תצווה

פרשת תצווה באה מיד לאחר ההוראות והציוויים להקמת המשכן והכלים המשמשים בו למטרות פולחן: ארון, שולחן, מנורה, ותיאור מבנה המשכן וחצרו, כמו גם מזבח הנחושת אשר בחצרו. פרשתנו מעבירה אותנו אל פנים המשכן ומתארת בפירוט רב גינונים פולחניים נוספים, בעיקר בגדי הכוהנים לפרטיהם ודקדוקיהם, הקורבנות למיניהם והליכי הקרבת הקורבנות ומתנות הכהונה. כל אלה - כפי שמצטייר בעינינו על-ידי המקור הכוהני P, על-פי תורת המקורות.

הפולחן והחיים הפולחניים הינם מן הנושאים המאלפים והמעניינים בחיים הישראלים העתיקים, היות ובלעדיו לא ניתן להכיר את התרבות הישראלית הקדומה.

הפולחן הינו צורה של עבודת אלוהים, אולם צורה שיש בה קבע, סדירות מתמדת, מחזוריות רגולרית, והקבע הזה של הפולחן בא לידי ביטוי בארבע בחינות:
א.   קביעות הטקס, החוזר על עצמו ונשנה;
ב.   קביעות הזמן: המחזוריות בה מתנהל הטקס על-פני מועדים קבועים;
ג.   קביעות המקום: מקדש, משכן, בית-כנסת, כנסייה, תוך שימוש בכלים מיוחדים (כמו מזבח);
ד.   קביעות האנשים המשמשים בפולחן.
לגבי השתיים האחרונות - יש להוסיף כי בקביעויות אלה יש גם יוצאים מן הכלל, וניתן לומר ביתר דיוק כי הן נשמרו על-פי רוב, אם כי לא תמיד.

בית המקדש של שלמה
איור מאת ארכיטקט במאה ה-18

מרבית הפעולות האנושיות של עבודת האלוהים נוטות, בסיכומו של דבר, להיעשות פולחניות, אולם הן הופכות לפולחן רק עד כמה שהן מאמצות לעצמן סדירות מסויימת. תפילה ספונטאנית, חד-פעמית לדוגמה, איננה נחשבת פולחן. ברם, תפילה החוזרת ונשנית באותן נסיבות - היא פולחנית.

הפולחן מורכב מאקטים רבים ולא מאחד מסוים, אולם הקרבת הקורבנות הייתה הבולטת והטיפוסית ביותר בפולחן המזרחי העתיק.

כל אחת מארבע הסדירויות שנמנו לעיל יכולה לשמש אותנו בבואנו לאפיין אקטים פולחניים, כל אחת מהן בהשיבה על שאלה מסוג אחר:

שאלת המה מתייחסת לטקס עצמו (מה עושים בטקס, וכיצד?);
שאלת המתי מתייחסת לזמן (באיזו תכיפות? באיזו מחזוריות: ביום? בחודש? מחזור שנה? מחזור חיי האדם?);
שאלת ההיכן מתייחסת למקום בו יש לקיימו (מקדש? בית כנסת? מזבח?);
שאלת המי מתייחסת לאלה האמורים לעסוק בעשייתו (כוהנים? לוויים? כל ישראל?).

קבוצת האנשים העוסקים בפולחן קרויה קלרוס (*). מי נכלל עימם? מקור P (המקור הכוהני) טוען שהכוהנים, שהם 6-5 אנשים בתוך כלל ישראל - אהרון ובניו - הם המקיימים את הפולחן. מספרם פעוט ביותר, בעיקר לאחר ששניים מהם (נדב ואביהו) מתו. לפי מקור זה אין ללוויים שום שייכות לפולחן. תפקידם הוא להיות לעזר לכוהנים.

(*) מרבית הנתונים וההסברים לתיאורים הפולחניים המובאים בפרשה זו מבוססים על הרצאותיו של פרופ' מנחם הרן מהחוג למקרא באוניברסיטה העברית בירושלים

המקור הכוהני בויקרא א-ז, בתארו את הטקס הפולחני אינו מזכיר כלל את הלוי, לעומת הכוהן, שלו מייחסים שם את כל התפקידים. לפי P לא זו בלבד, אלא שאסור ללוי גם להתקרב אל המקדש או לגעת בו. בבמדבר יח3 נכתב מפורשות: אך אל כלי הקודש ואל המזבח לא יקרבו ולא ימותו. גם הם גם אתם. משמע, אין מבחינה זו כל הבדל בין לוי לבין ישראל. את המזבח מקימים, אם כן, רק הכוהנים, ולשם כך יש להם בגדים המיוחדים לעבודת הפולחן, כפי שמתואר בשמות כח, היא הפרשה שלנו. הכוהנים אף נמשחים בשמן המשחה הקדוש, כשם שנמשח גם המזבח עצמו. הכוהנים הופכים, אם כן, לאחד האביזרים של המקדש.

לעומת מקור זה, מרשה מקור D (המקור הדברימי) לכל בן שבט לוי החי בפרובינציות לבוא ולכהן במקדש (דברים יח8-6): וכי יבוא הלוי מאחד שעריך מכל ישראל אשר הוא גר שם, ובא בכל אוות-נפשו אל המקום אשר יבחר יהוה, ושרת בשם יהוה אלהיו ככל אחיו הלוויים העומדים שם לפני יהוה, חלק בחלק יאכלו, לבד מממכריו על האבות.

מקורות JE, על פי החומר הסיפורי שבהם, המופיע בשופטים ונביאים ראשונים, מתירים עיסוק פולחני לכל אדם. למשל: מנוח בספר שופטים, וכן גדעון, מיכה, שמואל ושאול. בשילה, למשל, היה מקדש מרכזי, שבני עלי אשר כיהנו בו לא השתייכו כלל לשבט לוי. וכן בימי המלוכה, מינו המלכים כוהנים עושי דבר המלך, שלא השתייכו לשבט לוי דווקא (שמואל ב' כ-כג, מלכים א' ד5, וכן בשמואל ב' ח18: ובניהו בן יהוידע והכרתי והפלתי ובני דוד כהנים היו.

המקום בו קויימו הטקסים הפולחניים

מזבח - בכל ישוב בארץ היה מזבח (אבן גדולה, גל אבנים, אבן זוחלת). מן הסיפור של העלאת הארון לעיר דוד אפשר ללמוד על ריבוי המזבחות. בשמואל ב' ו' מסופר כי בכל מספר צעדים נעצרה התהלוכה ודוד זבח קורבן. תיאור זה מעיד על המציאות, שבכל מרחק קטן היה מצוי, או הוקם, מזבח.

המזבח ממגידו

במה - הבמה הינה מזבח גדול. במה כזו הייתה מצויה ברמה, עירו של שמואל (שמואל א' ט'). בחבל בנימין ליד בית-אל הייתה גבעה. ב"גבעון" שאול מתנבא (שמואל א' י').

המעבר ממזבח לבמה היה מעבר כמותי, לא איכותי, אך לא כן המעבר ממזבח למקדש, שהיה מעבר איכותי-מהותי. מובן, שבמקום בו יש מקדש יש גם מזבח, שכן לא ייתכן מקדש ללא מזבח. להיפך - ייתכן. כלומר, מזבח ללא מקדש.

מקדש - המקדש הינו בית, לעומת המזבח שהוא מבנה בתוך השטח הפתוח. שם המקדש הוא "בית אלוהים". כך מקובל היה גם בקרב עמי המזרח העתיק כולם: "בית מרודך" פירושו - בית האל מרודך. במקרא המקדש הוא מקום לפולחן וגילוי שכינת האל.

אוהל מועד, המשכן, היה המקדש הראשון. הפולחן המתבצע במקדש שונה מן הפולחן המתבצע במזבח בזאת, שמלכתחילה הפולחן מתבצע במקדש, שהוא מבנה, ולא בשדה פתוח. למשל: לחם הפנים, מנורת המאור, השאילה באורים ותומים, הפלת הגורל, כל הפעולות הקשורות באפוד, הפסל והמסיכה - כל אלו מקום נכבד להם במקדש ואין להם מקום במזבח.

אוהל מועד

לכל מקדש, כאמור, צמוד מזבח. לקורבנות המוקרבים על המזבח הצמוד למקדש יש משמעות מיוחדת, יש יחס וחגיגיות עמוקה יותר מאשר ההקרבה על המזבחות שבפריפריה. גם בפעולת הקורבן יש הבדל בין המקדש לבין המזבח. ואלו הם הקורבנות המוקרבים על מזבח המקדש:
1.   קורבן נדר
2.   מעשר
3.   בכורות בהמה
4.   ראשית פרי האדמה
5.   קורבנות העלייה רגל.

המקדשים המפורסמים ביותר בארץ-ישראל נמצאו בשכם, בבית-אל, בחברון, בהר המוריה (מזוהה מאוחר יותר עם מקדש שלמה), בשילה, בגלגל, במצפה, בבית-לחם ובדן (סה"כ 9 מקדשים). מספר המזבחות היה רב מספור. עם זאת, היו גם מקדשים קטנים, מקומיים או משפחתיים, ביניהם מקדש נוב, מקדשו הפרטי של מיכה, המקדש של עפרה (שהיה שייך למשפחה מסוימת - אביעזר). גם למלכים או לאנשים עשירים היו מקדשים משלהם.

מי, לסיכום, היה הקלרוס במזבחות ובמקדשים הללו? במזבחות נעשו הפעולות הפולחניות ע"י כל אדם מישראל. לא היה שם מעמד מיוחד קלריקלי, בעוד שבמקדשים בוצעו פעולות הפולחן רק ע"י משפחות שהעבירו את זכויותיהן בירושה. היו אלה בעיקר משפחות כוהנים, צאצאיהם של אלה שנולדו כוהנים. כך היה מקובל בשאר מדינות המזרח העתיק, שבכל מקדש כיהנה משפחת כוהנים מיוחדת וסגולית.

במקרא נמנו עם משפחות אלה: משפחת עלי הכוהן (במקדש שילה), בית צדוק (במקדש שלמה בירושלים), משפחת כוהני נוב, משפחת הכהונה בדן, ועוד. לגבי מרביתם יש עדויות, או לפחות רמזים שהשתייכו לשבט לוי. מקור P, אם כך, קובע כי הקלרוס מקיף את משפחת אהרון בלבד. מקור D קובע כי הקלרוס מקיף את כל בני שבט לוי. מקורות JE קובעים כי כל אדם רשאי לעסוק בפולחן. אפשר כי הבסיס להבדלים הוא מוצאם ההיסטורי השונה של המקורות השונים, או שאופיים של חלק מן הטקסטים הוא אוטופיסטי ולא ריאלי.

תפקידי הכוהנים

א. הטיפול בקורבנות (1)

הפעולה הבולטת ביותר בפולחן היא הקרבת הקורבנות, אם כי אין זה התפקיד היחיד של הקלרוס. יש תפקידי כהונה עליהם מסכימים כל המקורות. יש תפקידים שכולם מזכירים אותם, אך ללא פירוט, ויש תפקידים שחלק מן המקורות חולקים עליהם.

קורבן אדם בתרבות האצטקית

מה נעשה בקורבן המובא? (1) מקריב הקורבן סומך ידיו על בעל החיים (2) ובדרך כלל גם שוחט את הבהמה בעצמו. אחרי שתי פעולות אלה הקורבן כבר נרצה לו, כלומר - מתקבל. (3) הכוהן - זורק את הדם אל המזבח (4) ואחר-כך שורפים את החלקים על המזבח (שלמים, חטאת, אשם) - דהיינו - כליות, כבד ויותרותיהם על החלב שמכסה אותם. (5) במקרה של הקרבת עולה שורפים את כל הבהמה על המזבח. (6) בקורבן מנחה שורפים רק חלק מסויים על המזבח, זה קרוי בשם אזכרה. כל אלה הם אשה. אשה אלוהים שחייבים לשורפם על המזבח.

עבודת הכוהנים ליד המזבח קרויה בשם שרת (לשרת בקודש, ירמיהו לג). השם נובע מהתפיסה שהאל הינו מלך, וכשם שלכל מלך יש משרתים, כן גם לאלוהים יש קהל משרתים נבחר. אין הכוהנים משרתי ישראל, אלא משרתי אלוהים. הדימוי של שירות ועבדות לאל ("עבד אלוהים") הוא אוניברסאלי, והיה מקובל אצל מרבית העמים הקדומים. כאן אולי ניתן להצביע על ההבדל בין הכוהן בבית המקדש לבין שליח הציבור בבית הכנסת, שכן, החזן אינו משרת האלוהים אלא שליחו של קהל המתפללים (דברים י8, 23, כא5).

תיאור צמחוני כזה של מעשה הקרבת הקורבנות במקדש אינו הולם, ללא ספק, את מה שבאמת התרחש שם. תיאור פלסטי חי וריאלי של מעשה הקרבת הקורבנות במקדש בירושלים ניתן על-ידי חתן פרס נובל לספרות ז'וזה סאראמאגו (2), שאינו מותיר הרבה מקום לדמיון האנושי: "בפנים כבשן, אטליז ובית מטבחיים. על שני שולחנות שיש גדולים מכינים את הקורבנות הגדולים יותר, בעיקר הפרים והעגלים, אבל גם איילים וכבשים, עזים ותיישים. סמוך לשולחנות נמצאים עמודים גבוהים שעליהם נתלים, על קרסים נעוצים באבן, בעלי החיים השחוטים, וכאן ניתן לראות את הפעילות הקדחתנית של כלי הקצבים, סכינים, מאכלות, גרזינים, מסורים, האוויר רווי עשן עצים ועורות שרופים, אדי דם וזיעה. אדם סתם, בעל נפש פשוטה, לא קדוש, יתקשה להבין איך יכול אלוהים להיות מאושר בעיצומו של הטבח הזה שעה שהוא, כדבריו, אב משותף לבני האדם ובעלי החיים...".

ז'וזה סאראמאגו

ובהמשך: "... ליד המזבח, הבנוי אבנים גולמיות ששום כלי מתכת לא נגע בהן מאז נעקרו מן המחצבה ותפסו את מקומן במבנה הענקי, מחכה כהן, יחף, לבוש בכתונת פשתן, שהלוי ימסור לידיו את היונים. הוא מקבל לידיו את הראשונה, לוקח אותה לאחת מפינות המזבח, ושם, במהלומה אחת, מפריד את ראשה מגופה. הדם מזנק. הכהן מניח את העוף השחוט בכיור, שם ייזל ממנו הדם כליל, ומשם ייקח אותו בתום שירותו, כי מעתה הוא שייך לו. היונה השנייה תזכה להיות עולה, ופירושו של דבר שהיא תישרף כליל... אלי אלי, כה חלשים בראת אותנו, וכל כך קל למות... מרים שוב טהורה... הכל חזר להיות כפי שהיה, וההבדל הוא רק שבעולם יש עכשיו שתי יונים פחות, ותינוק אחד נוסף שהביא למותן...".

האם תיאור ריאליסטי-פלסטי זה אינו עלול, חלילה, להישנות אם יעלה על דעתו של מישהו לממש את חלומם ההזוי של קיצוניים-דתיים בימינו לשוב ולהקים את בית המקדש??

ב. ריפוי נגעים והסרת מחלות

במובן זה היו הכוהנים מעין רופאים. ואמנם, בכל העולם העתיק שמשו הכוהנים גם כמרפאים של החברה באותה תקופה. מדע הרפואה לא היה קיים בעולם העתיק, והריפוי היה פעולה מאגית, כישוף, נחש, וזאת - מפני שהחולי לא נתפס בתקופה ההיא כתופעה פיסית, אלא רוחנית. בעיקר נתפסו ככאלה המגיפות. המחלות נתפסו כגילוי של טומאה, שכדי לרפאה יש לסלקה, או לחכות עד שתצא, ורק אז אוטומטית האדם נרפא. במקום טיפול רפואי יש, אם-כן, טיפול פולחני (דברים כא 15-11, כד8).

הצעד הראשון לריפוי היה אבחון בידי הכוהן אם האדם טמא או לא טמא - לפי גילוי הנגע. כדי לרפאו - יש להוציאו אל מחוץ למחנה, אם ברור לכוהן שהאיש טמא. ואם אין זה ברור, מבודדים אותו רק ל-7 ימים, כדי שיתברר ע"י צפייה אם יש גילוי נוסף למחלה. מבחינה מעשית היה בידודו של ה"טמא" מעשה נבון ויעיל, שכן, גם ללא הבנת גורם הנגע, הבידוד - גם בימינו - הינו אמצעי יעיל למניעת הפצת מחלות מדבקות.

הריפוי עצמו הוא פאסיבי, ונעשה רק ע"י ציפייה שהטומאה תסתלק מגוף החולה, ורק כשהוא מיטהר נעשות עליו פעולות פולחניות רבות ומופלאות, המתוארות בספר ויקרא פרק יד ואילך. גם הנוגע במת נחשב טמא. כל הפרשיות העוסקות בענייני נגעים, צרעת וענייני טומאה נוגעות גם למשה וגם לאהרון (ויקרא טו, ועוד) - ולא במקרה. זוהי עדות מובהקת לכך, שהכוהנים הם ששימשו בתפקידים של מסלקי טומאה, נגעים וכו'.

ג. לברך את העם בשם אלוהים

בדברים י8 נכתב לעמוד לפני יהוה לשרתו ולברך בשמו עד היום הזה. כך גם במקומות נוספים. הכוהנים הם הצינור דרכו משפיע אלוהים את הביטוי המילולי של הברכה. מקור P מציג בפנינו את הנוסח המדוייק של ברכת הכוהנים: יברכך יהוה וישמרך. יאר יהוה פניו אליך ויחונך. ישא יהוה פניו אליך וישם לך שלום" (במדבר ו26-24).

ד. תקיעה בחצוצרות כסף (במדבר י10-1):

תפקיד זה הוא הרביעי שעליו אין מחלוקת בין המקורות השונים. תקיעה בחצוצרות איננה מתפקידי הכוהן הגדול, אלא רק הכוהנים ההדיוטות. יש שני אותות מוסיקליים אפשריים לחצוצרה והם תקיעה ותרועה. בחצוצרות (שופרות) משתמשים בתקופת המדבר ובתקופת ההתנחלות בארץ. בתקופת המדבר הן משמשות לכינוס העדה, או לסמן תזוזת המחנות. אם תוקעים בשתי החצוצרות נאספת כל העדה. אם רק בשופר אחד - מתאספים ראשי המטות. זה לגבי תקיעה. אשר לתרועה - אם משמיעים תרועה אחת בשתי החצוצרות זז דגל יהודה. שתי תרועות - ראובן, שלוש - אפרים, ארבע - כל המחנה.

לאחר כיבוש הארץ משתמשים בתרועה בזמן מלחמה. מריעים בחצוצרות (אות התרועה) ואז לפי הכתוב ונזכרתי לפני יהוה אלוהיכם. בימי שלום, ראשי חגים ומועדים - תוקעים בעת הקרבת הקורבנות - זה כבר פולחן. גם אם תוקעים בשופר לפני מלחמה זה פולחן. שכן, הוא תואם את ארבעת התנאים לפולחן המוזכרים לעיל. ואמנם במלחמה נגד מדין (במדבר לא7-6) משתמשים בו כחלק מאקט פולחני של יציאה למלחמה.

על שאר התפקידים שיימנו להלן יש חילוקי דעות בין בעלי המקורות השונים.

ה. נשיאת הארון

לפי מקורות JE זהו תפקיד הכוהנים, בעוד ש-P ו-D חולקים עליו. לאחר כיבוש הארץ משמעות נשיאת הארון היא רבה, בעיקר במלחמות ובתהלוכות. לפי מקור P נושאי הארון אינם הכוהנים אלא הלוויים. לפי מקור זה אין מבודדים את הארון מן המקדש ואין מפרידים אותו מקודש הקודשים. לפיכך לא זו בלבד שאין הכוהנים (לפי מקור זה) נושאים את הארון, אלא שאין הם יכולים טכנית (בגלל הפרדתו) לשאתו.

ארון הקודש-ראה כאן
איור מהמאה ה-19

ארון קודש מבי"כ באיטליה, המאה ה-18
בול ישראלי משנת 1972

ו. שפיטת העם

על תפקיד זה מרבה לדבר בעיקר ספר דברים. כל השיפוט בשערים (ערים שמחוץ למקדש) נעשה על ידי שופטים שאינם כוהנים, כי אין הם מצויים בערים אחרות (דברים יז8). ואולם אם תתעורר בעיה קשה שהזקנים בשערים מתקשים לפתרה - אז עליהם לפנות אל הכוהנים בעיר המקדש. כך גם בדברים יט19-16. שני המקורות הם - כפי שאנו רואים בספר דברים, שהא מקור לעצמו. מקור P, לעומת זאת, אינו מזכיר תפקיד זה לחלוטין.

ז. תפקיד חינוכי

כמו תפקיד שיפוט העם, גם זהו תפקיד שאינו פולחני בעצם. תפקיד זה הוא להדריך את העם וללמדו. מגילות התורה הן אמנם רכוש הכוהנים, ועומדות לרשותם, ואולם הם אלה המכתיבים למלך את ספר התורה (לפי דברים יז), וכן הם קוראים אותו בסוכות אחת ל-7 שנים. זהו חוק אופייני לספר דברים (לא). הכוהנים משמיעים דברי כיבושין לעם ביחד עם משה, לפי דברים כז10-9, וגם ב-12 הקללות שלאחר הקטע הזה אותו משמיעים הלוויים, יש רעיון חינוכי. בתחילת פרק כ' בדברים כתוב שעל הכוהן לאמץ את לב העם קודם צאתו למלחמה, ובדברים לג נזכר התפקיד של לימוד והוראה.

תפקידים נוספים של הקלרוס הפולחני היו: הקטרת הקטורת בתוך המשכן, הנר ולחם הפנים. עניין הקטרת הקטורת מוזכר בפרשה שלנו, בשמות ל10-1: ועשית מזבח מקטר קטורת עצי שיטים תעשה אותו.... פעולה זו שונה מפעולת הקרבת הקורבנות, שכן, הקורבנות באים מן הבמה או מן התבואה, ואילו כאן יש אלמנט חדש בפולחן: בשמים. אצל היוונים והרומאים זה היה נפוץ, אך במזרח כמעט ולא נמצא שימוש לבשמים למטרות פולחן, פרט למקרא.
הנר - היה מנורה שהכוהן הגדול מדליק בערב ומכבה בבוקר.
לחם הפנים כולל 12 חלות, 6 מול 6, אותן מניחים פעם בשבוע, בשבת.
הנרות נזכרים במקומות רבים בספר כוהנים. לחם הפנים נזכר בעיקר בויקרא כד. כל הפעולות הללו - נר, קטורת ולחם הפנים נעשות בעת ובעונה אחת, ולכן הן קרויות "התמיד", ולא משום שהן נמשכות ברציפות. תמיד בסגנון הכוהני פירושו במחזוריות סדירה, וללא כל הפסק, בשעות קבועות. שלוש פעולות אלה נעשו בתוך המקדש, ולכן מתייחסים אליהן כאל מכלול אחד, להבדיל מקורבן התמיד, שאמנם היה מובא אף הוא בזמנים קבועים - בוקר ובין הערביים - אלא שהוא היה מובא בחוץ, על המזבח החיצון, ולא בתוך המקדש.

בגדי הכוהנים

נושא זה הוא עיסוקה העיקרי של הפרשה שלנו. ארבעה פריטי בגדים אופייניים לכל הכוהנים (כוהן גדול והדיוטות כאחד), והם: כתונת, אבנט, מצנפת (מגבעת להדיוטות) ומכנסים. הכוהן הגדול מוסיף עליהם עוד 4 פריטי לבוש האופייניים רק לו, והם: אפוד, חושן, מעיל האפוד וציץ. הפופולארי ביותר הוא האפוד. היה זה, כנראה, סינר שנקשר מאחור, תלוי בשתי כותפות. לאפוד היו על הכתפיים שני אבני שוהם עם שמות השבטים.
החושן היה לוח תלוי על שתי כתפות האפוד, ובו 12 האבנים.
מעיל האפוד נלבש מתחת לאפוד, מקושט פעמונים ורימונים.
הציץ נקשר למצח מתחת למצנפת בפתיל תכלת.

ארבעת פריטי הלבוש הראשונים היו עשויים בד שש פשוט, ואילו בגדי הכוהן הגדול היו עשויים כלאיים (שעטנ"ז), וזה שיווה להם קדושה. אך הם היו עשויים גם זהב ומתכת, והדעת נותנת שלא היו נוחים ללבישה יום-יום, אלא לפולחן. ההלכה גורסת, לעומת זאת, שעל הכוהן הגדול ללבוש את כל שמונת הפריטים למשך כל שעות היום. גם בימי בית שני היו הכוהנים מתקשטים כל הזמן במלבושים אלה.

האפוד והאורים-התומים בבגדיו של אהרון הכהן
איור מאת יאן לואיקן, אמן הולנדי, 1712-1649

השקפת ספר כוהנים עצמו, בניגוד לזאת, מייחדת לבגדים אלה ייחוד תפקודי. בדרך כלל לבש הכוהן - כשאר הכוהנים - את המלבושים התחתונים בלבד, ורק בשעות הביניים היה מוסיף את השאר, שכן, לפי מקור P יש להם תפקיד פולחני מצד עצמו, ולא כהכנה וכתנאי לפעולות פולחניות אחרות. עצם נשיאת האבנים עליהן חרוטים שמות השבטים - זהו פולחן לעצמו: לשאת את שמות בני ישראל לפני אלוהים תמיד. כך גם לגבי תפקיד הפעמונים והרימונים, שהיו מצלצלים פעמיים ביום, עם כניסת הכוהן הגדול, ולכן גם זו היא פעולה פולחנית כשלעצמה.

המשמעות הפולחנית של הציץ סתומה במקצת. שכן, אותו נושא הכוהן תמיד (שוב - במובן בוקר וערב!). כנראה כדי לסמל באופן כלשהו שמתנות קודשי אלוהים מתקבלות על ידו ברצון.

שבלונה זו של שש הפעולות הפולחניות היא, ללא ספק, ארכאית, ובני ישראל ירשו אותן מן הסתם מהעבודה האלילית הקדם-מקראית. הן מעוררות שישה גירויים חושיים, המכוונים לספק רצון אחד. לפי המשוער חבר להן גם הנסך, שכלל נסך יין. גם אבני הזיכרון בציץ שנקראו הזיכרון והרצון, נתפסו אצל הקדמונים כאילו היו חוש. משמע - זהו קומפלקס המכוון לצורכי האל המצוי מעבר לפרוכת.

בישראל לא הייתה אמנם לקומפלקס זה משמעות מוחשית, אך הדת קבלה את החומר הקדום הזה ונפחה בו רוח חדשה, ללא משמעות מאגית-אלילית. עם זאת -אופייה הקדמוני עדיין נשמר.

כך גם רבים מסממני הפולחן הדתי בימינו. הם חסרי מובן ומשמעות שניתן להסבירם, ואין ספק שהם גרורות של מנהגים אליליים ומאגיים קדמונים, שאינם רלבנטים עוד לימינו, לידע האנושי המצטבר בתרבותנו, ולרבים מבני העם היהודי אינם רלבנטים לא לחייו ולא לאמונותיו.

-------------------------------

1.	על ההתייחסות שלנו לנושא זה ראה בספרנו מפרי עץ הדעת - פרשות השבוע בפעמת הזמן, הוצאת תמוז, 2002, עמודים 147, 178-174.
2.	ז'וזה סאראמאגו: הבשורה על פי ישו. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1994, עמ' 70-68