פרשת יתרו

"יש דין ויש דיין"

מאת: איתן קליש

בפרשה הקודמת דובר על חשיבותה של אמונה משותפת לייסודה של חברה חדשה. ראינו שאלוהים ומשה נכשלים בניסיונם ליצור אמונה בת-קיימא באלוהים ע"י ניסים ונפלאות, מה גם שהאמונה שהם מנסים ליצור - היא אמונה מאוד פשוטה, המתמצית באמונה בכוחם של משה ואלוהים לחולל ניסים. כאמור, הניסיון הזה נכשל. בפרשה שלפנינו, אלוהים ומשה מעניקים לעם חוקה של ממש, שבה הוא נדרש להאמין, ואף יותר מזה: לחיות על פיה, לציית לה. כלומר, זוהי מערכת מסודרת של ערכים ואמונות מכוננות שמהם נובעת מערכת של חוקים ונורמות משפטיות הקרויה ביהדות "התורה שבכתב".

עניין אחר שהפרשה עוסקת בו הוא הצורך של כל חברה במערכת מסודרת של שפיטה ושופטים, דבר אשר יתרו חתן משה מציע לו לכונן (מעניין שמחברי המקרא ומשה הכירו בכך שרעיון טוב יכול לבוא לפעמים מנוכרי).

לעשרת הדיברות ולחוקים המפורטים בהמשך הפרשה יש חשיבות חינוכית גדולה, כי הם מבשרים על כינונה של חוקה, עם הצהרת עקרונות מסודרת דתית-הומניסטית במבוא שלה, דבר הנחוץ לכל חברה חדשה. כך חשבו מחוללי המהפכה הצרפתית הגדולה, וכך חשבו גם האבות המייסדים של ארצות הברית של אמריקה, כאשר הם כתבו את החוקה האמריקאית מייד לאחר שהשתחררו משלטונם של הבריטים. אין עוררין על ערכה החינוכי והמגבש של החוקה האמריקנית, וכל אדם המבקש להיות אזרח בארה"ב צריך ללמוד ולהכיר את החוקה הזו.

לא כן במדינת ישראל. למרות שבהכרזת העצמאות הובטחה חוקה, בן גוריון טען שבאופן עקרוני אסור למיליון יהודים שחיו בארץ בתום מלחמת העצמאות לחוקק חוקה למיליוני היהודים שיגיעו לכאן במרוצת השנים. המפלגות הדתיות טענו שההלכה היא זו שצריכה להיות חוקת המדינה. כך נשארנו ללא חוקה, אלא עם "חוקי יסוד" בלבד, ואין לחוקים אלה מעמד של חוקה - הם משתנים מפעם לפעם, וחסר בהם "חוק זכויות האדם" שבלעדיו אין חוקה. רבים סבורים כי היעדרה של חוקה הוא מכשלה גדולה למדינתנו: אנו מפסידים משאב חינוכי-פוליטי מלכד חשוב, שלא לדבר על חוקים המקפחים את המיעוט על ידי כוחו של רוב מקרי.

האם לתנועה הקיבוצית הייתה חוקה או תורה מכוננת? אפשר להגיד שהייתה לה תורה עם עקרונות אב מכוננים. בבסיסה עמד העקרון "כל אחד נותן לפי יכולתו, ומקבל לפי צרכיו", כעקרון-על שביטא את ערך השיוויון, ולצידו הרבה תקנות שביטאו את ערך השותפות. היה תקנון משותף לכל קיבוצי התנועה, ששימש כעין חוקה. אך משהשתנו האמונות והערכים, התקנון הכלל-תנועתי התמוטט, והיום יש לכל קיבוץ תקנון משלו, כשהעקרון שלעיל נזנח.

מכל מקום, אם נחזור לפרשתנו, אפשר לראות בעשרת הדיברות את המבוא האידיאי לחוקת התורה. ידוע שבימי בית שני הם היוו חלק מנוסח התפילין של היהודי, וכן נאמרו בבית המקדש מדי בוקר עם קורבן התמיד. האידיאלים המגולמים בעשרת הדיברות עוררו תמיד הערצה בגלל הדרישות המוסריות הבלתי מתפשרות שבהם, וגם בגלל האוניברסליות שלהם.

האוניברסליות של עשרת הדיברות באה לידי ביטוי בעיקר בכך שהם מכוונים לכל אדם ולאו דווקא ליהודי. השימוש בנוסח הדיברות בגוף שני - "נוכח" - מטיל את האחריות לקיום המצוות הללו על כל אדם, וזה מה שנותן להן את הפאתוס המוסרי. "לא תרצח" אוסר עלינו להרוג כל אדם באשר הוא, ותחולתו גם על הגויים. וכך לגבי "לא תגנוב" וכו'. סוג כזה של חוקים (הנקראים חוקים אפודיקטים), שמהווים הצהרות מוסריות רמות ולא פירוט של מקרים משפטיים (חוקים קזואיסטים) - לא מצאנו בחוקות המזרח הקדום הרבות שנתגלו בחפירות הארכיאולוגיות. לכן הפכו עשרת הדיברות ליסוד המוסר העולמי.