פרשת "פנחס"

על דמות האל, על פלורליזם וסובלנות בפרשת פנחס

מאת: איתן קליש

בתחילת הפרשה אנו קוראים כי אלוהים מזדהה לגמרי עם מעשה הרצח של פנחס. קודם כל הוא עצר את המגפה שהפילה 24 אלף חללים בעם, ושנית הוא נותן לפנחס ולזרעו אחריו מעמד של כוהנים עד עולם (רש"י מסביר כי למרות שלאהרון ובניו כבר נמסרה הכהונה, היא הוגבלה רק לאהרון ובניו, ועכשיו היא הורחבה לפנחס בן הדור השלישי ולזרעו אחריו):

"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי. לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם, תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה, אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית, זִמְרִי בֶּן סָלוּא: נְשִׂיא בֵית אָב, לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית, כָּזְבִּי בַת צוּר."

אם בפרשות הקודמות ניסינו לשרטט את דמותו של אלוהים, לא נוכל לחמוק מכך גם הפעם. זהו אלוהים לא סובלני, לא פלורליסטי, אלוהים התובע נאמנות מוחלטת ממאמיניו. זהו אלוהים המאיים על מאמיניו שאם יבגדו בו הוא פשוט יהרוג אותם.

הפלורליזם, שהוא ערך חשוב בדמוקרטיה, אינו מאפיין תנועות בתחילת דרכן. בתנועתי (השומר הצעיר) ידועה פרשת גירוש ה"סניאיסטים", אותם החברים שהזדהו יותר מדי עם רוסיה, בתחילת שנות החמישים. מעניינים הדברים שהשמיע חזן בשיחת הקיבוץ בקיבוץ שלנו, ויחסו למושג הסובלנות:

"חזן עד חמש בבוקר" (מתוך ספרה של דבורה שכנר ז"ל, חברת גזית - "אנשי סנה"):

"ב-20 ביולי 1953, בשעה 20:00, מתחילה שיחת הקיבוץ הגורלית. 130 חברי גזית שותפים להכרעה. השאלה העומדת לדיון היא: האם אנחנו מסוגלים להכיל חילוקי דעות כה קיצוניים, או שלא תהיה בררה ונאלץ להוציא את הסניאיסטים מהקיבוץ.

חזן נאבק בטיעוני החברים המבקשים "לחון" את הסנאיסטים: "אלו חברים שנאמנים לקו התנועה", אומרים החברים, ומבקשים להתחשב ב-22 "הנידונים": "הם חברים טובים. הוכיחו את עצמם בעבודה ובפעילות. הם הקימו איתנו את הקיבוץ. למה לא לנהוג כלפיהם בסובלנות?"

חזן הסמיק. דומה שהמילה "סובלנות" הרתיחה את דמו. קול הבס המלא שלו עלה לכמעט צעקה:

"סובלנות אתם אומרים? אצלנו אין סובלנות, לא בחסד ולא בזכות". ושתק כמה שניות.

בפרוטוקול של השיחה שנרשם על-ידי מרדכי כהן, לא מתוארים השינויים בטונים ויתר האמצעים הרטוריים של יתר הדוברים, אך את הריטוריקה של חזן הוא מתאר היטב.

את משפט המחץ שלו אמר חזן בחיוך לעגני:

"הם חושבים את עצמם למהפכנים אמיתיים. ואנחנו בשבילם, רק רפורמיסטיים. כאלה שיכולים לסבול אותם. אבל לא: אנחנו לא רפורמיסטים. אנחנו לניניסטים. לא סובלניים! נקודה."

ואכן, בתנועה הקיבוצית לא היה פלורליזם בשנים אלו, ונדרשה נאמנות למפלגה אחת. זה היה הרקע לפילוג הגדול בין קיבוציי המאוחד לאיחוד. אך הדברים השתנו כעבור כמה עשרות שנים, והיום יש פלורליזם כמעט מלא בכל הקיבוצים.

לעומת זאת פנחס הוא דמות להזדהות אצל יהודים דתיים רבים עד היום. יגאל עמיר וברוך גולדשטיין פעלו כמוהו: על דעת עצמם, ללא התייעצות עם מנהיגי הדור, ללא התחשבות בחוק, בקנאות לרעיון וברצחנות.

למרבה הפלא, פנחס הוא דמות להזדהות אצל מנהיגים דתיים בימינו, ואפילו לא מן הקיצוניים שבהם. מובאת כאן תמצית של מאמר מהאינטרנט, שחובר ב-1996 (המחבר לא ידוע): הרב בקשי דורון נאם במוצאי שבת על פרשת פנחס. הרב טען שם שזמרי (אותו ראש שבט שמעון שנהרג בידי פנחס) היה "הרפורמי הראשון". לדעת מחבר המאמר, יש בדברים אלו משום התרת דמם של הרפורמים, ומוסיף המחבר ואומר כי הוא נזכר בדברי הרב הראשי הקודם, שפירא, לפני רצח רבין, אשר השווה את ממשלת רבין לנביאי הבעל מתקופת אליהו. לסיכום כותב המחבר: "נגיד שיגאל עמיר היה בין שומעי הרצאה כזו, האם דברים כאלו לא היו משפיעים עליו?"

אנו רואים כיצד הדימויים האלו של קנאים אלימים ביהדות, מחלחלים לתוך התודעה של חוגים רחבים במדינתנו, ולכן צריך להוקיע מעשים כאלו בכל פה.