פרשת "שמיני"

מאת: איתן קליש

אחזור בקצרה על הדברים שכתבתי בפרשה הקודמת הקודמת:

"חוקרי המקרא, בעקבות אוטו רודולף, מבחינים בין שני יסודות מרכזיים בתפישת האל. הראשון והבסיסי שבהם הינו האלמנט האי-ראציונלי שבאלוהות, המכונה היסוד הנומינוסי. התכונות המאפיינות יסוד זה הן מיסתוריותו, עוצמתו הנאדרת, חימתו וזעמו המתפרצים בעוז, נשגבותו ורוממתו. באדם הניצב מול הנומינוס מתעוררות תחושות של אימה, ביטול עצמי ואשמה עמוקה.

אולם כבר בראשית התפתחותה של הדת מתחיל תהליך שבו מופרה האלמנט האי-ראציונלי שבאלוהות - הנומינוס - בתוכן ראציונלי ומוסרי ...

תהליך זה של מעבר מאל נומיסטי לאל ראציונלי מוראלי מתרחש גם במקרא."

אך בפרשתנו האל הוא אל נומיסטי לגמרי. היסוד הנומיסטי שלו מגיע לשיאו בפרשת שמיני, כאשר הוא הורג את שני בניו של אהרון, ללא סיבה נראית לעין:

"וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן."

אלוהים הורג את בני אהרון בגלל שהם הקריבו קטורת לפני האל עם "אש זרה אשר לא צווה אותם" (י, א). נזכיר כי זהו היום הראשון שבו מקריבים לאלוהים קרבנות. אולי הם עשו טעות מסויימת.

פרשנים מסורתיים, כמו הרשב"ם, רש"י וחז"ל, לא הבינו מהי בדיוק העבירה של בני אהרון, והם חלוקים ביניהם מהי. אבל העונש הוא מוות. מוות בלתי מוסבר. משה נותן הסבר סתום להתנהגות האל: "הוא אשר דבר ה' - בקרוביי אקדש, ועל פני כל העם אכבד, ויידום אהרון." (שם, ג) - הפועל "אקדש" הוא, כפי שכתבתי בפרשה הקודמת, הריגה בידי אלוהים על רקע הפרת הצו הדתי, והוא גילוי מובהק של הפן הנומיניסטי של האל. ה' כביכול אומר: כדי להשיג את יראת העם, את הכבוד מהעם, אני צריך לפגוע בקרובים לי - הכהנים, כלומר זאת אמירה צינית, כי ה' לא טוען שבני אהרון חטאו במשהו ספציפי.

ה' אומר כי כדי להשיג את יראת העם, את הכבוד מהעם, הוא צריך לפגוע בקרובים לו - הכהנים. לי זה מזכיר את התנהגותם של סטלין ורובספייר, שהראשונים שנפגעו מהם היו חבריהם למהפכה.

לגודל הזוועה, על אהרון ובניו נאסר להתאבל, נאסר לקבור את הבנים, הם נסחבו מאהל המועד ונקברו כבהמות ע"י אנשים זרים: "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו, ולא תמותו" (י, ו). "ויידום אהרון" - אהרון שתק ולא התאבל מפני שקיבל עליו את הדין, ולדעת הרשב"ם משום שמשה הסביר לו שאם יתאבל יהיה בכך חילול שם שמים.

הריגת בני אהרון על לא עוול בכפם אינה התנהגות חד פעמית של ה'. פגיעות או איום בפגיעות לא מוסברות כלפי נאמני ה' ראינו בפרשת שמות, כאשר ה' כמעט הורג את משה בדרך למצרים בלל סיבה לא ברורה (שמות, ד, כד-כו). מקרה דומה קורה לעוזא, המשתתף בהעלאת ארון ה' לירושלים, וה' המיתו ללא סיבה (שמ"ב, ו, ז).