פרשת "ויקהל"

התפתחותה של השבת

מאת: איתן קליש

"וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַיהוָה. כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה, יוּמָת. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת." (שמות ל"ה א'-ג')

הפרשה כמעט כולה עוסקת בתיאור מייגע של פריטי המשכן, פרט לקטע הראשון העוסק בשמירת השבת. לכן נייחד את דיוננו זה להתפתחות השבת ולנימוקיה השונים.

מקורה של השבת הוא במסופוטמיה, שם הנוהג היה שישנם 4 ימים בחודש שלא כדאי לצאת בהם מהבית (קאסוטו, פירוש על ספר שמות). אלו ימים רעים לעסקים, למסחר וכו', הם לא היו מסודרים במרווחים של 7 ימים כמו השבתות שלנו. עם ישראל פיתח את המנהג המסופוטמי הזה ועשה אותו לחוק דתי עם הנמקה דתית. זהו חידוש של עם ישראל, שזכה ללעג בעולם הקדום (למשל הרומאים לעגו לו, ואמרו שאנו פשוט עם עצל).

בין עשרת הדיברות, מצוות שמירת השבת תופסת מקום מכובד. היא המצווה השלישית מבחינת סדר המצוות: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי - שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. עַל כֵּן בֵּרַךְ יְהוָה אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת - וַיְקַדְּשֵׁהוּ." (שמות כ' ז'-י')

ניתן לדבר על התפתחות בנימוקים של שמירת השבת, מה שמוכיח שוב כי התורה אינה מקשה אחת אלא מורכבת ממקורות שונים.

בשמות כ' הנימוק לשמירת השבת הוא קוסמולוגי: "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ ... וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי." - הנימוק העיקרי הוא: אנחנו מצווים לחקות את מעשי האלוהים בבריאה. הוא שבת כעבור 7 ימים, וגם אנו מצווים לעשות זאת. אנו מצווים לנוח ביום השבת כחלק מהברית בין עם ישראל לאלוהים.

בשמות ל"א הנימוק לשמירת השבת הוא כי היא ברית בין ה' לבין העם:

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ. כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם - לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת, כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם. מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת - כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ. שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַיהוָה. כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, מוֹת יוּמָת. וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת, לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם, בְּרִית עוֹלָם. בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - אוֹת הִוא לְעֹלָם: כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ." (שמות ל"א י"ב-י"ז)

בספר דברים משתנה הנימוק לשמירת השבת מנימוק קוסמולוגי-דתי לנימוק חברתי: אין ספק שזהו הישג סוציאלי נכבד, באשר הוא מצווה לתת מנוחה גם לעבדים וגם לנוכרים החיים עימנו:

"שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי - שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ - לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה. עַל כֵּן צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת." (דברים ה' י"א-י"ד)

עד כמה בני ישראל שמרו את המצווה הזו בתקופת התנ"ך קשה לדעת, אבל לפי תוכחות הנביאים מתקבל הרושם שלא הייתה שמירה קפדנית על מצוות השבת:

"אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קודשי וקראת לשבת עונג לקדוש יהוה מכובד וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר." (ישעיהו נ"ח י"ג)

חשוב לציין, כי להתפתחות השבת במקרא ישנו אופי חברתי מובהק. שמירת השבת היא ציווי מוחלט של אלוהים, ובמרכזה זכויות העובד וטובת האדם ורווחתו.