פרשת "וזאת הברכה"

"סוף הדרך" - לספר התורה אין סוף שמח!

מאת: איתן קליש

למה מתלווה לסוף הקריאה בתורה הרגשת עצב והחמצה? כי בפרשיות אחרונות אלו של התורה, מסתיימת דרכם של בני ישראל לכנען ללא הישג ממשי. כותבי התורה החליטו לסיימה לפני הכניסה לארץ וכיבושה, וזאת עובדה מאוד מעניינת. נוסיף לכך את העובדה שמשה לא זכה להיכנס לארץ, למרות שאנו מרגישים שהיה "מגיע" לו. בפרק האחרון של התורה הוא נפטר, ויהושע תופס את מקומו. כמו כן, אנו מרגישים כי מפעלו החינוכי של משה, לפי עדותו, לא נחל הצלחה. העם צפוי לחזור בעתיד לעבודת אלילים, לפי דברי משה, ולהיענש על כך בגלות.

נראה לי שמחבר התורה לא אוהב סיומים שמחים, שכן אחרת איננו מבינים - מדוע לא סיים המחבר את ספר התורה עם כיבוש הארץ? מדוע לא כלל את ספר יהושע, ספר כיבוש הארץ המופלא, בתוך הסיפור האדיר של יציאת מצרים? הרי כך היינו יוצאים עם טעם של הצלחה כבירה אחרי הסבל הארוך שהעם עבר במדבר.

משה, בנבואתו הגדולה על עתיד עם ישראל לאחר מותו, ב"שירת האזינו", חוזה את כשלון מפעלו החינוכי-דתי. העם, ברגע שיתיישב בנחלתו וירווח לו - יעזוב את אלוהיו: "וישמן ישורון ויבעט / שמנת עבית כשית / ויטוש אלוה עשהו" (דברים ל"ב ט"ו). הוא גם חוזה לעם צרות צרורות כתוצאה מכך - תבוסות קשות, רעב וכו'. אמנם לאחר מכן ה' ישוב ויגאל את עמו, וכך מתקבלת תפיסה היסטורית מעגלית.

המוטיב העצוב ביותר בסיום התורה, הוא סירובו של ה' לתת למשה להיכנס לארץ המובטחת. חוש הצדק שלנו מתקומם כנגד זה. האם באמת לא מגיע למנהיג הענק הזה, שלמעשה הוביל את העם כנגד רצונו אל ארץ כנען, לחזות בכניסת העם לארץ, לחזות בהצלחת מפעלו?

הנימוק המשכנע ביותר לאי-כניסתו של משה לארץ, ולהחלפתו על ידי יהושע, ניתן בתחילת פרשת "וילך", והוא נוגע לזקנתו של משה, בכך שהוא כבר לא יוכל להוביל את העם במלחמה, ולכן עליו להכתיר את יהושע כמחליפו. דברים אלו נאמרים מפי ה' באמצעות משה, והרושם הוא שהוא משלים איתם.

כל המסורות הללו על מות משה עלולות להסתיר מפנינו את העומק הפילוסופי של סיום התורה. לכל דור יש את המשימות שלו, והוא צריך לפנות את הדרך בסופו של דבר, לדור הבא. התורה, שבדרך כלל אנו רואים אותה כיצירה הממוקדת בקולקטיב, בעם וכו', מתמקדת עתה בגורלו של אדם אחד - משה - ואומרת לנו שככל שתהיה גדול, מקורב לה', מחולל מהפכות ונפלאות, בסופו של דבר אתה אדם, סופך הוא מוות, ותמיד אתה מת ו"רק חצי תאוותך בידך". אין סופים שמחים לעלילות חיים של אף אחד.

האם זה אומר שכל מה שעשה משה, וכל מה שעשו הורינו בתנועה הקיבוצית אין לו כבר ערך בגלל שהם הפכו לנחלת העבר?

זאת שאלה רחבה וגדולה - מה הערך הקיים ועומד, ומה נשאר מדברים חשובים שעשינו בעבר, גם לאחר מותנו? נראה לי כי זאת השאלה שהטרידה את קהלת באומרו "הבל הבלים, הכל הבל". קשה לענות על שאלה זו, אבל לגבי משה התשובה די ברורה: למרות שהעם עזב את תורתו בתקופות מסויימות (למשל ימי השופטים), נשארה "גחלת עמומה", נשאר החזון על ייעודו של העם, נשאר הרעיון המונותאיסטי, נשארו הרעיונות המוסריים, שבתקופות אחרות גדלו והפכו ללהבה שלאורה הלך העם, והצליח לשמור על ייחודו.