פרשת "כי תצא"

גזענות מול פתיחות ביהדות

מאת: איתן קליש

בפרשה זו נכתב: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה' עד עולם. על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים, ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהריים לקללך." (דברים כ"ג ד'-ה')

על פניו נראה כי ישנה בחוק זה גזענות בוטה, פסילת בני עמים שלמים, בצורה גורפת, מלהצטרף לעם היהודי, על סמך אירועים שקרו לפני דורות רבים.

עזרא ונחמיה שפעלו במאה החמישית לפנה"ס אימצו את החוקים האלו, ופעלו לפיהם. נחמיה מצטט את הפסוק הזה ככתבו וכלשונו, בבואו לגרש את הנשים "הנוכריות" אשר בני ישראל התחתנו איתן, כאשר חזרו והתיישבו ביהודה, לאחר גלות בבל. מנהיגי השבים מבבל "עמלו" קשות לשמור על טוהר הגזע של שבי ציון, ודחו את כל הניסיונות של התושבים האותנטיים של הארץ (בני ישראל שלא הלכו לגלות, שומרונים, עמונים ועוד) להשתלב בבניית בית המקדש וביישות היהודית ההולכת ונבנית. אין צורך להכביר מילים עד כמה היה גירוש הנשים הנכריות ממשפחותיהן - מעשה לא אנושי וטראומטי. אך היו גם זרמים אחרים ביהדות, בעלי גישות הומניסטיות ואוניברסליות.

בימיה הראשונים של שיבת ציון פעל נביא שאנו קוראים לו ישעיהו השני, אשר הבטיח לכל הנוכרים שנילוו לשבי ציון, כי חלקם בעם ישראל ובקשר עם אלוהים לא ייגרע בגלל מוצאם, אם ישמרו כהלכה את מצוות ה':

"ואל יאמר בן הנכר הנילווה אל ה' לאמר: הבדל יבדילני ה' מעל עמו ... ובני הנכר הנלווים אל ה' לשרתו ולאהבה את שם ה', להיות לו לעבדים, כל שומר שבת מחללו, ומחזיקים בבריתי - והביאותים אל הר קודשי ושימחתים בבית תפילתי, עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי, כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים." (ישעיהו נ"ו ג'-ז')

הספר המפורסם ביותר במתקפתו על הגישה המתבדלת של שלילת נישואי תערובת, הוא מגילת רות אשר נכתב לדעת המחקר בימי בית שני. רות המואביה מתוארת כצדקת מושלמת, ונישואיה לבועז הם לברכה לעם ישראל, כי היא הייתה לסבתו של דוד המלך. במגילה עצמה לא ניכרת כל הסתייגות מנישואי מואבים עם ישראלים, בניגוד לאמור בפרשתנו.

חז"ל, שהיו הפרשנים הראשונים של התנ"ך, הסבירו שכאן מדובר על איסור להתחתן עם מואבי או עמוני שהתגיירו, גם לאחר עשרה דורות. גרים אלו יכולים, לפי חז"ל, להתחתן בינם לבין עצמם, עם ממזרים, ושאר בעלי מומים שנאסר עליהם לבוא בכלל ישראל, וכך נוצר מעמד של יהודים סוג ב'.

עם זאת, דעתם של חז"ל לא הייתה נוחה מהחוק הזה. חז"ל, שנדרשו להסביר את הסתירה שבין החוק של "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'" לבין עובדת היותו של דוד המלך צאצא של מואביה, טענו שבפסוק נאמר 'מואבי' ולא 'מואביה', לכן מואבי אסור לבוא בקהל ה' אך לא מואביה.

במקום אחר אנו רואים שחז"ל לא השלימו עם הגישה הבדלנית-גזענית של התורה, כאשר שאלה כזו עלתה בימיהם. וכך מסופר במדרש: יום אחד התייצב לפני ראשי הסנהדרין גר עמוני ושאל אותם: מה דיני? נשיא הסנהדרין, רבן גמליאל (100 לספירה בערך), ענה לו שאין ברירה ואת הדין הזה צריך לקיים, כלומר הוא לא יכול לבוא בקהל ישראל. אך מולו מתייצב ר' יהושע ואומר שאת הדין הזה לא צריך לקיים, כי מלך אשור כבר "בילבל" את כל העמים (לכן אין בני מואב טהורים). ר' יהושע נסמך על עובדה היסטורית ידועה, שאכן האשורים וגם הבבלים נהגו להגלות חלקים מהעמים שכבשו ולהביא תחתיהם עמים אחרים. בוויכוח שמתפתח בין שני מנהיגי הדור האלו, גוברת ידו של ר' יהושע.