על פי תוצאות הרפורמה של יאשיהו לאחר מציאת ספר התורה על ידי חלקיהו הכהן (מלכים ב', כב 5 - 11), ניתן לשער שאותו ספר תורה הכיל את חומש דברים בשלמות או בחלקו - מכל מקום, פרשת ראה, בה אנו מעיינים ברשימה זאת, הייתה בוודאי חלק מאותו הספר, כי הזוועות שביצע יאשיהו בירושלים, ביהודה, ואף מעבר להן (שם כג 4 - 24) הולמות להפליא את הצווים המבהילים שפרשה זאת מטילה על בני ישראל.

הפרשה שלנו מדברת על מקום פולחן יחיד במקום אשר יבחר יהוה (דברים יב 5, 11, 14, 18, 26, יד 22, 25, ט"ז 2, 6, 11, 15, 16), ואיסור חמור לעבוד בשערים, כלומר, בבמות (שם, יב 13). מי שמבקש לאכול בשר בשערים (כלומר, ביישובים השונים הפזורים בארץ ישראל - שרוי לו, אך אסור שיהיה באכילה זו כל סממן פולחני (שם, שם, 15, 22).

הפרשה שלנו מצווה על חוסר סובלנות מוחלט כלפי כל אמונה אחרת: אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים אשר אתם יורשים אותם את אלוהיהם...וניתצתם את מזבחותם ושיברתם את מצבותם, ואשריהן תשרפו באש, ופסילי אלוהיהם תגדעון, ואיבדתם את שמם מן המקום ההוא (יב 2- 3). הגויים שישראל הולך לרשת את ארצם - חייבים להיכרת מהעולם, ויחד עמם אמונתם (שם, 29 - 30).

הרפורמה של יאשיהו, כמצוין לעיל, ביצעה לראשונה, הלכה למעשה את הצווים הברבריים האלה. הפרשה שלנו דורשת משפט מוות לנביא המדיח לעבודה זרה, לבן משפחה ולעיר שלימה על זקניה וטפה (יג). המאמין ששמע את דבר ההדחה לעבודה זרה מפיו של בן המשפחה (אחיך בן אימך, או בנך, או בתך, או אשת חיקך, או רעך... - פסוק 7) חייב להיות ראשון שיסקול את המדיח - ... ידך תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה... (פסוק 10).

מבלי להתייחס לפירצה, אשר לפי "ההליך המשפטי" הזה כל מי שיש לו יריב, יכול להרוג אותו בחסות החוק, בטענה שמדובר במסית - הרי התורה בפרשה הזאת מחייבת משטר של טרור מן הגרועים ביותר שהיו אי פעם על פני האדמה. אירונית עד כדי פלצות היא העובדה שמעשים מן המין הזה יהפכו את ישראל ל"עם קדוש", "עם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה" (יד2; וראו שמות יט5). עם הסגולה הזה נדרש לתת את הנבלה לגר, או למכור לנוכרי (יד 21) ולנגוש את הנוכרי, לעבוט גויים ולמשול בהם (טו 3, 6). וכך בהרג המוני ובהרס מקומות הפולחן - מאמינים כותבי התעודות שעם ישראל יצליח לשרוד בתוך משפחת העמים!

דובר הרבה על הסתירות והכפילויות שבתעודות השונות בתורה, שנתפרו אחר כך בתפר גס על ידי עורכים מאוחרים. בפרשה שלנו יש דוגמה לסתירה בתוך אותו מקור עצמו - המקור הדברימי, שעל פיו נערכו ספרי נביאים ראשונים:

בטו4 מובטח לעם ישראל: אפס כי לא יהיה בך אביון. שלושה פסוקים אחר כך כתוב: כי יהיה בך אביון, ושוב ארבעה פסוקים אחר כך יש נסיגה של מאה שמונים מעלות מההבטחה החגיגית: כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. עם הרבה רצון טוב ואמונה בלב אפשר לתרץ את הסתירה, כפי שעשו פרשנים לאורך הדורות, אך מי שאין יראת הכתוב בלבו, רואה כאן סתם שלומיאליות של אדם שהאמין שאלוהים מדבר מגרונו.

ועתה סיור קצר בממלכת הסתירות בין המקורות:

	1.	בספר שמות ובספר ויקרא מתוארת שנת השמיטה כשנת שבתון לארץ, בה אסור לזרוע, לזמור, לקצור ולבצור. מה שננטש בשדה, יאכלו אביונים וחיות השדה (שמות כג 10 - 11, ויקרא 1 - 7). לעומת זאת, בפרשה שלנו (טו 1 - 11) שנת השמיטה היא שנת שמיטת חובות, ואין כל רמז שגירסה אחת מכירה בקיומה של הגירסה האחרת.
	2.	לפי הפרשה שלנו (טז 1 - 17) הישראלי נדרש לחגוג שלוש רגלים: פסח, שבועות וסוכות (וכך גם בשמות כג 14 - 17, לד 22 - 24), ואילו לפי קובצי החוקים שבספר ויקרא (טז, כג 23 - 32, כה 9) ובספר במדבר (כט 1 - 11, 35) על בני ישראל לקיים גם את יום התרועה, יום הכיפורים ושמיני עצרת. מסתבר ששלושת החגים האחרונים לא היו ידועים אפילו בימיו של בעל דברי הימים המאוחר (1).
	3.	לפי הגרסה בפרשה שלנו (יב 6, 11, יד 22 - 29; וראו גם כו 12 - 13), יש לעשר את התבואה, התירוש, היצהר ולאכול אותם לפני האלוהים במקום אשר יבחר. כלומר, את המעשר הזה אוכלים בעל המעשר ומשפחתו. אם הישראלי מגיע ממקום רחוק - שרוי לו להמיר את הנ"ל בכסף ולקנות במקום אשר יבחר אלוהים - בקר, צאן ויין כדי לשמוח לפני אלוהים. מקצה שלוש שנים צריך הישראלי להניח את המעשר בשערים כדי שהלוי חסר הנחלה, הגר, היתום והאלמנה המקומיים ייהנו ממנו. לפי גרסת ספר במדבר (יח 21 - 32) וויקרא (כז 30 - 33), אמורים הלויים לקבל מעשר מבני ישראל, והם אמורים להפריש מעשר מן המעשר לכוהנים, ואת המעשר הזה ניתן לאכול בכל מקום (לא רק במקום אשר יבחר ה'!), כי הוא השכר שהם מקבלים חלף עבודת הקודש שלהם. זאת אף זאת, על פי הגרסה הזאת אסור (!) להמיר את המעשר מן החי. יש כאן הבדלים מהותיים בשלושה תחומים: מי נהנה מן המעשר (רק לויים וכוהנים או גם עניים וגרים), המקום בו אפשר ליהנות ממנו (המקום אשר יבחר, או כל מקום), והאם בכלל מותר להמיר את המעשר.
	4.	רשימת המאכלים המותרים והאסורים בפרשה שלנו (יד 3 - 21) דומה בקוויה הכלליים לרשימה שבספר ויקרא (יא 1 - 44), ובשתי הרשימות הארנבת והשפן מעלים גירה (!) והעטלף הוא ציפור (!), אבל הרשימה בספר ויקרא כפולה בגודל, וכוללת, בין השאר, גם שרץ עוף ההולך על ארבע, שלפי הפירוט מדובר בחרקים - אלא שלחרק, כידוע, אין ארבע רגליים (ראו ויקרא יא20 ואילך).

והמאמינים לאורך הדורות פירשו ודרשו וטייחו, ולא העלו על דעתם שטקסט כל כך מבולגן, שיש בו פרכות וצווים מבהילים כל כך - לא ייתכן שבני האדם קיבלו מהאל המושלם והטוב.

-----------------

1	משה גרנות: התנ"ך - כף החובה. הוצאת סטימצקי-תמוז, 1986, ע' 13.