דמות האל בפרשת "תצווה"

מאת: איתן קליש

בפרשת "תרומה" ובפרשת "תצווה" אנו פוגשים אל שמאוד עסוק בפולחן של עצמו, לעומת דמות אל שעסוק בהצלת עמו, בגיבושו לעם ולחינוכו למידות מוסריות - שהכרנו בפרשיות הקודמות.

בפרשה הקודמת ראינו כי אלוהים דורש להקים לו משכן מפואר, מלא כלי כסף וזהב, ובפרשה זו הוא יוסיף לעסוק בכך. אנו תמהים מה צורך יש לה' במשכן מפואר בתנאים של נדודים במדבר, עם עם עני ומרוד הנודד במדבר?

בפרשה זו נמשכת הקמת מעמד כהנים, שלהם בלבד יוּתר לשמש את ה', ונמשכת הבדלתם מן העם (כ"ח, א') על ידי הלבשתם בבגדים מיוחדים ומפוארים לצורך השירות לפני האל:

"וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ, מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - לְכַהֲנוֹ לִי: אַהֲרֹן - נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר, בְּנֵי אַהֲרֹן. וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ, לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת. וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב, אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה, וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ - לְכַהֲנוֹ לִי. וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ: חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל, וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ, מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט, וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו - לְכַהֲנוֹ לִי. וְהֵם יִקְחוּ אֶת הַזָּהָב, וְאֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן, וְאֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי, וְאֶת הַשֵּׁשׁ."

בפרשה זו אנו שומעים לראשונה על החושן והאורים ותומים, שיהיו ברשות הכהן הגדול, ככלי משפטי שיישמש לחריצת דין. הפרוצדורה של חריצת משפט על פי החושן והאורים ותומים - היא פרוצדורה מאגית ופרימיטיבית, הנוגדת את מערכת המשפט שהוקמה על ידי משה ויתרו בפרשות "יתרו" ו"משפטים", ואת החוקים והדרכים לחריצת משפט המפורטים בפרשת "משפטים" (ובספר דברים).

בפרשה זו מתחילים האיומים על הכהנים, שמעכשיו על כל סטייה מעבודת האל הנכונה - עונשם יהיה מוות (כ"ח, ל"ד-ל"ה):

"פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב. וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת, וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָה וּבְצֵאתוֹ - וְלֹא יָמוּת."

בפרשה זו אלוהים דורש לראשונה קרבנות, בצרוף הוראות מאוד מפורטות - איזה קרבנות להביא, ולצד זה הוא מפרט מה יהיה חלקם של הכהנים בקרבנות. למעשה הוא מניח את היסודות לכינון מעמד שאינו עובד ואינו מתפרנס בכוחות עצמו.

לסיכום, בפרשה זו מתחדדת הגבלת הקדושה רק למעמד מסויים, מנוגדת להבטחת ה' שכל העם יהיו קדושים אם הם יקיימו את המצוות. בפרשת "תצווה", הקדושה מוגבלת למשכן, למזבח ולאהרון בניו (כ"ט, מ"ב-מ"ו):

"עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי יְהוָה, אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה, לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם. וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי. וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ, וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי. וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים. וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם."

כמה הוראות אלו מנוגדות להבטחות אלוהים לעמו במעמד הר סיני: "וְעַתָּה, אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי - וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים, כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ: אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל."

קיום הבטחות הוא חלק מהמוסר האנושי, האוניברסלי, והפילוסוף קאנט מהמאה ה-18 עסק בכך רבות. האם אין כלל זה חל גם על אלוהים?