פרשת "כי תשא"

מאת: איתן קליש

מרכזה של הפרשה הזו הוא מעשה בניית עגל הזהב, שנחשב על ידי כל הפרשנים המסורתיים לכישלון הרה פורענות של בני ישראל.

פרשנים בני כל הזמנים התלבטו בשאלה - כיצד זה קרה? איך קרה שהעם שראה את הופעת ה' על ההר, ששמע את עשרת הדיברות, הפנה עורף לכל מה שניסו ללמדו בתוך זמן כל כך קצר? מעשה בניית "עגל הזהב" התרחש בסיפור שבועות מעטים או אולי אפילו ימים ספורים לאחר מעמד מתן תורה בהר סיני. במעשה העגל בני ישראל "בעטו" בכל העקרונות של עשרת הדיברות. למה זה קרה? מה מקורו של הכשלון החינוכי המחריד הזה?

המקרא מסביר זאת בהיעלמותו של משה ל-40 יום על הר סיני לצורך קבלת לוחות הברית. לי נראה כי יש לייחס את הכישלון הזה לתהליך החפוז בו הושגה הסכמת העם לרפורמה או ל"שינוי" הגדול שהיה גלום בחוקי מעמד הר סיני. לא היה שם שום תהליך של בחירה אמיתית, של לימוד אמיתי, של הפנמה של החוקים והעקרונות הגלומים בברית שהוצעה לעם, ואל נשכח שיש לנו כאן עסק עם עם עבדים שלא הכיר את אלוהים ורעיונותיו לפני כן. משה בא אל זקני העם, הניח לפניהם את הצעת האל (המבטיחה להם להיות העם הנבחר תמורת שמירת הברית עם ה'), והזקנים השיבו מיד "נעשה ונשמע!" - לפני שאפילו שמעו מה תוכן הברית המוצעת להם.

לעומת המסורת היהודית המתארת למעשה "מחטף" של ה' ומשה, ידוע כי לצורך אישור החוקה האמריקנית (1787) לא הסתפקו באישור הקונגרס והסנאט. לפני כן העבירו אותה בכל בתי הנבחרים של המדינות באמריקה, ובתי הנבחרים שלהן היו צריכים לאשר את טיוטת החוקה ברוב של שני שליש. ואל נשכח כי הדור ההוא היה חדור ברעיונות "הנאורות" שהיו הבסיס לאותה חוקה.

נדמה לי שבתנועתי (הקיבוץ) יש להעדיף את המורשת הזו על פני המורשת היהודית של מעמד הר סיני (שמאפיינת משטרים טוטליטריים, כולל השימוש באש, אמצעי הגברה ושאר אמצעי פירוטכניקה). קבלת רפורמה צריכה להיעשות בתהליך דמוקרטי, תוך שיתוף מעגלים רחבים של הציבור בדיון ובהכרעה.

בעיה אחרת שעולה מפרשה זו היא חוסר הסובלנות בדרך שבה ה' ומשה מטפלים במחלוקת הדתית שפורצת בעם. אלוהים רוצה להשמיד את העם כולו, על זקניו וילדיו. משה משיג מה' היתר לטפל בבעיה על פי דרכו. משה, לאחר שהוא יורד מן ההר ומבין מה התרחש במחנה בני ישראל, מצווה על בני שבט לוי "לחסל" את כל מי שהשתחווה לעגל: "שימו איש חרבו על ירכו, עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואת קרובו." - הם הרגו "רק" 3,000 איש. במחלוקת תיאולוגית אחרת בספר במדבר - פרשת בני קורח - הפתרון הוא מאוד דומה: "חיסול" המתווכחים או האופוזיציה למשה. הפרשה הזו מכילה מסר בעייתי שהופנם על ידי חוגים דתייים מסויימים בעמנו, אך נדחה על ידי חוגים אחרים.

הסטייה התיאולוגית בבניית העגל אינה כל כך גדולה כפי שנראה במבט ראשון. הרי אין פה כפירה באלוהי ישראל: אין פה כפירה בזכויותיו, בהעלאת בני ישראל ממצרים ("אלה אלהיך ישראל אשר העלוך ממצרים"), בזכות שלו להוליך את בני ישראל במדבר לארץ המובטחת ("עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו"). המחשת האל שנעשתה כאן, אולי אינה חמורה כל כך, אם ניזכר שגם במקדש עמדו "כרובים" (מין מלאכים) על ארון הקודש.

אי-סובלנות, אי יכולת להכיל את החולקים על הזרם המרכזי וחיסולם - מאפיינת את המהפכות הגדולות ותנועות אידיאולוגיות רבות. "הטרור" וחיסול המתנגדים איפיין את המהפכה הצרפתית הגדולה ואת המהפכה הבולשביקית. מעניין ששם חוסלו גם מהפכנים רבים, שהלכו כברת דרך ארוכה עם מחסליהם.

הסיבה היא בנוסף למאבקים אישיים, האמונה המשיחית באמת שלך, פיתוח חוסר הסובלנות לדרגת עיקרון, וגם העובדה שבשתי המהפכות הללו לא פותחה פרקטיקה של בירור מחלוקות בדרך דמוקרטית.

ישנה דעה האומרת כי תנועות וחברות בראשית התגבשותן לא יכולות לגלות סובלנות רבה כלפי "סטיות" אידיאולוגיות. אם נסתכל על התנועות הקיבוציות נראה שיש בכך הרבה אמת.

האם הפילוג הגדול שהיה בקיבוץ המאוחד בשנות החמישים, היה הכרחי? יש הטוענים שלא היה מנוס מכך כי באותה תקופה. אנשים לקחו את אמונתם הפוליטית בצורה משיחית (ראה דברי בן אהרון בספר "ילד דחוי"). אחרים אומרים שאם חברי הקיבוץ המאוחד היו מחכים מספר שנים מועט, המחלוקת הייתה נפתרת מאליה. חלק גדול מהמחלוקות האידיאולוגיות סביב היחס לבריה"מ היו נעלמות. בריה"מ פנתה תוך שנים מועטות באופן נחרץ לתמיכה באויבי ישראל, ופשעי סטאלין ומשטרו נחשפו לעיני כל בוועידה העשרים ב-1956.

חוסר הסובלנות לא פסח גם על הקיבוץ הארצי. עצם ההחלטה על עקרון "הקולקטיביות הרעיונית" מנוגד, לדעתי, לרעיון הסובלנות. הרחקת אנשי סנה מקיבוצי הקיבוץ הארצי, אף היא נראית במבט לאחור בעייתית. יכול להיות שהייתה הכרחית, בתנאים של אותם ימים, והשארתם בתנועה הייתה מרסקת את דרכה הרעיונית מבפנים, ויש לזכור שבתקופה ההיא הייתה לתנועה השפעה גדולה במעגלים רחבים בארץ ובגולה. מכל מקום, ודאי שהיא לא "מופת" של סובלנות.