דמותו של דויד בספר דברי הימים

משה גרנות

הסקירה על תועמלני בית דויד לא תהיה שלמה, אם לא נזכיר את בעל ספר דברי הימים, שאהדתו לדויד נגועה באינטרס אישי, כפי שאשתדל לבאר. כמו שמחבר ספר דברים ומחבר האוסף הענק של הכתבים הכוהניים בתורה, שעיגנו את המעמסה הפולחנית הענקית על עובדי האדמה בצווים שכביכול הגיעו אליהם ממשה - כך נוהג בעל ספר דברי הימים לעגן את פרנסתם של לוויים, משוררים, שוערים, מנגנים - בדויד המלך, שכביכול קבע את תפקידיהם בחייו.

מחבר ספר שמואל הרי אינו מכיר בתפקידים פולחניים המיוחדים לשבט לוי: שמואל האפרתי ישן ליד ארון אלוהים (שלפי ויקרא ט"ז אפילו לכהן גדול אסור לעשות כן), בבגרותו הוא מקריב קורבנות, דויד מעלה את ארון אלוהים בעגלה (שמואל ב' ו'), ולא על כתפי לוויים כנדרש בתורה, ובניו של דויד מונו על ידו לשמש כוהנים למרות שהם משבט יהודה (שם, ח' 18). כאשר יש כבר הכרה שללוויים יש עדיפות בפולחן, הם היו עדיין חלק משבט, ולא שבט נפרד: על הלוי, שעבד לפסל מיכה, ואחר כך שימש כהן לשבט דן (שופטים י"ז-י"ח), נאמר: "ויהי נער מבית לחם יהודה ממשפחת יהודה..." (שופטים י"ז 7). הרפורמה של יאשיהו, בעקבות ספר "שנמצא" במקדש, הביאה לעולם את החובה להעניק יתרון בתחום הפולחן לשבט לוי. בעל ספר דברי הימים, שהכיר לא רק את התורה ש"מצא" חלקיהו הכהן במקדש, אלא גם את ההרחבה הענקית בסמכויות שבט לוי, פרי רוחו של הסופר הכוהני - אינו יכול להעלות על הדעת שדויד יחטא ויעלה את הארון לירושלים על עגלה. לכן דויד של ספר דברי הימים דורש מהלוויים לשאת את הארון (דברי הימים א' ט"ו), ולא רק זאת, הוא מעמיס על דויד את התפקיד להעניק לכל אחת ממשפחות הלוויים (קהת, מררי, גרשום, אליצפן, חברון, עוזיאל) תפקיד פולחני של שירה, נגינה וכו' (שם פ' 4-29). וברור שלא ייתכן כי בניו של דויד יהיו כוהנים (שם, י"ח 17). בהמשך דויד אוסף את הלוויים, כשהוא מונה את עשרות שמותיהם ומחלקותיהם - של הכוהנים, הלוויים, השוערים, המנגנים (דברי הימים א' כ"ג עד כ"ו).

דויד של בעל דברי הימים מולך משיחור מצרים ועד לבוא חמת (שם, י"ג 5). מיכל אינה מעזה להעיר למלך על התבזותו בפני עמו ככתוב בשמואל ב' ו' 20, אלא בזה לו רק בליבה (דברי הימים א' ט"ו 29). קראנו בשמואל ב' שהיה עם ליבו של דויד לבנות בית לה', ולא הסתייע משום ששפך דם, ומשימה זאת תעבור לבנו (שמואל ב' ז'). בעל דברי הימים אינו מסתפק בזה, והוא מתאר איך הכין דויד עבור בנו את התבנית ואת החומרים הדרושים לבניין המקדש (דברי הימים א' כ"ב, כ"ח 11-21, כ"ט).

חשוב לציין מה בעל ספר דברי הימים איננו כולל בסקירה שלו על מלכות דויד כדלקמן: את הפקודה להרוג את צאצאי שאול למרות שנשבע לא לעשות כן (שמואל א' כ"ד 21-22, שמואל ב' כ"א 4-9); את סיפור הניאוף שלו עם בת שבע, את אונס אמנון את תמר, את רצח אמנון בידי עבדיו של אבשלום, את מרד אבשלום, ואת התככים בעניין קביעת יורשו של דויד כאשר דויד עצמו מתואר כמנוטרל בזקנתו (מלכים א' א'). לא מוזכרת בדברי הימים הצוואה של דויד הקובעת גזר דין מוות לשר צבאו הנאמן יואב בן צרויה ולשמעי בן גרא (שם, ב' 4-9), וכמובן גם העובדה ששלמה מצווה להרוג את אחיו החורג אדוניה בן חגית (שם, שם 22-25).

ברור לחלוטין מדוע בעל ספר דברי הימים מהלל ומשבח את דויד, ונמנע מלתאר את מעידותיו, ואת המעקשים בתקופת מלכותו - כל זה כדי שיוכל להטיל עליו את התפקיד של גיבוש הסגל הענק של אוכלי חינם - שהוא עצמו בוודאי אחד מהם - על גבם של עובדי האדמה.

נקל להסיק כמה אמת היסטורית ניתן לדלות מדבריהם של מי שמתיימרים לצטט את דבר האל, ושיודעים בוודאות את מי האל אוהב, ואת מי הוא שונא, וכן ניתן להסיק עד כמה אלה יכולים להתהדר בניקיון כפיהם.

ראו גם: תעמולת בית דויד