לקט פרקי תנ"ך

ושתי ואסתר - מלכה גאה ומלכה כנועה

צופיה מלר

מאמר זה הושמע לראשונה כהרצאה בשם "מונולוג של מורדת" בכנס פורום הנשים לשוויון בין המינים של מר"צ, שנערך לרגל יום האישה הבינלאומי, בקיבוץ געש ביום 6.8.1998, והתפרסם באותו שם בביטאון "יהדות חופשית", חוברת 14, אפריל 1999.

חג פורים, החל בי"ד אדר, ויום האישה הבינלאומי, החל ב- 8 במרץ, כל עוד לא ישונו מועדיהם, יחולו תמיד בסמיכות זמנים זה לזה. עיון במגילת אסתר בהקשר זה אינו יכול לפסוח על השוואה בין שתי דמויות של נשים המופיעות בה: אסתר היהודיה, וושתי הפרסיה.

הראשונה - פסיבית. הולכת בתלם. עושה את המצופה ממנה, אינה יוזמת דבר. די לתת את הדעת על שורת הפעלים הפסיביים המאפיינים את אופן הצגתה לפנינו כדי להיווכח באופי הפסיבי של דמותה: "ויהי בהישמע דבר המלך ודתו, ובהיקבץ נערות רבות אל שושן הבירה, אל-יד הגי, ותילקח אסתר אל בית המלך אל יד הגי שומר הנשים. ותיטב הנערה בעיניו, ותישא חן וחסד לפניו... וישנה ואת נערותיה לטוב בית הנשים. לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה, כי מרדכי ציוה עליה אשר לא תגיד" (ב' / 8-10), ובהמשך: "ותילקח אסתר אל המלך אחשוורוש אל בית מלכותו... ויאהב המלך את אסתר מכל הנשים ותישא חן וחסד לפניו מכל הבתולות, וישם כתר מלכות על ראשה, וימליכה תחת ושתי" וגו' (שם, 17). אפילו לא נאמר כי נשאה לאישה, אלא כי לקחה, וכי שם כתר מלכות בראשה. גם מעשה ההצלה של עמה, המיוחס לה, נעשה על פי יזמתו והוראתו של מרדכי דודה, ולא לפני הבעת חשש מצידה: "אשר יבוא אל המלך אל החצר הפנימית, אשר לא יקרא אחת דתו להמית, לבד מאשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב וחיה, ואני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלושים יום" (ד' / 11). רק לאחר הטפת מוסר מצדו, היא נעתרת לו.

לעומתה מציב הסיפור את ושתי המלכה, והיא כולה אקטיביות, יוזמה, אסרטיביות ונחישות: "גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים בית המלכות אשר למלך אחשוורוש. ביום השביעי, כטוב לב המלך ביין, אמר למהומן... שבעת הסריסים, להביא את ושתי המלכה לפני המלך בכתר מלכות... ותמאן המלכה ושתי לבוא כדבר המלך אשר ביד הסריסים, ויקצוף המלך מאד וחמתו בערה בו" (א' / 9-12).

"ותמאן המלכה ושתי לבוא כדבר המלך" (אסתר א' / 12)
תחריט נחושת מאת הצייר הצרפתי גוסטב דורה, 1832-1883

ושתי יוזמת אירוע לנשים, והיא מורדת במלך ובפקודתו, בין אם משום שאינה רואה עצמה קניין להתגאות בו, בין אם משום שלא רצתה לבטל את נוכחותה באירוע שלה, מפני האירוע של בעלה המלך. כך או כך, סירובה חורג הרבה מעבר למקרה הפרטי של אישה הממרה פי בעלה, או של כפיף המורד במלכות. המעשה שעשתה מהווה איום, וחשש ליצירת תקדים של מרד נשים בשלטון הגבר, כפי שנאמר במפורש: "ויאמר ממוכן לפני המלך והשרים: לא על המלך לבדו עוותה ושתי המלכה, כי על כל השרים ועל כל העמים, אשר בכל מדינות המלך אחשוורוש, כי יצא דבר המלכה על כל הנשים להבזות בעליהן בעיניהן... והיום הזה תאמרנה שרות פרס ומדי אשר שמעו את דבר המלכה לכל שרי המלך וכדי בזיון וקצף" (א' / 16-18), והמסקנה - "ויעש המלך כדבר ממוכן, וישלח ספרים אל כל מדינות המלך אל מדינה ומדינה ככתבה ואל עם ועם כלשונו, להיות כל איש שורר בביתו"! (שם, 21-22). המרד הראשון של נשים בפטריארכיה הגברית של המזרח הקדום דוכא בעודו באיבו.

אסתר
קטע מתוך הציור אסתר, אחשוורוש והמן
ציור שמן מאת הצייר ההולנדי רמברנדט ואן-ריין, 1606-1669
(באדיבות אתר "Olga Gallery")

את הניצחון העלוב הזה חוגגת הפטריארכיה הגברית החרדית עד עצם היום הזה: וכה אמר רבן גמליאל: "אדם הראשון נטלו ממנו צלע אחת, ונתנו לו שפחה לשמשו" (סנהדרין ל"ט / א). אלף שנים מאוחר יותר מראה שוב הגבר היהודי כי אינו מוכן לשמוט מידיו את חזקתו על קניין זה, שנטל לעצמו לפני אלפי שנים על שפחתו, הלא היא אשתו. וכה אמר מפרש התפילות הנודע, ר' דוד בן יוסף בן דוד אבודרהם בספרו השלם, שחובר בשנת 1340, והמשמש את האורתודוכסיה היהודית עד היום: "והטעם שנפטרו הנשים ממצוות עשה שהזמן גרמה, לפי שהאישה משועבדת לבעלה לעשות צרכיו, ואם היתה מחויבת במצוות עשה שהזמן גרמה, אפשר שבשעת עשיית המצווה יצווה אותה הבעל לעשות מצוותו. אם תעשה מצוות הבורא ותניח מצוותו - אוי לה מבעלה, ואם תעשה מצוותו ותניח מצוות הבורא - אוי לה מיוצרה" (עמ' כ"ה).

פירוש: האישה היא "שפחתם של שני אדונים", בעלה (גם הכינוי 'בעל' הוא ביטוי של אדנות) ואלוהיה. אם יהיה עליה למלא בו-זמנית את מצוות שני אדוניה, לא תוכל לעמוד בכך, לכן פטרה בעלה, שהוא, למעשה, הפרשן הבלעדי לרצונו של אלוהיה-אלוהיו, מן המצוות לאדון השני, כלומר, לאלוהים, ובלבד שלא תיפגענה מצוותיו שלו. אכן, היטב ידע הגבר היהודי לדאוג לענייניו ולטובתו האישית. חשוב לציין בהקשר זה, שה'פטור' שבו זכתה אשתו-קניינו, מקיום המצוות איננו 'מציאה' כל כך גדולה, כי מי שאין לו חובות, אין לו גם זכויות!

ואמנם, על פי התפיסה הדתית-אורתודוכסית אין האישה צוברת לעולם הבא נקודות זכות למען עצמה. אם בעלה יהיה צדיק - וחובתה לדאוג שעתותיו יהיו פנויים לכך - ויגיע לגן עדן, תזכה אף היא ותשמש שם "הדום לרגליו". גישה זו היא המקובלת בהלכה והיא המנחה את פוסקיה, מייצגי "דעת תורה" גם בימים אלה.

ושתי המושפלת
ציור שמן מאת ארנסט נורמנד

מה בין מורד למורדת?

מרד בתרבות היהודית איננו נתפס כמושג שלילי: אברהם אבינו היה מורד. הוא מרד באמונת אבותיו והביא לעולם את המונותאיזם. גם בר-כוכבא היה מורד. הוא מרד בשלטון הרומי העריץ, ועל אף כישלונו השיב לעמו את הכבוד, הגאווה והאמונה. כל זה כשמדובר בגבר, ובמרד כלפי גורם שמחוץ לתחומי האמונה היהודית וממסדה. שונה בתכלית הוא היחס למורד כמו שפינוזה, שיצא נגד המימסד עצמו, וודאי שהוא שונה ביחסו לאישה הקרויה "מורדת".

אישה קרויה "מורדת" אם סירבה לבעלה. גם אם נמלטה מביתו של בעל אלים, אינה זכאית לגט אם הוא מסרב לתיתו. ועל כל פנים היא נענשת על כך כלכלית וחברתית: "המורדת על בעלה, פוחתין לה מכתובתה" (כתובות ה'/ ז'). העונש הכלכלי הוא כבד, בהיותו שולל ממנה בדרך-כלל אפשרויות מחייה, והעונש החברתי כבד אף ממנו, בשללו ממנה את האפשרות לשקם חייה מחדש לאחר גירושיה. אמנם, גם "המורד על אשתו, מוסיפין לה על כתובתה", אלא, שיש הבדל עקרוני בין השניים: שהוא רשאי לגרשה בגין מרידתה למרות סירובה, או לשאת, בהיתר חוקי, אחרת על פניה - והיתרים כאלה לביגמיה יש למכביר במדינת ישראל של ימינו - ואילו הוא, יחויב רק בקנס כספי. זאת ועוד: "אמר ליה ר' חייא בר יוסף לשמואל: מה בין מורד למורדת? אמר ליה: צא ולמד משוק של זונות. מי שוכר את מי? (כלומר: מה הטעם להבדל בין מורד למורדת? שלכל הדעות המורד על אשתו נותן פחות מאשר המורדת... משמע, שצערו של האיש במניעת תשמיש מרובה יותר) דבר אחר: זה - יצרו מבחוץ וזו - יצרה מבפנים (כלומר, שנוסף לצער הוא מתגנה בכך) וזו יצרה מבפנים, ואינו ניכר בחוץ (כתובות ס"ד / ב'). לשון אחר: מה שאין רואים - אינו קיים. למותר לציין, שהרואה הוא תמיד הגבר, ולכן הוא גם המחליט, לפי נקודת ראותו, מה קיים ומה אינו קיים...

אסתר מתכוננת לפגישתה עם אחשוורוש
ציור שמן מאת הצייר ההולנדי רמברנדט ואן-ריין, 1606-1669
(באדיבות אתר "Olga Gallery")

הזכות החד-צדדית לגט הנתונה לבעל אך אינה נתונה לאישה, אינה שונה במאומה מן הזכות החד-צדדית לבעלי עבדים (אצלנו - כנענים בלבד!) להעניק לעבד שטר שחרור, אך הזכות להשתחרר אינה נתונה לעבד, אם אדוניו מסרב לשחררו. אפילו בית-דין מוגבל ביכולתו לכפות גט על בעל סרבן, וידועים מקרים שבעל העדיף את חומות הכלא עד מותו, ובלבד שלא ישחרר את אשתו, ובית הדין קצרה ידו מהושיע!

על מספר הבדלים נוספים בשימושי לשון בין אישה לגבר

השפה העברית, המייצגת את התרבות הדתית שבתוכה נוצרה, מכירה עוד כמה מושגים החלים על האישה ואינם חלים על הגבר, או שמשמעותם לגבי האישה שונה מזו של הגבר, כגון: עגונה, נידה, גרושה או חללה. עגונה, גרושה וחללה מתארים מצב משפטי-חוקי של אישה שנשללו ממנה זכויות אנוש בסיסיות, כמו הזכות להינשא בכלל, או להינשא לגבר יהודי אם הוא כהן. נידה הוא מצב טבעי לכל אישה בכל חודש, אך בהשאלה הוא משמש כשם נרדף לזוהמה, לטומאה, לתועבה ולמיאוס. גבר ייחשב למנודה רק כעונש על חטא נורא שחטא, או פשע כבד שביצע. המשותף לכל המושגים הללו הוא, שהם מייצגים מצב חוקי וחברתי נחות של האישה בהשוואה לגבר.

שום פרשנות ושום תירוצים לא יוכלו לטייח את העובדה הפשוטה, שההלכה היהודית, כפי שנקבעה ונטבעה בחותם של קדושה בידי פרשניה מאז ועד עתה, עשתה יד אחת עם הגבר היהודי, לא רק כדי להנציח את שעבודה של האישה היהודיה לבעלה, ובכך לשלול ממנה כל סיכוי לשוויון, אלא גם למנוע ממנה כל מידע הנוגע למעמדה הנחות: "יישרפו דברי תורה ואל יימסרו לנשים", נאמר במסכת סוטה ג' / ד' (ירושלמי), ובבמדבר רבא ט' / נ"ד). ההיסטוריה האנושית עשירה בדוגמאות של מקרים רבים, בהם שימש חסך מכוון בידע, כלי-דיכוי מצוין ביד המדכא, כלפי מעמד כבוש או מדוכא, ויהיה זה גזע, עם או מין (מיגדר). עצם לימוד הדברים הללו כבר הוא עלול להתפרש כמרד, אם נעשה בניגוד לרצון הבעל, ואם, חלילה, תקום כאן מדינת הלכה. העונש שיחול אז על אישה מורדת, עלול להיות כמו העונש שהטיל אחשוורוש על ושתי, או כמו זה שמטילה ההלכה היהודית על כל אישה מורדת: גירוש ונידוי.

אסתר מובלת בפני אחשוורוש
ציור שמן מאת הצייר הצרפתי ניקולא פוסן, 1665-1594
(באדיבות אתר "Olga Gallery")

זכויות, כך מלמדת אותנו ההיסטוריה האנושית, מעולם לא ניתנו. זכויות יש לקחת, ותכופות הן נלקחו בכוח. נשים אינן יוצאות מכלל זה, ולמרות סלידתנו הטבעית, כנשים, מכוחנות, ייתכן שנזדקק לכוח נשי, לא אלים אבל נחוש, כדי לקחת את המגיע לנו לפי כל אמת מידה שהיא.

אולי הגיעה העת שגם נשות ישראל תרמנה את נס המרד, ועל אפם וחמתם של הפטריארכים תשמענה את סיסמת המרד: "רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית!"