פרשת "וישלח"

המפגש בין יעקב לעשו

מאת: איתן קליש

סיפורי האבות הם אקטואליים במידה והם מדברים אליך, היחיד. אל ניסיון חייך והתנסויותיך. לכל אדם יש תחומים של עיוורון, שבהם הוא מגשש את דרכו באפלה במשך שנים רבות, קיר שבו הוא מטיח את ראשו שוב ושוב, סובל סבל ממושך, ואינו מצליח לשנות את הדברים. עד שיום אחד הוא מצליח להתעמת, להגדיר את הגורם לסבלו, ומגיע למודעות ולהשתנות. זהו הדפוס הקלאסי של גיבור הטרגדיה היוונית, ורבים מסיפורי התנ"ך, עוצבו כטרגדיות.

הדברים המופלאים האלו - ההגעה למודעות, ההשתנות - קורים ליעקב בפרשה זו, ולא לחינם משתנה שמו מ"יעקב" (שהוראתו היא ה"רמאי") ל"ישראל" במהלך הפרשה. בפרשה זו יעקב, שבמשך שנים נקט בטקטיקות של בריחה והטעיה - כלפי אביו, כלפי עשו וכלפי לבן, בוחר להתמודד בפעם הראשונה עם איום, בדרך של הליכה ישרה לקראתו, התמודדות עמו, והמעניין מכל - הוא בוחר להגיע להתמודדות מעמדה של חולשה, ובקשת סליחה.

הפרשה עוסקת רובה ככולה במפגש המחודש בין שני האחים - עשו ויעקב. זהו מפגש מרתק ומאלף, ולו יוקדש עיוננו הפעם.

יעקב חוזר עם כל משפחתו הענפה (ארבע נשותיו, אחד עשר בניו, דינה בתו ועבדים לרוב) מפדן ארם (סוריה) לכנען (ארץ ישראל), לאחר שהות ארוכה בחרן. עשו היושב באדום (ירדן) שומע על בואו של אחיו ויוצא לקראתו, מלווה בארבע מאות איש חמושים (במושגים של אז, זהו צבא גדול).

יעקב חושש מאוד מן המפגש עם אחיו, כפי שעולה מתפילתו לאלוהים: "הצילני נא מיד אחי, מיד עשו, כי ירא אנוכי אותו, פן יבוא והיכני, אם על בנים." (בראשית ל"ב, י"ב) - דברים אלו מוזרים, כי יעקב יכול היה להתמודד עם אחיו במישור הצבאי. בניו, במיוחד שמעון ולוי, השמידו בחרבם עיר שלמה (בראשית ל"ד). הוא עצמו היה לוחם והוא מעיד על עצמו לפני מותו על עימות שהביא לכיבוש עיר בכנען: "אשר לקחתי ... בחרבי ובקשתי." (שם מ"ח, כ"ב)

יעקב בוחר בדרך אחרת: הוא שולח לאחיו מנחה ענקית - שלושה עדרים של מאות בני צאן ובקר, מלווים בעבדים רבים. הוא נותן הוראות למלווי העדרים לומר לעשו, כאשר יפגשוהו וישאל אותם של מי העדרים האלו: "לעבדך ליעקב, מנחה היא, שלוחה לאדוני לעשו." (בראשית ל"ב, י"ט) - במפגש עצמו, יעקב משתחווה ארצה שבע פעמים בהתקרבו אל אחיו, לפני שהם נופלים זה בזרועות זה.

פרשנים מסורתיים רבים תהו ואף רגזו על התנהגותו זו של יעקב. מדוע הוא השפיל עצמו כך? האם עשה זאת מתוך פחד?

את התשובה לכך נותן ישעיהו ליבוביץ' בספרו על פרשיות השבוע: "יעקב הוא גיבור כאשר הוא עומד לפני אויב שכנגדו הוא זכאי ורשאי ללחום, אולם דווקא משום שיעקב היה אדם בעל מצפון, אין בו העוז ללחום באחיו, כלפיו חטא קשות בעבר."

ליבוביץ' סבור שיעקב בחר במודע לא להילחם באחיו, לעמוד מולו חסר אונים, ולחכות לסליחתו, כי הוא ידע שחטא כלפיו חטא כבד, בגניבת הבכורה בנעוריהם.

ההוכחה לכך שיעקב הכיר בחטא של גניבת הבכורה מצויה, לדעת ליבוביץ', בטקסט של הפרשה. יעקב משתמש חמש פעמים בפרק זה במילה "מנחה" כאשר הוא מדבר על המתנות שהוא יתן לעשו, אך ברגע הפיוס הגדול, כאשר האחים נופלים זה בזרועות זה, הוא פולט "פליטת פה פרוידיאנית" ואומר לעשו: "קח נא את ברכתי אשר הובאת לך," וכך הוא נותן ביטוי לאותה מועקה נפשית שחנקה את נפשו כל השנים - גניבת הבכורה.

לפי המקרא, המהפך בנפשו של יעקב חל כבר בלילה הקודם למפגש עם אחיו, במאבקו עם המלאך. כידוע, המאבק הזה מסתיים בכך שהמלאך משנה את שמו של יעקב לשם "ישראל": "כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל." בעקבות הרמב"ם, שפירש מפגשים עם מלאכים כאירועים שקורים בתוך נפשו של אדם, אפשר להבין את המאבק עם המלאך כמאבק שהתחולל בנפשו של יעקב בין הרצון לברוח מפני אחיו, להערים עליו ואולי אף ללחום בו, לבין ההכרה המוסרית שהגיע אליה שעליו לעמוד למשפטו של אחיו, ולזכות בסליחתו.

ההחלטה הזו שהגיע אליה (ללא הוראת אלוהים), מלמדת כי חייו של אדם וגורלו תלויים, בסופו של דבר, בהכרעות המוסריות שאדם מקבל בעצמו, וזוהי כנראה גם השקפת המקרא.