אלוהים והעם בפרשת "בשלח"

מאת: איתן קליש

ברשימה הקודמת עמדתי בעיקר על המתח בין אלוהים והעם, או המאבק של אלוהים על אמונת העם בו על ידי מכות מצרים. הפעם אני רוצה להמשיך ולבחון ביתר פירוט את התנהגותם של שני השחקנים - אלוהים והעם.

אלוהים: "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם, וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא, כִּי אָמַר אֱלֹהִים: פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה - וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר, יַם-סוּף, וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם." - זאת ההחלטה הראשונה של אלוהים בפרשה זו, מיד לאחר צאת העם ממצרים: לא לתת לעם להגיע לכנען, משום שהוא חושש שבראותם מלחמה הם ינוסו בחזרה למצרים. במקום זה הוא מפנה אותם לנדודים במדבר שאין לדעת מתי ייגמרו.

לדעתי זאת שגיאה אסטרטגית וחינוכית מצידו של ה' (אותו קו של חינוך העם לא להסתמך על כוחותיו שלו - נמשך בפרשה זו עם החלטתו של אלוהים להאכיל את העם במן יום יום). הכתוב עצמו מזכיר כי בני ישראל עלו חמושים ממצרים. בהמשך פרשיות התורה נלמד כי הם היו צבא של 600 אלף גברים חמושים וזהו מספר עצום במושגי התקופה. בהמשך הפרשה הזו בני ישראל נלחמים בעמלק ומביסים אותו. ה' - או המחבר - מפגין כאן חוסר אמונה בעם, מוטיב שיחזור שוב ושוב בפרשה זו. ה' שנתן לבני ישראל חזון - כיבוש מהיר של כנען - ממסמס אותו עכשיו, ודוחף את העם לכיוון של חוסר אמונה בחזון, והתעסקות בדברים פעוטים וחומרניים.

המבחן הראשון של העם הוא בראותם את המצרים רודפים אחריהם. העם פותח בקינה וביללה: "וּפַרְעֹה הִקְרִיב, וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה. וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה: הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר? מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם? הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר: חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם, כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר."

אלוהים פותר את הבעיה על ידי נס - קריעת ים סוף והטבעת חיל פרעה. הדפוס הזה של התנהגות העם והרגעתו על ידי נס יחזור על עצמו שוב ושוב. אלוהים מרגיל את העם לא לסמוך על עצמו, והעם מפסיק להאמין בחזון של שחרור משעבוד מצרים והגעה אל הארץ המובטחת.

כך הדבר בפרשת מי מרה, וכך הדבר בחומרה יותר גדולה בפרשת המן:

"וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם, וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין, אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי - בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וילינו (וַיִּלּוֹנוּ) כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַל מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע, כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב."

הפתרון של אלוהים למצב שנוצר הוא על ידי נס המן. אלוהים מרגיל את העם לא לסמוך על כוחותיו שלו. האם העם - עם קצת הדרכה (למשל, של ה', או של יושבי המדבר) - לא היה מסוגל למצוא בעצמו מים ומזון? אלוהים בוחר להרגילם לסמוך על כוחו באופן בלעדי, כחלק מסידרת החינוך שהוא מעביר להם. ואכן הכתוב אומר לנו כמה פעמים כי אלוהים מנסה את העם (ט"ו, כה; ט"ז, ד'). מטרת הניסיונות הללו היא להבהיר לעם כי הינו תלוי לגמרי בה', וכי אל לו להמרות את פי האל בשום אופן. דבר זה בולט במיוחד בפרשת המן, כאשר העם לא נוהגים בדיוק לפי הוראות האל.

נראה כי זאת דרכו החינוכית של ה' להכין את העם לקבלת עול תורה ומצוות, שייתרחש במעמד הר סיני בפרשה הבאה. האם זאת דרך חינוכית? האם היא תצליח? תמהתני! בהמשך הנדודים במדבר נראה כי הניסים לא עזרו להטמעת האמונה באלוהים, אם בפרשת העגל, או בפרשת המרגלים.