פרשת "לך לך"

אברהם נציג העם הנבחר?

מאת: איתן קליש

"ויאמר יהוה אל אברם: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. ואברכה מברכיך ומקללך אאור ונברכו בך כל משפחות האדמה." (בראשית י"ב, א'-ג')

בפרשיות הקודמות ראינו כי ספר בראשית טורח לבנות מספר רעיונות יסוד אצל הקורא בדבר מעמדם של האדם והאנושות וזיקתם לה'. ה"רומן" בין האנושות וה' מתחיל עם האכזבה הגדולה בגן העדן ומסתיים בטרגדיה (המבול, מגדל בבל וכו') ובנתק מוחלט בין ה' לאנושות בדורות שבאו לאחר המבול.

הפרשה הנוכחית אמורה לתת כמה רעיונות יסוד על העם היהודי ויחסו לאלוהים מחד גיסא, ועל האנושות בכללותה מאידך גיסא. את שני סוגי היחסים האלו אפשר להעמיד על הרעיון של "העם הנבחר". דמות האלוהים משתנה אף היא - מעתה יש לו שיג ושיח כמעט רק עם אברהם וצאצאיו, שנצטוו להתבדל משאר האנושות.

חז"ל ביטאו רעיונות אלו במדרשים מעניינים, שכאשר מסתכלים עליהם מנקודת מבט הומניסטית, האמונה על רעיון האוניברסליות האנושית, הם צורמים: 'עד שלא בא אברהם אבינו לעולם, כביכול לא היה הקב"ה מלך אלא על השמים בלבד...' (ספרי האזינו, שי"ג) - במדרש ידוע אחר, חז"ל דורשים את הביטוי המקראי "לאברם העברי" (בראשית י"ד, י"ג): "מהו עברי? שכל העולם כולו מעבר אחד, והוא היה מעבר אחר." (בראשית רבה)

כך מפרשת נחמה ליבוביץ את הפסוק "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך." והיא כותבת: "אותם שלושת הפסוקים שהם התגלות ראשונה לאבי האומה פותחים בפרטיקולריזם קיצוני, בהפרדה בינו לבין שאר כל העולם - הוצאתו מעולמו, מארצו ממולדתו מבית אביו..." (עיונים בספר בראשית, עמ' 80)

פרטיקולריזם לא מתיישב עם הומניזם הגורס אוניברסליות ביחסי עמים. אבל מצד שני אפשר למצוא מימד אוניברסלי-הומניסטי בברכה הראשונה שה' נותן לאברהם, המסתיימת במילים "ונברכו בך כל משפחות האדמה."

משה גרילק, פרשן מסורתי בן זמננו, מפרש את הצווי "לך לך" כך: "מילים אלו אומרות, פנה עורף לתרבות דורך כולה. הסתגר בקונכיית אמונתך באל אחד. נתק מגע וקשרים עם בני משפחתך ומחוזות ילדותך האליליים. אמנזיה (שיכחה) מוחלטת. השקפת עולמם של העמים בקרבם חיית אינה שלך עוד. אתה משהו חדש, נעלה יותר, אתה - 'אתה בחרתנו'." (גרילק, פרשה ולקחה, א', 40)

אברהם נודד לכנען

התיאור הזה, של ניתוק מהעבר, די מתאים לציונות, לזרמים המקורבים לתנועת העבודה, כפי שכתב הסופר משה שמיר: "אליק נולד מן הים". זהו ביטוי שמסמל את הניתוק מהגלות, והתחלה חדשה לגמרי של דור ילידי הארץ. כנראה שיש אבות-טיפוס של תהליכים החוזרים על עצמם בעמנו, אבל היום אנחנו די מכים על חטא על התפיסה הזו שנקראה "כור ההיתוך", שמטרתה הייתה לנתק את הישראליות מן העבר היהודי ומתרבות אבותינו, בשם המלחמה בגלותיות.

האמת ההיסטורית היא שלעם ישראל היה תמיד קשר עם מסופוטמיה. הקשרים עם התרבות המסופוטמית מצאו את ביטויים לפחות בסיפור הבריאה, בסיפור המבול ולמעשה לאורך התנ"ך כולו מגלים החוקרים השפעה מסופוטמית חזקה. יש חוקרים המוצאים מקבילות מסופוטמיות לחוקים רבים בתורה, כך שרעיון ה"עם לבדד ישכון" אינו נכון מבחינה מדעית והיסטורית.

התפיסה של הפרשנים המסורתיים שלעיל, טומנת בחובה בוז לכל מה שאינו יהודי, והיא סותרת את האמת ההיסטורית על תרבות מפוארת - התרבות השומרית והבבלית, שהגיעה להישגים כבירים בתחום הספרות, המשפט והבנייה. גרילק שואל האם בפרשתנו קיים שוביניזם יהודי, או אפילו גזענות יהודית?

על השאלה האם תפיסת "העם הנבחר" וההתנגדות לכל אינטרקציה עם עמי הסביבה היא גזענות - נשברו כבר קולמוסים רבים. בתורה קיימים ציוויים מפורשים על השמדת העמלקים ועמי כנען, ניתוץ מקדשיהם ואיסור נישואים עימם. יש אזהרות מפני נישואים עם גרים - בני עמון ומואב, אשר נשמעים כגזענות לכל דבר. מצד שני קיימים גם סיפורים אחרים, כגון מגילת רות (המואביה), שלפי הכתוב במקרא הייתה סבתא-רבתא של דוד, סיפורים על נישואים של מלכים עם בתי מלוכה נוכריים. ויחד עם זאת יש לדעת: בעת העתיקה, האתנוצנטריות והגזענות היו משותפות לכל העמים. היוונים למשל ראו בכל העמים שאינם יוונים - "ברברים".

מי שקורא את מחקריה של רחל אליאור ("זכרון ונשייה") על מגילות מדבר יהודה, מגלה כי לכת מדבר יהודה, שנמנו כנראה על זרם הצדוקים בחברה היהודית - בניהם של הכהנים הגדולים שגורשו או פרשו מירושלים בתקופת החשמונאים - הייתה מסורת אחרת על התגלות ה' לאישים הראשונים במקרא. מכתביהם, המייצגים מסורות עתיקות, עולה כי התורה הכתובה נמסרה לידי חנוך בן ירד (בראשית ה') על ידי אלוהים עצמו, והוא מסר אותה למלכיצדק מלך שלם (בראשית י"ד), אשר מסר אותה לאברהם.

למסורת זו, שאברהם עובד את אותו אל שמלכיצדק וגם מלך סדום עובדים אותו, יש סימוכין בטקסט המקראי: "ויאמר אברם אל מלך סדום: הרימותי ידי אל יהוה, אל עליון, קונה שמים וארץ." - ומלכיצדק אומר: "וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידיך." - כל הפרק הזה של מלחמת אברהם בחמשת המלכים מלמד על מעורבות גדולה שלו בחיי בני הארץ ומלכיה. גם הסיפורים הבאים אינם מלמדים על התבדלות אברהם מתושבי הארץ: מעורבותו במלחמת המלכים, החזרת השבויים למלך סדום, הוויכוח על גורלם של אנשי סדום, הנכונות לארח כל אדם, החיים בקרב הפלישתים, המו"מ עם עפרון ועוד... כל אלה מכילים מסרים השוללים התבדלות ומלמדים על אינטרקציה מסויימת עם עמי הארץ.

הסיפורים על אברהם מהווים מקרה חריג לטובה במקרא מבחינת היחס לבני עמים אחרים. אברהם מחזיר את שלל המלחמה למלך ירושלים ואברהם נותן כבוד לאלוהיו. אברהם נאבק באלוהים כנגד השמדת סדום, עיר של גויים. אברהם מכניס אורחים שאינו יודע את זהותם הלאומית. אברהם כורת ברית עם הפלישתים. אברהם מנהל מו"מ על חלקת קבר עבור אשתו עם החיתים. האינטרקציה בין העברים לגויים בסיפורי אברהם שונה לגמרי בסיפורים אלו מזו שבסיפורי יהושע, או מזו שברוב סיפורי התורה וסיפורי נביאים ראשונים. מבחינה זו הם מהווים משאב חינוכי נדיר של סובלנות והומניזם בתנ"ך כולו.

גרילק מפנה את תשומת לבנו לפסוק החותם את הצו האלוהי: "ונברכו בך כל משפחות האדמה." - משפט אחרון זה חוזר על עצמו עוד פעמיים בהתגלויות ה' לאברהם, ומופיע גם בברכת ה' ליצחק וגם בחלומו של יעקב. בהמשך, התפקיד הזה כאילו נשכח. אבל בתקופת נביאי הכתב שוב מזכירים אותו: "והיה באחרית הימים," אומר ישעיהו, "נכון יהיה הר בית יהוה בראש ההרים, ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר יהוה, אל בית אלוהי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו..." (ישעיהו, ב')

גם כיום היה ראוי שזו תהיה הגישה של עמנו - להיות "אור לגויים".