פרשת "אמור"

מאת: איתן קליש

דמות האלוהים שוב משתנה בפרשה זו. אלוהים של הפרשה הקודמת נותן חוקים הומניסטים. הוא עסוק בהסדרת היחסים של בני החברה, בדאגה לעני ולגר. בעיצוב יחסי צדק וחמלה בין בני ישראל:

"וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם, לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר; וְלֶקֶט קְצִירְךָ, לֹא תְלַקֵּט. וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל, וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט: לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. לֹא, תִּגְנֹבוּ; וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ, אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ. וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי, לַשָּׁקֶר: וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ, אֲנִי יְהוָה. לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ, וְלֹא תִגְזֹל; לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר, אִתְּךָ - עַד בֹּקֶר. לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ - וְלִפְנֵי עִוֵּר, לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל; וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ, אֲנִי יְהוָה. לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל, בַּמִּשְׁפָּט - לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל, וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל: בְּצֶדֶק, תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ. לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ: אֲנִי, יְהוָה. לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ; הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ, וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ: אֲנִי, יְהוָה."

אלוהים של פרשת "אמור" עסוק בהדרה בתוך מעמד הכוהנים, כאשר כל בעל מום או חולה, מנוע מעבודת אלוהים:

"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן, לֵאמֹר: אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם, אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם - לֹא יִקְרַב, לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו. כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם, לֹא יִקְרָב: אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ, אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ. אוֹ אִישׁ, אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל, אוֹ, שֶׁבֶר יָד. אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק, אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ, אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת, אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ. כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם, מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן - לֹא יִגַּשׁ, לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי יְהוָה: מוּם בּוֹ - אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו, לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב. לֶחֶם אֱלֹהָיו, מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, וּמִן הַקֳּדָשִׁים, יֹאכֵל. אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא, וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ - כִּי מוּם בּוֹ; וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי, כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשָׁם."

בתקופת חז"ל היחס אל מוכי הגורל השתנה לגמרי כאשר זה נוגע לעבודת ה', שבזמנם אף היא השתנתה: לא עוד קרבנות אלא לימוד תורה:

"שמע מינה. מצורע מהו בדברי תורה? תא שמע: והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב, מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיעה - מכאן אמרו: הזבין והמצורעין ובועלי נדות מותרין לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, ולשנות במדרש ובתלמוד, בהלכות ובאגדות." (מסכת מועד קטן דף ט"ו עמוד א')

רוחמה ויס עומדת על התנודה המוסרית הקיצונית הזו ביהדות: "שורות מעטות [אלו] המציעות מסע מהפכני של התרבות היהודית. מה נאמר לנו בדרשה זו? השאלה הפותחת היא האם מצורע יכול לעסוק בדברי תורה. התשובה הניתנת לשאלה זו היא שמצורעים, זבים ובועלי נידות! הם האנשים המתאימים ביותר לעסוק בדברי תורה וכל כך למה? כיוון שהם היחידים העוסקים בה כפי שעסקו בה במעמד הר סיני.

המצורעים, הזבים ובועלי הנידות נמצאים המצב נפשי מודאג, מבוהל, אולי מצב של אנשים המופתעים משינוי שהתחולל בגופם, מחטא שעשו, מטומאה שבאה עליהם (או שהם הביאו על עצמם). האנשים המבוהלים והמנודים הללו, אומר לנו המדרש, הם האנשים הקרובים ביותר מבחינה נפשית, לאותם פליטים מבוהלים שחזו במעמד הר סיני. אדם המרגיש את עצמו כ'אדם מן השורה' כ'נורמאלי' ושלא לומר 'כהן מושלם בגופו' כל אלה אינם כשירים מבחינה נפשית ללמוד תורה. אל התורה, בניגוד למקדש, אדם מצווה להביא את ה'בזות' והכאב של החיים. החיים, על כל מה שהם מכילים, הם הכלי הפרשני הטוב ביותר שנתן לנו אלהים להבין בעזרתו את התורה הקדושה. הקדושה של חז"ל הפוכה מקדושת הנבדלות הכהנית. הקדושה של חז"ל היא האומץ לחיות את חיי החולין, היא האומץ להסתכל לכאב ולהתכלות של הגוף בעיניים ולדעת שזה כל האדם."