פרשת "בהעלותך"

היחס לדמוקרטיה של אלוהים בתורה

מאת: איתן קליש

בדרך כלל נראה כי אלוהים לא מעוניין בשיתוף העם בהחלטות ובבחירת מנהיגיו. אלוהים מחליט ומצווה. וכך אנו רואים התנהלות מאוד דומה של משה. אך בפרשתנו יש ניצנים של חשיבה דמוקרטית. למשה כבר אין כוח להנהיג את העם לבדו:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה: לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי. הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ. כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו. מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה. כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר, תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה. לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה. כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי, הָרְגֵנִי נָא הָרֹג, אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי."

אלוהים נענה לו:

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו, וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ. וְיָרַדְתִּי, וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם, וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ, וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם. וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם, וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ."

"ויאסף שבעים איש מזקני העם ויעמד אותם סביבות האוהל." (במדבר, יא כד)

בפרשתנו, מתקיימת זיקה ברורה לרעיון הדמוקרטיה, כאשר משה מתלונן לפני ה' כי אפסו כוחותיו להנהיג את העם לבדו, ואלוהים מצווה עליו לאסוף שבעים זקנים שישתתפו עמו בהנהגת העם.

בדרך כלל נהוג בקרב חוגים דתיים מסויימים בארצנו לטעון כי "ביהדות אין דמוקרטיה". הם מצביעים על כך שהמחוקק לפי היהדות הוא האל, ולא נבחרי העם כפי שנהוג בדמוקרטיות מהעת העתיקה ועד ימינו. כמו כן הם יצביעו על כך שבעם ישראל תמיד היה שלטון יחיד - הנביא, השופט או המלך, ואף פעם לא היה שלטון של גוף רחב נבחר.

לפני ההתייחסות לרעיונות דמוקרטיים בתורה, ננסה תחילה להפריך את שתי ההנחות לעיל.

1. אם נסתכל על ספר שמואל, בפרשת בקשת המלך על ידי העם (שמואל א, ח) - נראה כי העם הוא שמבקש ודורש מלך. בפרשה זו ה' מצווה על שמואל להיכנע בפני רצון העם ולהמליך מלך, למרות שהוא מדגיש כי גם בעיניו אין זה מוצא חן, והוא רואה בזה מעין מרד של העם באלוהים: "שמע בקול העם... כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם." (שם, ז) - בפרקים שיבואו אחר כך, ה' משתתף בבחירת המלך.
2. בתקופת בית ראשון אנו שומעים על גופים המייצגים את העם, כמו "העדה" או "נשיאי העדה" הפועלים לצידו של יהושע ומכריעים בעניינים מסויימים (ראה יהושע, פרק ט'). היו גם "הזקנים" ששלטו בערים (ראה למשל, "זקני גלעד", שופטים י"א). בימי בית שני, בתקופת מלכי בית חשמונאי, הגוף השולט על העם לצידו של המלך, היא הסנהדרין, שבודאי איננה שלטון יחיד, והיא מהווה את הרשות המחוקקת, השופטת ולפעמים גם המבצעת. הסנהדרין הייתה הגוף השליט במשך מאות שנים, אם כי בראשה עמד נשיא מבית הלל.

לגבי מציאות הרעיון הדמוקרטי בתורה, הרי שישנו כאן מצב של התייחסות אמביוולנטית אל רעיון זה. מצד אחד אלוהים הוא המחוקק הבלעדי, ומשה המביא את דברו לעם הוא המנהיג הבלעדי לאורך כל התורה. מצד שני משה נזקק לאישור העם לעצם הרעיון של יציאת מצרים והוא חושש שהעם לא יאמין לבשורתו, וגם ה' מבין שקודם כל על משה לשכנע את העם (שמות, א, ד, ח). גם לפני קבלת התורה בהר סיני, ה' ומשה נזקקים להסכמת העם ("נעשה ונשמע").

דוגמה בולטת לחשיבה דמוקרטית מצויה בפרשת יתרו, כאשר חותנו של משה משכנע את משה להקים מערכת משפטית, שהוא אמנם יעמוד בראשה, אך כבר לא יהיה שופט יחיד (שמות י"ח). למעשה מוקמת כאן רשות שופטת לכל דבר. המאכזב הוא שבהמשך סיפור הנדודים במדבר המערכת הזו אינה נזכרת יותר.

בפרשה הנוכחית משה מרגיש כי אין לו כבר כוח להנהיג את העם לבדו, ואלוהים מצווה עליו לאסוף שבעים זקנים שיהוו את ההנהגה הרוחנית יחד עם משה. במושגים של משטר דמוקרטי ניתן לומר שיש פה שלילת הרעיון של שלטון יחיד, אך לא ברור מה הם יהיו: רשות מחוקקת, רשות מבצעת או מועצה מייעצת? מכל מקום התורה שוב מצמצמת את תפקידם הדמוקרטי, כאשר היא קובעת שרוח אלוהים נחה עליהם רק פעם אחת: "ויתנבאו ולא יספו." (במדבר יא, כה)

ואכן בכל המרידות שיבואו בפרקים הבאים מול הנהגתו של משה ואהרון, מול עצם הרעיון של התנחלות בארץ - לא נמצא אותם זקנים ליד משה. שוב, משה ואלוהים ניצבים בבדידות מזהרת, שוב קיימת הרגשה שיש כאן שלטון יחיד.

אולי ניתן להתנחם בבריתות הגדולות שמשה כורת עם העם - בהר סיני ובהר חורב - שיש להן מאפיינים של חוקה. עצם העניין שמשה מרגיש צורך לשתף בבריתות את כל העם מזכיר את רעיון "האמנה החברתית" של רוסו, הובס ולוק. בדברים פרק ד', מודגש כי אלו חוקים לדורות שאין לשנותם: "לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצווה", וכידוע חוקה, שאינה משתנה עם כל רוב מקרי, חשובה מאוד לקיום דמוקרטיה תקינה. מצד שני גם בדמוקרטיה תקינה ישנה אפשרות לעם ולנציגיו לשנות את החוקים.

לסיכום, ניתן לומר שהתורה אמביוולנטית בנושא של שלטון יחיד ודמוקרטיה, והמקומות שהצבענו עליהם נבלעים ברושם הכללי של שלטון יחיד של משה ואלוהים. אך כאשר מגיעה תקופת השופטים, אנו נתקלים פעמים רבות במוסד הזקנים שפעל לצידו של השופט באותו דור, וחוקרים כמו חנוך רביב למשל, אומרים כי הם היו הגוף הדומיננטי בהנהגת השבטים עד לתקופת המלוכה. נוכחנו לעיל עד כמה היה העם דומיננטי בבחירת המלך הראשון. גם בתקופת המלוכה, בפרשת המלכת יואש בן אחזיה, לאחר שרציפות השלטון נקטעה ע"י עתליה, אנו מוצאים גוף מייצג הנקרא "עם הארץ" המשתתף בבחירת המלך (מלכים ב, יא, יז-כ).

למעשה, שלטון יחיד טהור לא יתכן, כי כל שלטון נזקק ללגיטמציה והסכמה לפחות מחלק מהעם.