פרשת "מקץ" והרעיון האוניברסלי בסיפורי יוסף

מאת: איתן קליש

בניגוד לדימוי הנפוץ של המקרא, כאילו הוא מסמך לאומני, אני מחפש גם גרעינים של הומניזם. אחד הרעיונות הבסיסיים של ההומניזם הוא האוניברסליות של האנושות. כלומר, האנושות היא ביסודה אחת, הטבע האנושי הוא אחד, המוסר האנושי הוא אחד, האל הוא אחד (רעיון שהגו אותו לראשונה הדיאיסטים). הרעיון הזה מנוגד לפרטיקולריזם, שאפשר לתרגמו כייחודיות או התבדלות. הפרטיקולריזם אומר שלכל עם יש את התרבות שלו, יש עמים מועדפים, ורצוי לא להתערבב זה בזה. ברור שזהו הרעיון השליט ביהדות, אבל לא כך בסיפורי יוסף.

בסיפורים הקודמים על אברהם, יצחק ויעקב ראינו את המסר הפרטיקולריסטי של התורה: כל פעם שהם ניסו לחיות בין גויים - זה נגמר באסון או כמעט אסון, או ביזיון. והנה כאן בסיפור יוסף יש לנו לראשונה יהודי שבא לחיות בין הגויים ומצליח לעלות לגדולה דווקא ביניהם.

בסיפור על אשת פוטיפר, הנימוקים של יוסף, בדחותו את האישה הנואפת, הם מוסריים - דתיים לגמרי ולא לאומיים: "וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל-יוֹסֵף, וַתֹּאמֶר: שִׁכְבָה עִמִּי. וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו: הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת, וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ, נָתַן בְּיָדִי. אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי, וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה, כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ, וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת, וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים." - כאן מתחיל להופיע הרעיון שתפיסת אלוהים משותפת לכל העמים, רעיון שעובר כחוט השני בכל סיפור יוסף, כי ליוסף ברור שאשת פוטיפר מבינה על איזה אלוהים הוא מדבר.

השלב הבא בהצלחותיו של יוסף הוא בבית האסורים (ל"ט, כ"א). יוסף מנהל את בית הסוהר למרות שהוא נוכרי. זה לא מפריע לו לעלות למדרגת מנהל, כשאנשים רמי דרג כמו שרים כפופים לו. יוסף מתייחס אל שרי פרעה כאדם אל אדם. גם הם לא מנסים להתנשא מעליו, למרות שהוא נוכרי. גם בסיפור זה, שוב בולטת האוניברסליות של תפיסת האל (מ' ,ח'), שרי פרעה מקבלים ללא עוררין את הצהרתו של יוסף שהפתרון יבוא מאלוהים. נוצר רושם שאלוהים שלהם ואלוהים של יוסף הוא אותו האלוהים:

"מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם? וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: חֲלוֹם חָלַמְנוּ, וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף: הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים."

כאשר יוסף פותר לפרעה את חלומותיו, הוא אינו חושש לנקוב שוב בשם אלוהיו, ודבר זה אינו מעורר התנגדות אצל פרעה: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף: חֲלוֹם חָלַמְתִּי, וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ. וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר: תִּשְׁמַע חֲלוֹם, לִפְתֹּר אֹתוֹ. וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר: בִּלְעָדָי, אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה."

יוסף הנוכרי שזה מקרוב בא, הופך משנה למלך, מתחתן עם בת כוהן גדול מצרי ואפילו משנה את שמו מבלי לחשוש לזהותו (מ"א, מ'-מ"ו). יוסף מציל את מצרים ואת סביבותיה (גם זה אוניברסליזם - הוא לא דואג רק לעמו).

כאשר משפחת יוסף העניפה יורדת למצרים, פרעה קולט אותם בחמימות, משוחח כשווה אל שווה עם יעקב הזקן, ובנדיבותו, הוא מציע להם להתיישב במצרים.

כל זה מחייב אותנו להכיר בכך שבין מחברי התנ"ך היו גם הומניסטיים אמיתיים, בעלי תפיסה אוניברסליסטית.