פרשת מצורע

מאת: איתן קליש

הערה מקדימה:

מדי פעם אני מרגיש צורך, כחילוני שעוסק בדמות האלוהים בפרשיות השבוע, להבהיר את נקודת המוצא שלי. בשנים עברו נהגתי לנתח את פרשיות השבוע מנקודות מבט חברתיות, היסטוריות והשוואתיות (עם עמי הסביבה), וגם מנקודת מבט ערכית-הומניסטית של אדם ליברלי. סיכמתי את עיוני בספר "התמודדות חילונית הומניסטית עם פרשיות השבוע".

השנה, משהחלטתי לחקור את דמות ה' בתורה, אני מוותר במודע על כל נקודות המבט המדעיות הנ"ל. אינני מאמין כלל בקיומו של אלוהים, לפחות לא כמו שהוא מוצג במקרא. ועם זאת אני סבור שדמותו כפי שמצייר אותה המקרא - היא הדמות שבה הוא נתפס ע"י אותם דורות שכתבו את המקרא, וגם בדורות שלאחר מכן, גם אם אלוהי חז"ל אינו אלוהי המקרא. אני סבור שניתן לחקור את דמותו של אלוהי המקרא באופן חצי-מדעי, גם אם היא דמות ספרותית, ואכן עשו זאת לפני (צבי אדר, אלוהים בתנ"ך; ג'ק מיילס, אלוהים ביוגרפיה ואחרים).

עם כל חתירתי לאמת המדעית, איני מוותר על זווית הראייה הערכית-הומניסטית. לפעמים אני מגנה את דמות האל כי היא נוגדת את ערכיי, ולפעמים אני נותן לה נקודות זכות. אני משתדל לשמור על גישה ביקורתית ועם זאת מאוזנת. לדמות האל היה תפקיד בשימור הסדר החברתי ולבניית עמנו ותרבותו, אם כי ברור שדמות זו שירתה פעמים רבות מעמדות מסויימים כגון מעמד הכוהנים או הרבנים.

פרשת מצורע

כשאנו ניגשים לעסוק בפרשה זו, צריך להדגיש כי הצרעת המקראית היא כמה סוגי מחלות עור ואינה דומה לצרעת של ימינו הקרויה "מחלת הנסן", שהיא מחלה כרונית הגורמת בשלביה המתקדמים להשחתת אברים. הצרעת המקראית אמורה לחלוף תוך שבוע ולכן אין הצדקה ממשית לגירושו של החולה מחוץ למגורי אדם ולהכרזה עליו כטמא:

"אִישׁ-צָרוּעַ הוּא, טָמֵא הוּא; טַמֵּא יְטַמְּאֶנּוּ הַכֹּהֵן, בְּרֹאשׁוֹ נִגְעוֹ. מה וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר-בּוֹ הַנֶּגַע, בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ, וְעַל-שָׂפָם, יַעְטֶה; וְטָמֵא טָמֵא, יִקְרָא. כָּל-יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ, יִטְמָא--טָמֵא הוּא: בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ."

המחלה נגרמת ע"י אלוהים והוא גם האחראי לריפויה. לרוב היא באה כעונש על מעשה רשעות כלשהו. דוגמה לכך היא המעשה באהרון ובמרים, שדיברו סרה במשה ואלוהים הענישם.

"וַיִּחַר-אַף יְהוָה בָּם, וַיֵּלַךְ. וְהֶעָנָן, סָר מֵעַל הָאֹהֶל, וְהִנֵּה מִרְיָם, מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג; וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל-מִרְיָם, וְהִנֵּה מְצֹרָעַת. וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן, אֶל-מֹשֶׁה: בִּי אֲדֹנִי--אַל-נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת, אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ. אַל-נָא תְהִי, כַּמֵּת, אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ, וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ. וַיִּצְעַק מֹשֶׁה, אֶל-יְהוָה לֵאמֹר: אֵל, נָא רְפָא נָא לָהּ."

תפיסה דומה של צרעת כעונש על מעשה רשעות ישנה בסיפור על גיחזי (מל"ב, ה').

המסורת היהודית המאוחרת הגדירה במדוייק את סיבתה של הצרעת כ"לשון הרע".

אם לסכם חלק זה, אנו רואים כי אלוהים שהגדרנו אותו כשליט הטוטאליטארי, המשתלט על מזונותיו וחיי המין של האדם, משתלט עתה גם על התחום של בריאות האדם שמעתה יהיה כפוף אליו לשיפוטו ולרצונו. אולי כאן כדאי להזכיר כי בתחילת דרכה של תנועת ה"נאורות" במאה ה-17 באירופה וכמובן אחר-כך, הוצאו תחומים רבים שנחשבו כל ימי הביניים בשליטת האל - לידיים חילוניות, למשל המדע, הבריאות, הכלכלה, הספרות, האמנות ועוד. אבל האל המקראי חולש על כל התחומים הללו.

תפקיד הכוהנים בטיפול במחלה: כמצופה מספר ויקרא והמקור הכוהני, חלקם של הכוהנים בטיפול במחלה לא נגרע. הם אלו שמאבחנים או מגדירים את המחלה וגם מבצעים את הטיהור ממנה:

"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. אָדָם, כִּי-יִהְיֶה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ-סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת, וְהָיָה בְעוֹר-בְּשָׂרוֹ, לְנֶגַע צָרָעַת--וְהוּבָא אֶל-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, אוֹ אֶל-אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים. וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע בְּעוֹר-הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן, וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ--נֶגַע צָרַעַת, הוּא; וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן, וְטִמֵּא אֹתוֹ. וְאִם-בַּהֶרֶת לְבָנָה הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ, וְעָמֹק אֵין-מַרְאֶהָ מִן-הָעוֹר, וּשְׂעָרָה, לֹא-הָפַךְ לָבָן--וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע, שִׁבְעַת יָמִים. וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וְהִנֵּה הַנֶּגַע עָמַד בְּעֵינָיו, לֹא-פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר--וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן שִׁבְעַת יָמִים, שֵׁנִית. וְרָאָה הַכֹּהֵן אֹתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, שֵׁנִית, וְהִנֵּה כֵּהָה הַנֶּגַע, וְלֹא-פָשָׂה הַנֶּגַע בָּעוֹר--וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן מִסְפַּחַת הִוא, וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר. וְאִם-פָּשֹׂה תִפְשֶׂה הַמִּסְפַּחַת בָּעוֹר, אַחֲרֵי הֵרָאֹתוֹ אֶל-הַכֹּהֵן לְטָהֳרָתוֹ; וְנִרְאָה שֵׁנִית, אֶל-הַכֹּהֵן. וְרָאָה, הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה פָּשְׂתָה הַמִּסְפַּחַת, בָּעוֹר--וְטִמְּאוֹ הַכֹּהֵן, צָרַעַת הִוא."

כמובן שתהליך ההיטהרות מלווה בקרבנות ובמתנות לכוהנים:

"וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי, יִקַּח שְׁנֵי-כְבָשִׂים תְּמִימִם, וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת-שְׁנָתָהּ, תְּמִימָה; וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים, סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן, וְלֹג אֶחָד, שָׁמֶן. וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר, אֵת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר--וְאֹתָם: לִפְנֵי יְהוָה, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת-הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד, וְהִקְרִיב אֹתוֹ לְאָשָׁם--וְאֶת-לֹג הַשָּׁמֶן; וְהֵנִיף אֹתָם תְּנוּפָה, לִפְנֵי יְהוָה. וְשָׁחַט אֶת-הַכֶּבֶשׂ, בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת-הַחַטָּאת וְאֶת-הָעֹלָה--בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ: כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא, לַכֹּהֵן--קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, הוּא."

קרבן החטאת נאכל בחלקו על ידי הכוהנים, והביטוי "קודש הקודשים" מלמד שהיו צריכים לאכול אותו במתחם המקודש - אוהל מועד או המקדש (השווה עם ויקרא, ו', י"ח-כ').

כבר כתבתי שדמות האלוהים בספר ויקרא, עוצבה בעיקר ע"י חוגי הכוהנים, ולכן המחקר קורא לספר זה "המקור הכוהני". לפנינו דוגמה נוספת המחזקת השערה זו. לכן נמצא בו דמות אל טוטאליטארי, מפחיד, המגן על האינטרסים של מעמד הכוהנים.