פרשת "ראה" ו"ביקורת המקרא"

מאת: איתן קליש

על הדברים האמורים בפרשה זו (בפרק י"ב) משתיתים החוקרים המשתייכים לאסכולת "ביקורת המקרא", והם רוב החוקרים היום, חלק גדול מהנחותיהם ומהתיאוריה שלהם על זמן חיבור חלקיו השונים של המקרא.

בפרק שלנו מדובר על ריכוז כל הפולחן במקום אחד (כנראה ירושלים, אם כי היא אינה נזכרת בשמה): "כי אם אל המקום אשר יבחר יהוה אלוהיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם ... והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ..." (שם, 5-6). הפרק דן בפתרון הבעיות שתתעוררנה כאשר ייאסר להקריב קרבנות בכל עיר, כגון מה ייעשה עם שחיטת חולין.

החוקרים הבחינו כי בספר שמות ההוראה שונה לגמרי. שם מצויין שאתה יכול להקריב ולבנות מזבח בכל מקום: "מזבח אדמה תעשה לי וזבחת ... בכל המקום אשר אזכיר (תזכיר, בכתבי היד) את שמי אבוא אליך וברכתיך." (שמות כ' כ')

כמו כן, החוקרים הבחינו כי בחלק מהספרים ההיסטוריים, כגון שמואל, מלכים ועוד, גדולי האומה זבחו בבמות מחוץ למקדש או לאוהל מועד בשילה.

התקופה שבה על פי עדות ספר מלכים ב' (פרקים כ"ב-כ"ג) נעשה ניסיון רווי דם לבטל ולאסור את הפולחן בבמות ובמקדשים המקומיים, היא תקופתו של יאשיהו (מת ב-609 לפנה"ס) - תהליך שהחל כנראה בתקופת אבי סבו חזקיהו. בתקופה זו נמצא ספר נסתר בבית המקדש שעבר שיפוצים. ספר מלכים מכנה אותו "ספר התורה", ואכן יאשיהו ביסס את הרפורמה על ספר זה.

החוקרים מצליבים את שתי העובדות האלו (מציאת הספר ורפורמת ריכוז הפולחן) וקובעים כי הספר שהתגלה במקדש הוא ספר דברים, אשר ממנו צמחה אסכולה ספרותית, ("האסכולה הדויטרונומיסטית") שהשפיעה מאוד על הספרות התנ"כית על ידי עריכה מחודשת של כל ספרי התורה, וגם של ספר יהושע ואפילו של ספר מלכים.

משהתגלו תגליות אלו יכלו החוקרים להבחין ב"מקורות" (לפעמים הם נקראים "תעודות", מכאן צמח השם "תורת התעודות") שונים שמהם מורכבים ספרי התורה, ומאז הם מדברים על העורך ה"יהוויסטי", ה"אלוהיסטי", ה"כוהני" ו"הדויטרונומיסטי" (של התורה). החוקרים מבחינים באוצר מילים שונה של כל תעודה כזו, או של כל אחד מה"עורכים", בנושאים שונים ובהנחות אידיאולוגיות שונות, והם גם תיארכו את המקורות האלו. כלומר החוקרים בימינו סבורים שהם יכולים להגיד לנו מי חיבר את התנ"ך ומתי חובר התנ"ך, לאחר שמאות שנים גיששנו באפלה.

ספר דברים מצטיין בקווים לאומניים מובהקים, אך כלפי עם ישראל הוא מצטיין ביחס הומני. בפרשה זו ישנם חוקים סוציאליים חשובים.

רק בספר דברים מוזכרת שמיטת כספים, כלומר כל החובות הכספיים בטלים כל שבע שנים בין היהודים (לא כלפי הנכרי). ידוע שבימי בית שני, הלל הזקן ביטל תקנה זו, שכן העניים ראו כי משקרבה שנת השמיטה נמנעים מלהלוות להם. הלל תיקן תקנה הנקראת "פרוזבול", שבה בעל החוב מפקיד את שטר החוב בבית הדין, ובית הדין גובה את חובו.

חוק אחר הוא חוק שחרור עבדים עבריים, מקץ שש שנים. לעומת ספר שמות, הפעם מדובר גם על שחרור הנשים השפחות. כמו כן מדובר כאן על מענק שחרור אשר יאפשר לעבד להסתדר מחדש.

נזכרים בפרשה גם מעשר העני, הלוי והאלמנה והיתום, אשר הישראלי מחויב להם כל שלוש שנים.

אין להתעלם מהקנאות הדתית המצויה בספר זה. יש בפרשה שלנו חוק מפחיד שנקרא "עיר הנידחת", שאיננו מצוי בספרי החוק האחרים - חוק נגד עבודה זרה.

החוק הזה מצווה על השמדת עיר שלמה, אם נודע בישראל כי יש בה עבודה זרה: "כי תשמע באחת עריך אשר יהוה אלהיך נותן לך לשבת שם לאמר: יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את יושבי עירם לאמר נלכה נעבדה אלוהים אחרים אשר לא ידעתם ..." (י"ג, י"ג-י"ז) - כאשר אתה שומע את זה, אתה צריך להשמיד את כל תושבי העיר, לשרוף את כל אשר בה, ולהפוך אותה לתל עולם.

חז"ל (סנהדרין י' ד') לא יכלו לקבל אכזריות שכזו כפשוטה והם קבעו כי דין העיר הנידחת רק כאשר רוב בני העיר הודחו ועבדו עבודה זרה, וכאשר מדיחיה יצאו מקרבה. אבל אם המסיתים באו ממקום אחר, אין האשמה מוטלת על העיר, ולכן עובדי העבודה הזרה נידונים כיחידים. אפשר להגיד כי חז"ל ביטלו את החוק הזה.