל זאת לעומת הבעל המתואר בצורה סאטירית כחסר האונים (שם, יח29-26). ברור שהמספר הקפיד גם על יוקרתו של אליהו, הנביא המקנא לאלוהיו: קורותיו, כאמור, מושוות השוואה של ייתור לקורותיו של משה אבי הנביאים; כדי "להוכיח" את כוחו ואת עוצם ידו, הוא מספר סיפור זוועות על שרי חמישים שבאו במצוות אחזיה לאוסרו, והוא עונה להם כך: "... ואם איש אלוהים אני - תרד אש מן השמיים ותאכל אותך ואת חמישיך" (מלכים ב' א10), והאל, "הפונקציונר" של אליהו, מבצע את פקודתו למילותיה (שם, שם, 12-10)!

אנשים בעלי כריזמה מעבירים את המאמינים הפותים על דעתם ולא פעם מאיצים בהם לבצע זוועות: אלישע בן שפט, שהיה כנראה איש אמיד (שנים עשר צמדי בקר חורשים בשדהו!), נוטש את "כל הבלי העולם הזה", זובח את הבקר ונספח אל אליהו כדי להיות ממשיך דרכו (מלכים א' יט 21-19), ויהוא, המורד השפל במלכות - מתרץ את רציחותיו המפלצתיות בצווים 'אלוהיים' מפי אליהו (מלכים ב' ט36, י10, 17).

אליהו מוריד אש משמים
ג'יימס טיסוט, צייר צרפתי, 1902-1836

ולסיום פך קטן, אך אופייני ל"איש אלוהים": אליהו מגיע לצרפת אשר לצידון, כשכל הארץ מוכת בצורת, והוא דורש מאלמנה אומללה, שנותרו לה אך מעט קמח ושמן, שתאפה לו עוגה קטנה ותיתן לו בראשונה, ואילו לעצמה ולבנה - שתעשה באחרונה (מלכים א' יז 13-10). זהו המוסר הנבואי של איש האלוהים המקנא לאלוהיו!

אליהו, האלמנה מצרפת ובנה
צייר אלמוני
שמן על עץ, מוזיאון גרונינגן, ברוג, בלגיה