המושג "הלכה" מקורו בפועל "הלך", והחוקים הכלולים בהלכה היהודית, לבד ממובנם הראשוני, שלפיו הולכים ומתנהגים בני העם היהודי לדורותיו, בא לרמז גם על אופיו הדינאמי והמשתנה של החוק, שעיקרו - בהתאמתו לצורכי המציאות החברתית המשתנה במשך הדורות. זה גם ההסבר לכך, שתורה זו הייתה תורה שבע"פ מאות בשנים בטרם הועלתה על הכתב, נחתמה והפכה לקאנון. מציאות זו אפשרה גמישות ומרחב לשינויים הנדרשים ברוח זמנם. בין הנושאים החשובים בהם עוסק המשפט העברי על חוקיו מוקדש, ובדין, מקום נרחב לנושא הקרוי בהכללה "מעמד האישה", והמתייחס בעיקר למקומה האישי, המשפחתי, החברתי והכלכלי, על פי דיני ההלכה.

למותר לציין, כי המושג "שוויון בין המינים" היה זר לחברה הקדומה בכלל, ולחברה היהודית בתוך זה. לכל אחד משני המינים יועד מקום שונה ותפקיד שונה בכל התפקידים שמלאו בני-אדם מאז התוודענו לחברה האוריינית, שקיבעה בחוק את מנהגיה והליכותיה, את הנורמות החברתיות שלה ואת כללי ההתנהגות האישית והציבורית של חבריה.

כללים אלה הציבו סולם היררכי ברור לבני שני המינים, האישה והגבר, והן סיפורי המקרא, הן החוקה המקראית וההלכה היהודית שבאה בעקבותיה, נותנים ביטוי ברור לשוני זה, המקבע בחוק ובנורמה את נחיתותה של האישה בהשוואה לגבר.

פרשת "כי תצא" מביאה בין השאר כמה חוקים הקשורים במעמד האישה, ואלמלא נקבעו כהלכה לדורות, המחייבת את בני העם היהודי ובנותיו גם בימינו אלה, אפשר שלא היה טעם להעלותם ולדון בהם, אלא כפרק בתולדות התפתחותה של החברה היהודית מבחינה תרבותית-היסטורית.

ברם, מאחר שחוק זה נלמד על-ידי בני העם היהודי ונתקבל על ידו כמחייב גם בתקופתנו, יש טעם לדון בו על פי אמות המידה של תקופתנו וערכיה, גם אם לא היו אלה אותם ערכים ואותן נורמות שהנחו את המחוקק העברי הקדמון, בשעתו.

כאן נדון רק באחדים מאלה המופיעים בפרשה זו, והם החוקים הנוגעים לחזקת האב על בתו.

בדברים כ"ב/ 16 כתוב: "ואמר אבי הנערה אל הזקנים: את בתי נתתי לאיש הזה לאישה", כלומר, הפרשה שלנו מדגישה מפורשות את זכותו של האב להשיא את בתו לאשר יחפוץ. ובמסכת "כתובות" (דף מ"ו ע' ב') מפורט: "האב זכאי בבתו בקידושיה". רש"י מפרש: בקטנות ובנערות. הגדרת נערה, שהיא מגיל שתים עשרה עד שתים עשרה וחצי. מגיל זה היא נחשבת בוגרת. בהקשר זה עלינו לציין דברים מספר:

א.	זכות זו נתונה לאב אך לא לאם (ולא לשניהם), שכן, במסכת "סוטה" (כ"ג/ ע' ב') נכתב במפורש, בהסתמך על הפסוק שלנו בדברים: "האיש מקדש את בתו ואין האישה מקדשת את בתה, דכתיב (דב' כ"ב/ ט"ז): "את בתי נתתי לאיש הזה". כלומר, לאם אין כל מעמד חוקי בקביעת גורלה של בתה, אותה הרתה, ילדה וגידלה. זכות זו שמורה לאב בלבד.
ב.	זכות האב לקדש חלה על בתו, אך לא מצוין בשום מקום שזכות זו חלה גם על בנו.
ג.	האב רשאי לקדש את בתו גם בקטנותה, ואז - מוסיף הרמב"ם -
ד.	מותר לו לקדשה גם שלא בהסכמתה, כנאמר: "האב מקדש את בתו שלא לדעתה כל זמן שהיא קטנה, וכשהיא נערה רשותה בידו, שנאמר: 'את בתי נתתי לאיש הזה' " (הרמב"ם, הלכות אישות פרק ג', הלכה י"א).

במסכת "קידושין" נאמר, אמנם, "אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדל ותאמר: בפלוני אני רוצה". ואולם, בתקופה מאוחרת יותר סטו ממנהג מתקדם (יחסית) זה, וחזרו והתירו לאב לקדש את בתו הקטנה, תוך הסתמכות על מסכת "קידושין" דף מ"א ע' א': "ועכשיו, שאנו נוהגים לקדש את בנותינו אפילו קטנות, היינו משום שבכל יום ויום הגלות מתגבר עלינו, ואם יש סיפק בידי אדם עכשיו לתת לבתו נדוניא, שמא לאחר זמן לא יהיה סיפק בידו, ותשב בתו עגונה לעולם". גם הרמ"א, שולחן ערוך אבן העזר, סימן ל"ז, סעיף ח' מאשר שכך, אמנם, גם נוהגים: "וי"א (ויש אומרים) דנוהגין בזמן הזה לקדש בנותינו הקטנות, משום שאנו בגלות ואין לנו תמיד סיפוק כדי צרכי נדוניא. גם אנו מתי מעט, ואין מוציאין תמיד זיווג הגון (תוספות ריש האיש מקדש) וכך נוהגין". לסיכומו של עניין זה - אב רשאי לקדש את בתו גם כשהיא קטינה, וגם שלא בהסכמתה, ובזאת לחרוץ את גורלה כפוסק יחיד.

מן הנאמר לעיל ברור, שההיתר להשיא קטינות נובע מצורך שעה, כלומר, מכך שתנאי החיים בגלות הם שהכתיבו את הצורך להזדרז בהשאת הבנות עוד בעודן קטינות, ולא להמתין עד שהן תבענה את הסכמתן המפורשת לבחירה. עם זאת, יש עדות בישראל המתעלמות מן החובה לקבל את הסכמת הבנות בהיותן בוגרות ובנות דעה, להחליט על גורלן, ומוסיפים בהן להתיר נישואי קטינות, על אף ההסתייגות ההלכתית המפורשת.
היתר זה שנטלו באותן קהילות נובע אף הוא מן ההלכה, ושם לא קיימת הסתייגות של צורך השעה, אלא הסתייגויות חמורות אחרות, המאפשרות, למעשה, לא רק פדופיליה, אלא אפילו גילוי עריות בתינוקות!:
וכך נאמר במשנה: "בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת (קניין האישה) בביאה...בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה - מומתין עליה והיא פטורה. פחות מכן (מתחת לגיל שלוש) - כנותן אצבע בעין" (נדה פ"ה מ"ד). חכמי התלמוד מסבירים את המטאפורה "כנותן אצבע בעין", הכתובה במשנה, כך: כשם שעין, אם נכנסת בה אצבע, היא מוציאה דימעה וחוזרת ודומעת, כך גם המכניס את איבר מינו בילדה קטנה פחות מגיל שלוש, בתוליה נקרעים וחוזרים ומתאחים, ולכן אין זה נחשב "ביאה" לא לעניין איסור ולא לשם קניין (נידה מה ע"א).
וכך פוסק הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה, פ"א,הלכה יג- יד): המקיים יחסי מין עם ילדה, הקטנה מגיל שלוש, פטור מעונש אפילו אם עשה זאת עם בתו, וכן המקיימת יחסי מין עם זכר פחות מגיל תשע פטורה מן העונש אפילו עשתה זאת עם בנה, וכן משכבי זכר (הומוסקסואליות) עם קטין, פחות מגיל תשע, פטור מעונש הכתוב בתורה: "ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה תועבה עשו שניהם מות יומתו דמיהם בם" (ויקרא , כ; 13) - (לקוח מתוך האתר "דעת אמת" (1)).

על רקע מקרים רבים של פדופילייה ושל גילוי עריות בחברה החרדית בישראל שנתגלו באחרונה בתקשורת (מרץ-אפריל 2008), חשוב לחשוף את מקור ההיתר שנטלו לעצמם במעשיהם אנשים קיצוניים באמונתם, ואת הפירצה שההלכה היהודית הותירה בלא לסתמה באורח חד-משמעי.

בהמשך אותו מקור ("דעת אמת", שם) מופיע ניתוח התופעה באופן הנחרץ הבא:
"מהדברים שהבאנו לעיל הינך לומדת שיחסם של חז"ל ופוסקי ההלכה על קיום יחסי מין עם קטינים הוא כאקט חסר משמעות עבורם, הם מתעלמים לחלוטין מההשפעות הפסיכולוגיות והנפשיות על הילד והילדה, שעברו טראומה בלתי הפיכה, העלולות לשבש את כל מהלך חייהם העתידיים. כל עניינם, פלפולם ודיונם הוא בהיבט המשפטי - הלכתי, הם מתיחסים ל"ביאה" כאקט קנייני ושופכים הרבה דיו ואנרגיות אינטלקטואליות בשאלות מבישות ומביכות כגון: האם הכנסת עטרת איבר המין בלבד מוגדרת כביאה, או מספיק חיכוך העטרה באיבר מינה של האישה (בלשון חכמים "נשיקה") או שמא צריך חדירה מלאה של כל איבר המין (יבמות נה ע"ב) וכהנה רבים מפלפולי הבל וסרק.
למען חידוד יתר, באטימותם הריגשית של חז"ל, אביא דיון נוסף בתלמוד העוסק בקיום יחסי מין עם קטינה. היות ולדעתם קטנה בגיל שלוש שנים אינה "ראויה" לביאה, כלומר המקיים יחסי מין עם קטנה אינו נענש, הם דנים כך: האם הבועל קטנה מתחת לגיל שלוש, קורע את בתוליה והם חוזרים ומתאחים או שמא אינם נקרעים כלל, ההשלכות ההלכתיות הנובעות מספק זה (הנפקא מינה) היא, מה דינה של קטינה זו שנבעלה שוב לאחר שלוש שנים ויצא דם, האם הוא דם בתולים או דם נידה? וכך מפליגים להם חז"ל בניתוחים וירטואלים שאינם קשורים למציאות הפיזית של האישה תוך התעלמות מהאנושיות".

לא רק בחברה היהודית, אלא בכל החברות הקדומות נחשבו בתוליה של האישה לבעלי משמעות מוסרית וכלכלית כאחת.

דבר זה מוצא את ביטויו בפרשה שלנו בפסוקים הבאים: כי יקח איש אישה ובא אליה ושנאה, ושם לה עלילות דברים והוציא עליה שם רע ואמר: את האישה הזאת לקחתי ואקרב אליה ולא מצאתי לה בתולים, ולקח אבי הנערה ואמה והוציאו את בתולי הנער(ה) אל זקני העיר השערה, ... ופרשו השמלה לפני זקני העיר, ולקחו זקני העיר ההיא את האיש ויסרו אותו וענשו אותו מאה כסף ונתנו לאבי הנערה, כי הוציא שם רע על בתולת ישראל ולו תהיה לאישה, לא יוכל לשלחה כל ימיו. ואם אמת היה הדבר הזה, לא נמצאו בתולים לנער(ה), והוציאו את הנער(ה) אל פתח בית אביה וסקלוה אנשי עירה באבנים ומתה, כי עשתה נבלה בישראל, לזנות בית אביה וגו'. (דב' כ"ב/ 13 - 21).

א.	אבדן בתולים לפני הנישואין משול לזנות, ואף גרוע מזה: הוא מחייב מיתה!
ב.	הוצאת שם רע בלתי מוצדק בגין אבדן בתולים - יש לו פיצוי כספי, ממנו נהנה האב. לא הבת ולא האם, וזאת, למרות שלחובת שמירת הבתולים הן שותפות מלאות.
ג.	לבד מן הקנס הכספי, נענש המלעיז בכך, שלא יוכל לגרש את אשתו כל ימיו. אין החוק מתחשב בכך שגם לאותה אישה, שבעלה שנאה, זהו עונש כבד מנשוא לחיות עמו כל חייה. כלומר, גם היא נענשת, למרות שאין עוול בכפה.
ד.	חובת הוכחת הבתולים היא על הנאשמת והוריה, ולא על המאשים, כמקובל במשפט הפלילי, וזאת - למרות שצפוי עונש מוות לנאשמת שלא הצליחה להוכיח את "חפותה".
ה.	החוק העברי איננו מכיר כלל בתופעה הביולוגית הידועה, שלעיתים אישה נולדת ללא בתולים, או שהם גמישים ואינם נקרעים (ולכן אין דם לצורך הוכחה), או שאיבדה את בתוליה כתוצאה מפגיעה פיסית כלשהי, ולאו דווקא מיחסי מין עם גבר. בכל אחד מן המקרים הללו - והם אינם כה נדירים - אין הנאשמת יכולה להוכיח את "חפותה", ובכל זאת היא צפויה לעונש מוות.

תופעה זו של העדר או מיעוט דם בתולים הייתה כנראה מוכרת לחז"ל (ר' מסכת "נידה", פרק ט', משנה י"א), אך נדרשו הרבה רצון טוב ונכונות של דיינים כדי להתפשר ולהתייחס לכך כאל "מום".

אישה שאיבדה את בתוליה מרצונה, לאדם שאינו ארוסה, דינה סקילה הן לפי החוק האשורי (אשנונה 26) הן לפי החוק החיתי (חמורבי 139) (3) ובפרשה שלנו הנימוק הוא פגיעה במוסר: "כי עשתה נבלה בישראל לזנות בית אביה" (שם, פס' 21).

תבליט של המלך חמורבי והאל שמש בראש האסטלה של מצבת חוקי חמורבי
מוזיאון הלובר, פאריס

שולמית ולר (4) כותבת בעניין זה: "ברור לחלוטין, שחוקים קדמונים אלה נוצרו בחברה שנשלטה על-ידי גברים, והנשים היו בה "נתינות" - תחילה של אבותיהן, ואחר-כך של בעליהן. בחברה כזאת הייתה האחריות המינית שהוטלה על האישה כבדה לאין ערוך מזו שהוטלה על הגבר, והבתולים, שהיוו מעין הוכחה לצניעותה המינית של האישה, קיבלו מעמד מקודש, והפכו לסמל לטוהר ולמוסר".

נכון, שאין זה מקובל עוד בימינו במרבית החברות האנושיות לסקול בני אדם כעונש על חטא שחטאו לחוקים כלשהם, ואולם, עצם ראיית הבת והאישה כקניין לגבר - אביה או בעלה - וכנתונה לחסותו הכלכלית והמשפטית, ועצם המחויבות החד-צדדית לנאמנות מוחלטת מצדה, אך לא מצדו, גם לגבי התקופה שקדמה לנישואיה, מלמדת אותנו על אותן נורמות שההלכה היהודית מוסיפה לקדש בדיניה, גם בלא שהיא תחייב בעונש סקילה את אלה העוברים עליהם. הפרדת הדת מהמדינה, היא, בראש וראשונה אינטרס של נשות ישראל, אם כי גם הגברים יצאו נשכרים ממנה.

--------------------------------

1	אתר "דעת אמת" - שאלות ותשובות: פדופיליה בהלכה.
2	להרחבה בעניין זה ר' בספרה של ולר שולמית, נשים ונשיות בספורי התלמוד, ספריית "הילל בן חיים", הוצ' הקיבוץ המאוחד, פרק ג', עמ' 55-39.
3	קבצי חוקים של העמים במזרח הקדמון, לוקטו ותורגמו בלוית הקדמות ומפתחות בידי אברהם לבנון, הוצ' א.ו.ר, חיפה תשכ"ז.
4	ולר שולמית, שם, עמ' 39.