פרשת "מטות"

מחשבות על נקמה במקרא

מאת: איתן קליש

בפרשת מטות מסופר על נקמה אכזרית במדיינים, על שהדיחו את בני ישראל לעבודה זרה. מי שמצווה על הנקמה הזו הוא אלוהים, והפרשה הזו שוב מציגה אותו כדמות אכזרית, קנאית וחסרת מוסר:

"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים, אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר: הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא, וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן, לָתֵת נִקְמַת יְהוָה בְּמִדְיָן. אֶלֶף לַמַּטֶּה, אֶלֶף לַמַּטֶּה, לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל, תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא. וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה, שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא. וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה, לַצָּבָא. אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, לַצָּבָא, וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ. וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה. וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר. וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם, אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע, חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן. וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב. וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת נְשֵׁי מִדְיָן וְאֶת טַפָּם, וְאֵת כָּל בְּהֶמְתָּם וְאֶת כָּל מִקְנֵהֶם וְאֶת כָּל חֵילָם בָּזָזוּ. וְאֵת כָּל עָרֵיהֶם בְּמוֹשְׁבֹתָם, וְאֵת כָּל טִירֹתָם שָׂרְפוּ בָּאֵשׁ. וַיִּקְחוּ אֶת כָּל הַשָּׁלָל, וְאֵת כָּל הַמַּלְקוֹחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה. וַיָּבִאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת הַשְּׁבִי וְאֶת הַמַּלְקוֹחַ וְאֶת הַשָּׁלָל אֶל הַמַּחֲנֶה. אֶל עַרְבֹת מוֹאָב, אֲשֶׁר עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ." (במדבר פרק ל"א)

משה מקבל את הצו הזה ללא כל ערעור או הרהור. בהמשך הפרשה הוא אף יחריף אותו. קשה להבין את התנהגותו של משה. כאשר משה ברח ממצרים הוא הגיע למדיין, שם הצילו אותו ממוות יתרו וכהן מדיין ובנותיו. משה עצמו נישא לציפורה, בתו של יתרו. יתרו ביקר את משה במדבר וצייד אותו בעצות טובות. כיצד הוא יכול לסיים את סיפור חייו דווקא בנקמה כל כך אכזרית בעם שנתן לו מחסה?

המעשה האחרון שנדרש משה לעשות בטרם מותו הוא נקמה (ל"א, ב'): "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים, אחר תיאסף אל עמיך." - עצוב לחשוב על כך שפעולת חייו האחרונה של אדם, ובוודאי של מנהיג נועז ונערץ, היא נקמה. התביעה האלהית ממשה "לסגור סיפור" עם המדיינים טרם מותו מעוררת מחשבות על משמעותה של הנקמה במקרא.

חז"ל היו ערים לבעייתיות הזו של עמידת משה מול הצו האכזרי כפוי הטובה הזה:

'"וישלח אותם משה" אמר הקדוש ברוך הוא למשה: "נקום נקמת" אתה בעצמך, והוא (משה) משלח את אחרים?! אלא מפני שנתגדל בארץ מדין אמר אינו בדין שאני מצר למי שעשה בי טובה, המשל אומר: "בור ששתית ממנו אל תזרוק בו אבן".' (במדבר רבה)

לכאורה הנקמה היא ערך במקרא. כבר למך משורר לפני נשותיו: "כי איש הרגתי לחבורתי... כי שבעתיים יוקם קין ולמך שבעים ושבעה." - אין ממש גינוי ללמך, אבל יכול להיות שיש גינוי סמוי במסגרת הגינוי של כל צאצאי נוח.

האם במכות מצריים אין יסוד של נקמה? הרי היה ניתן לשכנע את המצרים בצורה יותר אלגנטית, מאשר לפגוע בכל עמם.

אין ספק שהצווים המורים על השמדת עמלק (שמות י"ז י"ד, ויותר מכך דברים כ"ה י"ז-י"ט) מכילים את יסוד הנקמה.

גם יחסיו של ה' עם עם ישראל, כפי שהם מתוארים בפרקי הקללות והברכות (ויקרא כ"ו, דברים כ"ח), הם יחסי נקמה-ברכה. אם ישראל לא תסור למשמעתו של ה' - הנקמה תהיה איומה.

ובכן, הנקמה היא אחד הערכים השליליים ביותר שמחברי המקרא מנסים להקנות לנו, ועלינו כאנשים הומניסטיים להתקומם נגד ערך זה.

הנקמה במדיינים מצטיינת בחוסר המידתיות שלה. מה כבר המדיינים עשו לבני ישראל? כמה עשרות מנשותיהם שכבו עם בני ישראל במדבר. זה האיום הגדול על עם שמנה למעלה ממיליון ורבע נפש?

יש לציין כי הנקמה בתוך עם ישראל אינה מקובלת על סופרי המקרא. ישנו פסוק יפה בספר ויקרא: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. לא תיקום ולא תיטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך, אני ה' אלוהיך." (י"ט, י"ז-י"ח) - הבעייה כאן היא שהצו מוגבל רק לבני עמנו.