פרשת "משפטים"

מאת: איתן קליש

פרשת "משפטים" נראית לכאורה כבליל של חוקים חסר סדר הגיוני. למרות זאת אנו נמיינם לפי נושאים. יש לזכור שהם באים מייד לאחר "עשרת הדיברות", שהם צווים כלליים ("אפודיקטים"), ועם חוקי פרשתנו (חוקים "קזואיסטים") - ידועים בשם "ספר הברית", והם הקובץ הראשון של החוקים הבא בחמשת חומשי התורה. חוקים אלו אינם חוקה שלמה, אך הם מעין קובץ מייצג של רוח התורה. יש בהם, לצד הקו הדתי-פולחני, קו עקבי של הגנה על החלשים, והכרה בשוויון ערך האדם.

הקו הראשון בא לידי ביטוי בהגנה על הגר (הפועלים הזרים של תקופת התנ"ך), האלמנה, היתום והעני.

הקו השני בא לידי ביטוי בהכרה והגנה מרחיקות לכת בזכויות העבד. בחוקי המזרח הקדום העבד נחשב לרכושו של בעליו, ואין כל דין המגן עליו מפני פגיעה של בעליו. בחוק המקראי לא רק שיש לשחרר את העבד העברי מקץ שש שנים, האדון חייב לשחררו אם היכה אותו והפיל לו שן או פצע את עינו. אם האדון היכה את העבד והעבד מת, דינו של האדון הוא מוות.

ניתן לומר שכל חברה מכילה בקרבה את האלמנט של הגנה על החלשים, ודבר זה בא בדרך כלל לידי ביטוי בחוקה של המדינות המתקדמות, בדמות "חוק זכויות האדם והאזרח", ובמערכת של הטבות סוציאליות וגופי צדקה. ביהדות החרדית, הנושא של הצדקה מפותח במיוחד.

חוקי הפולחן

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם. לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם. מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי, וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ, אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ, בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי, אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ. וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי, לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית, כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ, וַתְּחַלְלֶהָ. וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי, אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו."

פולחן האל בפרשה זו חותר לפשטות. בניגוד למתואר בפרשיות העוסקות בבניית אוהל המשכן, שם בני ישראל מצווים ליצור אתר מפואר, כאן מדובר על מזבח אדמה, שניתן לבנותו בכל מקום, וכל אחד יכול לעשות זאת. בניגוד לאמור בפרשיות המאוחרות, בהן כל עבודת אלוהים מתרכזת רק בידי הכהנים, כאן מודגש כי אלוהים יבוא וייתן את ברכתו בכל מקום. מצווה זו מנוגדת למצווה המקבילה שבספר דברים, הקובעת כי רק בירושלים ניתן לבנות אתר פולחני ורק בה צריך להתרכז פולחן ה'.

כנראה שהמצווה הזו משקפת שלב קדום בחיי העם. בספר שופטים, מתוארים גם מקדשים פרטיים.

מציאות זו, של מקדש בכל עיר ושל פולחן פשוט ללא מצוות מסובכות וללא כהנים - עולה גם מהדרך בה מצווים בפרשה זו בני ישראל לחוג את חגיהם: "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה. אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר - שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב, כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם, וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם. וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ, אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה, וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה, בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה. שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי, הָאָדֹן יְהוָה." (פרק כ"ג)

יש לציין שכל הסתירות הללו בין חוקי התורה, מערערות לגמרי את האמונה והדוֹגמה של היהדות המסורתית שהתורה ניתנה כולה ממקור אלוהי אחד, והיא נצחית, שכן אין זה הגיוני להניח שה' שינה את דעתו במרוצת הזמן, בנושאים שונים. אם נרצה להמשיך להתייחס לה' כנותן החוקים, למרות שאנו יודעים שהוא רק דמות ספרותית, נוכל להגיד, לאור כל השינויים שהצבענו עליהם, כי אלוהים מתאים עצמו למנהגים הנוהגים בעם ולהתפתחויות ההיסטוריות, ולאורן הוא משנה את חוקיו.

חוקים להגנת החלשים

ניכרת בחוקים מגמה הומנית, של הגנה על החלשים בחברה:

"כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ - כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. וְחָרָה אַפִּי, וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב, וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים."

"אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ - לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה, לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ. אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ - עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי הִוא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ, הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ, בַּמֶּה יִשְׁכָּב - וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי, וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי."

"לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ. מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק, וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג, כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע. וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים. וְגֵר לֹא תִלְחָץ, וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר - כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ, וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ, וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ."

חוקי עבדים

פרשת משפטים מתחילה בחוקי העבדים של המקרא, המוצגים בדרך כלל כאחת מפסגות ההומניזם, אבל בחינה יותר מדוקדקת תגלה שהדברים מורכבים:

"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם: כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד, וּבַשְּׁבִעִת - יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם. אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא, בְּגַפּוֹ יֵצֵא, אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא, וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה, וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת - הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ, וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ. וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד: אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי, אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי, לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי - וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים, וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה, וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם. וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה - לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים. אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר לא (לוֹ) יְעָדָהּ - וְהֶפְדָּהּ, לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ. וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה - כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ. אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ - שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע. וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ - וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף."

ובכן נשים לב שמדובר בחוק זה רק לגבי העבד העברי, וחוק זה אינו חל על עבדים נוכריים - ויקרא פרק כ"ה:

"וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לָךְ מֵאֵת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם - מֵהֶם תִּקְנוּ עֶבֶד וְאָמָה. וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם - מֵהֶם תִּקְנוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה. וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ:"

חוק שחרור של בני עמך נמצא בחוקי חמורבי, ושם מורים על שחרור עבד שהיה לפני כן בן חורין, כעבור 3 שנים. בתקופה זו אדם ששקע בחובות יכול היה למכור עצמו לעבדות, אך הדבר לא נחשב לרצוי כי הוא פגע במרקם החברתי של בתי אב חופשיים. לכן נמצא בספר ויקרא חוקים המטילים חובה על קרובי המשפחה לפדות את קרוב משפחתם:

ויקרא פרק כ"ה:

"וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר. אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ. אוֹ דֹדוֹ אוֹ בֶן דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ הִשִּׂיגָה יָדוֹ וְנִגְאָל."

באופן כללי ניתן לומר כי התורה מצווה על יחס הומני כלפי עבדים עבריים, גם בספרים אחרים:

ויקרא כ"ה:

"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ - לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד. כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ. וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב. כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד. לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ."

אם נעיין בחוק העבד העברי, נבחין בבעיות מספר:

אם העבד בתקופת עבדותו נשא אישה אשר אדונו נתן לו, היא לא תשתחרר עמו וגם ילדיה ישארו בחזקת האדון: "אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא, בְּגַפּוֹ יֵצֵא, אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא, וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה, וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת - הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ, תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ, וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ." - בתנאים כאלו עבדים רבים העדיפו להישאר עבדי עולם, ואכן התורה לא שללה אפשרות זו: "וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד: אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי, אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי, לֹא אֵצֵא, חָפְשִׁי. וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים, וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה, וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם."

בעיה נוספת היא העובדה שהשפחה לא משתחררת לעולם: "וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה - לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים. אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר לא (לוֹ) יְעָדָהּ - וְהֶפְדָּהּ, לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ. וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה - כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ. אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ - שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע. וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ, וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף."

מצד שני, על האדון להתחתן עימה, או לתת אותה לבנו לאישה, ואם לא יחפצו שניהם בה - עליהם לשחררה. מעמדה יהיה כשל אישה רגילה וגם אם האדון נושא נשים נוספות, עליו לספק את כל צרכיה. אם לא יעשה כל אלו, עליו לשחרר אותה. ניתן לומר שבשורה התחתונה מעמדה לא ברור: ספק שפחה, ספק פילגש, ספק אישה חוקית. ראינו את הבעייתיות הזו בסיפורים על הגר ושרה, כאשר הגר נמסרת לאברהם כאישה, אחר כך יורדת שוב למדרגת שפחה ולבסוף מגורשת.

לסיום נצביע על עוד חוק להגנת העבד:

"וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ, אוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ - וְשִׁחֲתָהּ - לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ. וְאִם שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל - לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ." - מי שמכיר את הדיאלוג "אותיפרון" בכתבי אפלטון, רואה שבתרבות יוון דברים אלו לא היו מובנים, וכי העבד הוא רכושו של האדון, ללא כל זכויות.