פרשת "שלח לך"

עימות בין חשיבה והחלטה פוליטית רציונלית לאמונה עיוורת בחזון ובניסים האלוהיים

מאת: איתן קליש

בפרשה זו מגיע לשיאו הקונפליקט בין אלוהים ומשה מצד אחד והעם מצד שני, לאחר שראינו שכבר היו התנגשויות לא מעטות ביניהם, על רקע דרישתו של העם למזון ומים ואי אמונתו בחזון הגאולה של ה' ומשה. בפרשה זו העם מסרב להיכנס לא"י, לאור הידיעות שהביאו לו 12 המרגלים ששלח משה (מסיבה לא ברורה ולא שקולה היטב), ודורש לחזור למצרים. העם כמעט ורוגם את משה ואהרון, והם ניצלים רק בהתערבות ה': "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים וכבוד ה' נראה באוהל מועד אל כל בני ישראל."

בהתפרצות כעס נוראית אלוהים רוצה להשמיד את העם בו במקום. לאחר תחנונים רבים של משה, מצליח האחרון "להמתיק" את העונש. ה' מחליט כי כל הדור הזה, אשר הלך במדבר וראה את כל האותות והניסים, אינו ראוי להיכנס לארץ, וכי עתה ייפתח פרק נדודים במדבר שייארך ארבעים שנה, עד אשר כל "דור המדבר" ימות ויכלה: "במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם, לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה."

במשך שנים ארוכות התחנכנו כי ברור מי "הטובים" ומי "הרעים" בסיפור, אך יש להודות כי בפרשה זו יש עימות בין חשיבה והחלטה פוליטיות-רציונליות לבין אמונה עיוורת בחזון ובניסים האלוהיים, והמסר שלה הוא שבמישור הלאומי יש לזנוח את החשיבה הרציונלית. הבה נראה כיצד מתפתח העימות:

משה ואלוהים פותחים לכאורה את כיבוש הארץ במהלך לא רציונלי (מבחינה אמונית, כי הרי אלוהים הבטיח לכבוש את הארץ בכוחו ובניסיו, אז מדוע לשלוח מרגלים?) - הם שולחים מרגלים - מטובי העם, כל אחד נשיא בשבטו - לרגל את הארץ ולהביא ידיעות עליה: "וראיתם את הארץ מה היא, ואת העם היושב עליה, החזק הוא, הרפה, המעט הוא ,אם רב... וגו'" - המרגלים ממלאים במסירות את משימתם: הם מגיעים עד סוריה, סורקים את הר חברון, הנגב, ואוספים ידיעות רבות על העמים היושבים בארץ, ועל תנובתה החקלאית.

כאשר המרגלים חוזרים למחנה בני ישראל, מקץ ארבעים יום, הם נותנים דיווח מפורט ואובייקטיבי: הארץ פוריה, אך היא מיושבת בצפיפות על ידי עמים שונים, למודי מלחמה, ביניהם גזע ענקים היושב בחברון (על דברי אמת אלו הם משלמים בהמשך הפרשה בחייהם). מולם ניצבים יהושע וכלב בן-יפונה, שכל מה שיש להם לומר: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה." - בהמשך הם מפתחים את טיעונם לכיוון האמוני הלא-רציונלי ואומרים: "אם חפץ בנו ה' והביא אותנו אל הארץ הזאת, ונתנה לנו..." - כלומר, יהושע, כלב-בן יפונה, משה ואהרון.

בקיצור, כל "הטובים" בפרשה, מייצגים עמדה המוכרת לנו גם מימי חורבן הבית ומרד בר-כוכבא: לא חשוב מה הם יחסי הכוחות, מה הם הנתונים בשטח, בכוחו של ה', בעזרת הניסים והנפלאות, כל הבעיות תיפתרנה. לכן עם ישראל ומנהיגיו פטורים מכל שיקול מדיני- רציונלי. זאת היא בדיוק הגישה המשיחית ששררה בקרב "הקנאים" בימים שלפני חורבן בית שני.

דורות של יהודים גדלו על ההשקפה כי ה' ומשה "צדקו". עובדה, הארץ נכבשה ב"קלי קלות" ע"י יהושע וניסי ה'. כיום רוב המחקר ההיסטורי והארכיאולוגי מגלה כי ידיעות אלו אינן מהימנות, והארץ כלל לא נכבשה, אלא שהייתה התנחלות איטית, או היפרדות של אלמנטים בלתי מרוצים מהערים הכנעניות.

הדילמה הזו של אמונה עיוורת או התנהלות רציונלית ממשיכה ללוות אותנו גם כיום, כמדינה. שוב ושוב, עולה אצלנו השאלה בעימות עם חוגים משיחיים, האם להשתית את מדיניות החוץ שלנו על שיקולים רציונליים או על שיקולים משיחיים של אמונה בהתערבותו של ה'.