פרשת שמות

מאת: איתן קליש

בפרק א' של ספר שמות, אין להבחין כמעט בהשפעת אלוהים על המאורעות. ההרעה במצבם של בני ישראל מתרחשת כתוצאה מהחלטה של פרעה:

"וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף. וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ: הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה, לוֹ, פֶּן יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם בָּנוּ, וְעָלָה מִן הָאָרֶץ. וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים, לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם. וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת, לְפַרְעֹה - אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס. וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ, כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ. וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל."

למעשה יש כאן תוצאה הגיונית ואפילו טבעית של שנאת זרים, שחזרה על עצמה פעמים רבות בהיסטוריה של עם ישראל: בני העם היהודי מתקבלים בתחילה ברצון, מתבססים בארץ מסויימת, מצליחים מבחינה כלכלית, נהפכים לחלק ניכר באוכלוסיה המתחילה לחשוש מכוחם, ואז היחס כלפיהם מתהפך. יש הטוענים כי בני ישראל הפכו לרוב במצרים לפני היציאה ממצרים: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם: לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן תַּפְרִיעוּ אֶת הָעָם מִמַּעֲשָׂיו. לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה: הֵן רַבִּים עַתָּה עַם הָאָרֶץ, וְהִשְׁבַּתֶּם אֹתָם מִסִּבְלֹתָם." (פרק ה') - כלומר לפי פסוק זה, פרעה לא רצה לשלוח אותם, מפני שהיו כל כך רבים, ואולי אפילו הרוב באוכלוסיה (לטענת מיילס).

העדות היחידה בפרק זה לקיומו של אלוהים היא בהתנהגות המילדות (יש המפרשים כי הן היו מצריות), אשר סירבו למלא את הוראת פרעה להשמיד את כל התינוקות הזכרים: "וַיֹּאמֶר לָהֶן: מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים? וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה: כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת: כִּי חָיוֹת הֵנָּה בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ. וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת. וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד. וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים, וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים. וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר: כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן."

לראשונה במקרא, אלוהים וייראת אלוהים מזוהים עם המצפון האנושי. לעומת זאת, פרעה מתחיל להצטייר כמפלצת מבחינה מוסרית, כאויב האלוהים - קו בדמותו שיילך ויתעצם, ולכן המאבק העומד להתרחש בפרקים הבאים הוא בראש וראשונה מאבק בין אלוהים לפרעה.

גם בפרק ב' של ספר שמות אין כמעט נוכחות אלוהית. זהו הפרק העוסק בלידת משה, בהצלתו על ידי בת פרעה, ביציאתו לבין אחיו הסובלים ועמידתו לצידם. אנו מבחינים בגדולתו של משה, ולרגע עולה בנו התקווה כי הוא יגאל את העם. אבל הפרק הזה בחייו של משה נגמר בבריחתו למדיין והתנתקותו מעמו.

המחבר המקראי רוצה לומר לנו כי שינוי משמעותי בחיי העם ובגורלו יכול לבוא רק אם אלוהים יתערב בנעשה.

בסוף פרק ב' ובפרק ג', אלוהים מתעורר מקפאונו, לאחר שבמשך שנים הוא לכאורה נטש את עמו והם שכחוהו, ויוצא עם תוכנית פעולה להצלת עמו. לשם כך הוא זקוק לאדם שיוציא לפועל את תוכניתו, שינהיג את העם. האדם הזה משה:

"וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם, וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה. וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם, וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ, אֶת אַבְרָהָם, אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֵּדַע אֱלֹהִים."

אפשר לראות שכאן מתחיל שלב חדש בעלילה. מרגע זה מתחילה יציאת מצרים, והיא כולה יוזמה אלוהית ולא יוזמה אנושית:

"וַיֹּאמֶר יְהוָה: רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם, וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו, כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו. וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם, וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא, אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ - אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי, וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם. וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה, וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם."

יחד עם זאת, אלוהים זקוק לאדם שיוציא את תוכניתו לפועל, והאיש הזה הוא משה. האינטרקציה בין משה לאלוהים היא מרשימה, כי משה לא מפחד להתעמת עם ה' ולומר לו דברים הגיוניים, אשר משכנעים את אלוהים. משה יודע כי העם שכח את אלוהיו וכי לא יהיה קל לשכנע את העם בקיומה של ישות כזו - אלוהי ישראל:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים: הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתִּי לָהֶם: אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. וְאָמְרוּ לִי: מַה שְּׁמוֹ? מָה אֹמַר אֲלֵהֶם? וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה: אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה. וַיֹּאמֶר: כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה: כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם, אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם, וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר."

עימותים כאלו וסיטואציות בהן משה משכנע את אלוהים - נראה לאורך כל הנדודים במדבר. אין כאן יחסים של ציות עיוור.