פרשת "ויקרא"

מאת: איתן קליש

פרשת "ויקרא" פותחת את ספר "ויקרא", שהוא השלישי מבין ספרי התורה.

דמות האלוהים המצטיירת בספר זה היא מאוד אנושית, אך גם מאוד מאיימת. מהקורבן הראשון, בפרשת נח, המתואר בספר בראשית, אנו יכולים ללמוד הרבה על הרציונל העומד ביסוד הקרבנות כדרך לעבודת האל. נח מרגיש צורך לשכך את חמת האל ההרסנית שהביאה לאובדנו של העולם. הוא יודע שהדרך לעשות זאת היא לתת לאלוהים להריח את ריח הקרבן, ואכן זה מצליח:

"וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ, לַיהוָה; וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה, וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר, וַיַּעַל עֹלֹת, בַּמִּזְבֵּחַ. וַיָּרַח יְהוָה, אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו; וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. עֹד, כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ: זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם וָלַיְלָה--לֹא יִשְׁבֹּתוּ."

האל מריח את ריח הניחוח ומיד משנה את כל יחסו לבני האדם. משלים עם נטייתם לעשות דברים רעים, ומבטיח הבטחות טובות לעתיד לבוא.

בפרשתנו, האלוהים מוצג בקווים דומים. הקרבנות מיועדים למנוע את זעם האל. חלקם בעקבות חטא שחטאנו (קרבן חטאת) וחלקם להבטיח את עצמנו מזעם האל למפרע (קרבן מנחה למשל). האל מוצג כשליט קפריזי ואכזרי.

מחבר ספר ויקרא מחזיק בדעה כי את אלוהים יש לעבוד מתוך יראה ולא מתוך אהבה. קו זה בולט לאורך כל הספר והוא מנוגד לגמרי לגישתו של הרמב"ם במשנה תורה, שם הוא כותב כי את ה' יש לעבוד מתוך אהבה: "העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצוות, והולך בנתיבות החוכמה, לא מפני דבר בעולם, לא מפני יראת הרעה, ולא כדי לירש הטובה, אלא עושה האמת מפני שהיא אמת [...] ומעלה זו היא מעלה גדולה מאוד [...]" (הלכות תשובה, פרק אחרון).

אלו דברים שראוי שכל אדם ערכי, גם אם אינו מאמין באלוהים יאמץ לו, כתמרור בחייו. כל אדם ראוי לו שייעבוד אידיאל מסויים או מטרה מסויימת מתוך אהבה ולא מתוך פחד, ולא רק מתוך רצון לקבל שכר.

בפרשתנו, רוב הקרבנות נועדים להפיק ריחות שיספקו את האל לכן יש לקטר אותם. בנוסף האל הזה מאוד אוהב דם, ולכן הדם נזרק בשפע על מזבחו:

"אִם עֵז, קָרְבָּנוֹ--וְהִקְרִיבוֹ, לִפְנֵי יְהוָה. וְסָמַךְ אֶת-יָדוֹ, עַל-רֹאשׁוֹ, וְשָׁחַט אֹתוֹ, לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד; וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת-דָּמוֹ, עַל-הַמִּזְבֵּחַ--סָבִיב. וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ קָרְבָּנוֹ, אִשֶּׁה לַיהוָה--אֶת-הַחֵלֶב, הַמְכַסֶּה אֶת-הַקֶּרֶב, וְאֵת כָּל-הַחֵלֶב, אֲשֶׁר עַל-הַקֶּרֶב. וְאֵת, שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת, וְאֶת-הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן, אֲשֶׁר עַל-הַכְּסָלִים; וְאֶת-הַיֹּתֶרֶת, עַל-הַכָּבֵד, עַל-הַכְּלָיֹת, יְסִירֶנָּה. וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן, הַמִּזְבֵּחָה--לֶחֶם אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ, כָּל-חֵלֶב לַיהוָה. חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם--כָּל-חֵלֶב וְכָל-דָּם, לֹא תֹאכֵלוּ."

נשים לב לכך, שבעוד שאלוהים דורש את הדם והחלב, על העם ועל האדם אסורים סוגי אוכל זה. אלוהים נדמה לשליט מפונק שצריך לרצותו בסוגי אוכל שונים ומובחרים, שרק מלכים אוכלים אותם.

מצד שני זהו אל שגם המנהיגים העליונים של העם צריכים לירוא ממנו ולעשות חשבון נפש על חטאותיהם, כלומר הוא מקיים את עקרון השוויון לפני החוק:

"דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר--נֶפֶשׁ כִּי-תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֹ-ת יְהוָה, אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה; וְעָשָׂה, מֵאַחַת מֵהֵנָּה. אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא, לְאַשְׁמַת הָעָם: וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן-בָּקָר תָּמִים, לַיהוָה--לְחַטָּאת. וְהֵבִיא אֶת-הַפָּר, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד--לִפְנֵי יְהוָה; וְסָמַךְ אֶת-יָדוֹ עַל-רֹאשׁ הַפָּר, וְשָׁחַט אֶת-הַפָּר לִפְנֵי יְהוָה."

מודגש כאן כי הקרבן של הכהן צריך להיות גדול יותר משל אחד העם, וכמו כן שפשעי הכהן הגדול, אם לא יכפר עליהם יפגעו בעם.

אותו הדין חל גם על נשיא העדה או העם, גם אם עשה את חטאו בשגגה:

"אֲשֶׁר נָשִׂיא, יֶחֱטָא; וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל-מִצְוַֹת יְהוָה אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא-תֵעָשֶׂינָה, בִּשְׁגָגָה--וְאָשֵׁם. אוֹ-הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ, אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ--וְהֵבִיא אֶת-קָרְבָּנוֹ שְׂעִיר עִזִּים, זָכָר תָּמִים. וְסָמַךְ יָדוֹ, עַל-רֹאשׁ הַשָּׂעִיר, וְשָׁחַט אֹתוֹ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר-יִשְׁחַט אֶת-הָעֹלָה, לִפְנֵי יְהוָה; חַטָּאת, הוּא."

אנחנו רואים שעם כל התנגדותנו לפולחן הקרבנות (גם הנביאים התנגדו לו), יש לו גם פונקציות חינוכיות וחברתיות. יש בפרשה זו דוגמאות נוספות לפונקציות החינוכיות של פולחן הקרבנות, למשל חובת העדות על מעשה פשע:

"וְנֶפֶשׁ כִּי-תֶחֱטָא, וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה, וְהוּא עֵד, אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע; אִם-לוֹא יַגִּיד, וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ."

היחס לפשעים שבין אדם לחברו הוא מחמיר ושונה. קודם כל עליך להחזיר את הפגיעה בחברך ורק אחר כך הכהן יכפר עליך בקרבן:

"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא, וּמָעֲלָה מַעַל בַּיהוָה; וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן, אוֹ-בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל, אוֹ, עָשַׁק אֶת-עֲמִיתוֹ. אוֹ-מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ, וְנִשְׁבַּע עַל-שָׁקֶר; עַל-אַחַת, מִכֹּל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה הָאָדָם--לַחֲטֹא בָהֵנָּה. וְהָיָה, כִּי-יֶחֱטָא וְאָשֵׁם--וְהֵשִׁיב אֶת-הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת-הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק, אוֹ אֶת-הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ; אוֹ אֶת-הָאֲבֵדָה, אֲשֶׁר מָצָא. אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר-יִשָּׁבַע עָלָיו, לַשֶּׁקֶר--וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ, וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו: לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ, בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ. וְאֶת-אֲשָׁמוֹ יָבִיא, לַיהוָה, אַיִל תָּמִים מִן-הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם, אֶל-הַכֹּהֵן. וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהוָה, וְנִסְלַח לוֹ, עַל-אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה, לְאַשְׁמָה בָהּ."

לסיכום, כמנהגי בכל הפרשיות גם אם אני ביקורתי ומוצא קווים שליליים בדמות האל, אני מנסה למצוא גם את נקודות האור בדמותו.

אני רוצה להיכנס לסוגיה ההיסטורית השואלת מדוע עם ישראל אימץ לעצמו צורת פולחן זו. ידוע הסברו של הרמב"ם (מורה נבוכים פמ"ו) על פרשתנו. לפי הרמב"ם הקרבנות הם תגובה לעבודת הקרבנות האלילית, מין אילוץ שנועד להרחיק את בני ישראל יוצאי מצרים מפולחנים אליליים. לדעתו, אותם בני ישראל שעזבו לא מכבר תרבות אלילית לא יכלו לעמוד בדרישותיה של המדרגה הרוחנית הגבוהה שה' הועיד להם, וכתוצאה מהמדרגה הנמוכה בה היו צריך היה להתחשב בצרכים הפולחניים הבסיסיים הנמוכים שלהם, וביניהם הצורך בפולחן הקרבן.

מצד שני ידועה התנגדותם של הנביאים לפולחן זה. ידועה זעקתו של הנביא ישעיהו: "לָמָּה־לִּי רֹב־זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יהוה שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָֽצְתִּי." (ישעיהו פרק א) - גם ירמיהו ונביאים נוספים יצאו נגד פולחן הקרבנות.

עם ישראל זנח את עבודת הקרבנות מיד עם חורבן בית המקדש, והחליפה בתפילות, בשמירה על המצוות, במשך אלפי שנה. למרבה הצער בימינו אלו ובמדינתנו שלנו, ישנם חוגים דתיים הרוצים להחזיר את פולחן הקורבנות, ואף עושים הכנות מעשיות לכך. יותר חמור מכך, לדעתי, היא העובדה שלא נשמע קול משמעותי בקרב כל החוגים הדתיים שיתנגד לרעיון זה, כמו שלא נשמע קול משמעותי בקרב חוגים אלו שיתנגד לחלומות להקים מקדש חדש על הר הבית.

אני משער כי הרפורמים והקונסרבטיביים מתנגדים לחידוש עבודת הקרבנות, אך מצאתי גם רב אורתודוכסי - הרב חיים הירשנזון - שפעל בשליש הראשון של המאה העשרים - המתנגד לחידוש עבודת הקרבנות. וכך הוא אומר: אמנם אנו מתפללים על חידוש העבודה אולם אנו מבקשים שהדבר יעשה כרצון האל. משמע שהאל יגלה לנו בבוא העת מהי העבודה הנרצית בעת הזאת. לדעת הירשנזון תהיה זו עבודה רוחנית שתגלה את המשמעות הפנימית של הקרבת הקורבנות בעבר. היסוד לדעה זו נמצא לדעתו כבר בדברי הרמב"ם, הטוען שהיה זה ויתור מצד התורה להלך רוח שהתפשט בעם. בימינו, כותב הירשנזון, אין שום דת נוהגת להקריב קורבנות, ולא יעלה על הדעת שדווקא התורה תצווה על כך.