אלוהים כשליט טוטליטרי (פרשיות "שמיני" ו"תזריע")
בפרשיות אלו אלוהים מופיע כשליט המתערב בכל תחומי החיים של הפרט. למעשה זהו מאפיין של המשטרים הטוטליטריים המערערים על זכותו של הפרט לקבוע את חייו בתחומים הפרטיים שלו. ראינו בפרשות הקודמות כי אלוהים כופה על הפרט צורת פולחן מאוד מסויימת, הכוללת רק קרבנות ללא תפילות, רק במקום מסויים, ורק ע"י הכהנים. אבל בפרשה זו אלוהים עושה צעד נוסף ונכנס לתוך התפריט שלנו, ולתוך חדר המיטות שלנו.
חלק גדול של פרשת שמיני מוקדש להבדלה בין מה מותר לנו לאכול ומה אסור לנו לאכול. המעניין הוא שאין כל נימוק מאחורי איסורים אלו:
"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, לֵאמֹר אֲלֵהֶם. דַּבְּרוּ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ, מִכָּל-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ. כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה, וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת, מַעֲלַת גֵּרָה, בַּבְּהֵמָה--אֹתָהּ, תֹּאכֵלוּ. אַךְ אֶת-זֶה, לֹא תֹאכְלוּ, מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה, וּמִמַּפְרִסֵי הַפַּרְסָה: אֶת-הַגָּמָל כִּי-מַעֲלֵה גֵרָה הוּא, וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס--טָמֵא הוּא, לָכֶם. וְאֶת-הַשָּׁפָן, כִּי-מַעֲלֵה גֵרָה הוּא, וּפַרְסָה, לֹא יַפְרִיס; טָמֵא הוּא, לָכֶם. וְאֶת-הָאַרְנֶבֶת, כִּי-מַעֲלַת גֵּרָה הִוא, וּפַרְסָה, לֹא הִפְרִיסָה; טְמֵאָה הִוא, לָכֶם. וְאֶת-הַחֲזִיר כִּי-מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא, וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה, וְהוּא, גֵּרָה לֹא-יִגָּר; טָמֵא הוּא, לָכֶם. מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ, וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ; טְמֵאִים הֵם, לָכֶם. אֶת-זֶה, תֹּאכְלוּ, מִכֹּל, אֲשֶׁר בַּמָּיִם: כֹּל אֲשֶׁר-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם, בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים--אֹתָם תֹּאכֵלוּ. וְכֹל אֲשֶׁר אֵין-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת, בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים, מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם, וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם--שֶׁקֶץ הֵם, לָכֶם. וְשֶׁקֶץ, יִהְיוּ לָכֶם; מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ, וְאֶת-נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ" (ויקרא, פרק י"א)
כאמור, אלוהים נכנס גם לחדר המיטות שלנו, עם שפע של איסורים והגבלות:
"דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָר--וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים, כִּימֵי נִדַּת דְּוֹ"תָהּ תִּטְמָא. וּבַיּוֹם, הַשְּׁמִינִי, יִמּוֹל, בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים, תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה; בְּכָל-קֹדֶשׁ לֹא-תִגָּע, וְאֶל-הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא, עַד-מְלֹאת, יְמֵי טָהֳרָהּ. וְאִם-נְקֵבָה תֵלֵד, וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ; וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּשֵׁב עַל-דְּמֵי טָהֳרָה. וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ, לְבֵן אוֹ לְבַת, תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן-שְׁנָתוֹ לְעֹלָה, וּבֶן-יוֹנָה אוֹ-תֹר לְחַטָּאת--אֶל-פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד, אֶל-הַכֹּהֵן. וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְהוָה, וְכִפֶּר עָלֶיהָ, וְטָהֲרָה, מִמְּקֹר דָּמֶיהָ: זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת, לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה. וְאִם-לֹא תִמְצָא יָדָהּ, דֵּי שֶׂה--וְלָקְחָה שְׁתֵּי-תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה, אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת; וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן, וְטָהֵרָה."
מהן "טומאה וטהרה"?
לפני שנים רבות, כשהיינו צעירים, בכיתה ט' בקיבוץ, ישבנו בפעולה על נושא שנקרא בשם הסתום "אורחות חיים". נגלה לפנינו עולם מאיים אפל שלא ידענו על קיומו, הנקרא בשם המוזר "אורח חיים סלוני". מהר מאוד הוברר לנו ששומר נפשו הקיבוצית צריך להתרחק מהדבר הזה. מהם מאפייניו של "אורח חיים סלוני"? הוא מאפיין את בני הנוער בעיר (רחמנא ליצלן), הוא כולל מסיבות סלוניות, ריקודים סלוניים, עישון, איפור, התעניינות בשמלות ובאהבהבים. בקיצור, זהו אורח חיים זול, המנוגד לגמרי לחיים ערכיים רציניים של בן קיבוץ.
סיפור זה יכול לעזור לנו להבין את פשר המושגים טומאה וקדושה, שהפרשיות האלו והבאות אחריהן דנות בהם ומכילות אותם, על שורה של עניינים (מאכלים, טומאת היולדת, טומאת האשה במחזור, טומאת המת, טומאת המצורע, ועוד).
המקרא עצמו אינו מסביר בשום מקום מהי הטומאה, וכיצד באה לעולם, כי זה סותר את ההשקפה שהעולם שאלוהים יצר הוא כולו טוב. הטומאה היא ה"ספירה" שבה שוכנים כוחות התוהו האפלים, המתנגדים לספירת הקדושה. שם נמצא המוות, השאול, השדים, המחלות וכו'. היא נמצאת במדבר, בשטח ההפקר מחוץ ליישוב המוכר, ולכן על הטמא לעזוב עת ביתו ומשפחתו.
הטומאה מדבקת, ולכן צריך להתרחק מהאשה בזמן המחזור (ענין זה מופיע לראשונה בפרשתנו). כלומר, אסור לבני הזוג לגעת זה בזו, אסור לבעל לגעת בבגדי אשתו, אסור לבני הזוג להעביר דבר, כולל תינוקם, מיד ליד, ואסור להם לשבת על אותו ספסל, ספה וכו'. מהטומאה יש להיטהר, כלומר לעבור טקס טיהור. לכן האשה הדתית בודקת "שבעה נקיים" לאחר המחזור, ואח"כ הולכת למקווה לטבילה, ורק אח"כ היא טהורה ומותרת לבעלה.
יכול להיות שכוונת התורה הייתה ליצור אחדות בעם, או לבדל אותו מהעמים שסביבו. אבל חכמי ההלכה פיתחו את הנושא הזה והוסיפו עוד איסורים מפליגים, שהופכים את היהודי הדתי לאדם שאינו יכול לחלוק סעודה עם יהודי חילוני. בשורה התחתונה, האיסורים הללו גורמים היום לקרע בעם. ליבוביץ' המנוח הירצה פעם בקיבוץ בחול המועד פסח, והודיע לנו שהוא אינו יכול לשתות אצלנו אפילו כוס מים מחשש חמץ.
ליבוביץ' בספרו "שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע", מודה כי אין סיבה הגיונית לכל אותם איסורים, ואי אפשר להסביר מדוע עוף זה מותר ועוף שני אסור. אך הוא טוען כי עצם החיים הדתיים, גם בפונקציות הגופניות שלהם, בתוך מסגרת קשיחה של איסורים - זוהי "עבודת ה' בגוף". אין זה מספיק שהאדם יעבוד את ה' בהכרתו בלבד, האדם צריך, לטענתו, לעבוד את ה' "במתכונתו הטבעית על כל נגעיה, תחלואיה, וזוהמתה". ליבוביץ' נתפס לאותו חוסר הבחנה שקיים בפרשה שלנו, בין מחלות, כדוגמת צרעת, זיבה ועוד, לבין תהליכים ביולוגים טבעים כמו לידה, וסת או הפרשת זרע - שנגרם בגלל פחד, בורות ושאילה ממנהגי העמים.
יש לציין, שרובן של הלכות טומאה וטהרה בטלו מאז חורבן בית המקדש. למשל, טומאת המצורע, טומאת המת, טומאת התשמיש, טומאת בעלי קרי לתפילה ולתורה, טומאת בית המנוגע.
ויחד עם זאת, עצוב לראות שהיהדות משמרת ומקדשת גוף גדול של אמונות והלכות, במשך אלפי שנה, ואינה מתחדשת, גם אם ברור להם כיום שעטלף אינו ציפור, כפי שחשב מחבר הפרשה שלנו, ושחרק אינו ציפור בעלת 4 (לא 6!) רגליים, ולידה או וסת אינן מחלות.
דבר זה מאוד מקשה על אחדות העם והשיח בין החילוניים והדתיים בעם ישראל, ויוצר כאן כמעט שני עמים.
אפריל 2019
אינדקס המאמרים
לגירסת הדפסה
