פרשת "מסעי"

על קדושתם של גבולות הארץ

מאת: איתן קליש

רובנו לא מודעים לכך שבתורה ובספרי התנ"ך האחרים - גבולות הארץ המובטחת שונים מאוד מספר לספר, דבר שאומר לנו כי הם לא ניתנו ממקור אחד, קדוש, אלוהי וטרנסצנדנטי, שכן איך זה אפשרי שהוא ישנה את דעתו מפעם לפעם? הרבה יותר הגיוני להניח שהם שורטטו ע"י מחברים שונים לצרכים שונים.

רובנו יודעים שהגבולות שהובטחו לאברהם היו מהנילוס ועד נהר הפרת (עיראק של ימינו): "לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת." (בראשית ט"ו 18) - אך בפרשה שלנו, פרשת "מסעי", בספר במדבר פרק ל"ד, הגבולות הרבה יותר מצומצמים. הגבול הדרומי הוא קו ים המלח - עצמונה שברצועת עזה. עבר הירדן לא נכללת בגבולות אלו, למרות שבפרשה קודמת מסופר ששניים וחצי שבטים התיישבו בה. כנראה שהנטיה הישראלית להתיישב מעבר לגבולות המוכרים החלה כבר אז... הגבול הצפוני הוא לבוא חמת צפונה מדמשק. לעומת זה, בשמות כ"ג 31 הגבול הדרומי הוא מים סוף (אילת). ועוד, כאשר אלוהים מראה למשה (דברים ל"ד 1) את הארץ מראש הר נבו, הארץ מכילה את הגלעד שבעבר הירדן, אך הגבול הצפוני הוא דן: "ויראהו ה' את כל הארץ את הגלעד עד דן."

קידוש גבולות הארץ הוא המצאה של הדת בדורות האחרונים. בתקופת התנ"ך, "מחלה" זו לא הייתה מוכרת. כך למשל אנו קוראים כי שלמה, שהיה חייב הרבה כסף למלך חירם הלבנוני תמורת בניין בית המקדש, מסר לידיו עשרים ערים בצפון הארץ: "אז יתן המלך שלמה לחירם עשרים עיר בארץ הגליל." (מלכים א' ט' 11)

במקרא גם יש לנו ויכוח מה יותר חשוב - קדושת הארץ או קדושת האדם, החברה והעם. לאחר פרשת "מסעי" אנו מתחילים לקרוא בספר דברים, אשר מדגיש את חשיבותם של כל האלמנטים האחרונים שציינו כאן. למשל, הוא מדגיש את שמיטת הכספים בין אדם לחברו. לעומתו, ספר ויקרא, המדגיש כל הזמן את קדושת הארץ, מתעלם לגמרי משמיטת הכספים, ומדגיש את שמיטת הקרקע בארץ ישראל. כלומר, הויכוח מה חשוב יותר - האדם או האדמה - מתחיל כבר בימי התנ"ך.