וירא

פרשת וירא על חמשת פרקיה מאגדת סיפורים שונים ונפרדים מתוך הסאגה האגדית של זה שמוגדר כאבי האומה העברית - אברהם. הסיפור פותח בשלושת האנשים העלומים שבאו לבקר את שרה, אשת אברהם, והבטיחו לה פרי-בטן - כעת חיה והנה בן לשרה אשתך (יח10); העלילה נמשכת בהחלטתו של יהוה להעניש את סדום ואנשיה ומתארת את אהבת האדם של אברהם - האף תספה צדיק עם רשע (יח24); סיפור רשעותם של אנשי סדום ומנהגם לאנוס עוברי-אורח מזדמנים ממשיך את סיפור אברהם שלוט הוא בן-אחיו - איה האנשים אשר באו אליך הלילה הוציאם אלינו ונדעה אותם (יט6); בריחת לוט ומשפחתו מסדום קודם להחרבתה של העיר וסיפור אשת לוט - ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח (יט26); פרשת גילוי העריות בין לוט ובנותיו - ונשכבה עימו ונחיה מאבינו זרע (יט32). הסיפור עובר לזירה אחרת - סיפור מגוריהם של אברהם ושרה בגרר, ולקיחת שרה בידי אבימלך מלך גרר - וישלח אבימלך מלך גרר ויקח את שרה (כ2); הולדת יצחק - ותהר ותלד שרה לאברהם (כא2); גירוש הגר וישמעאל למדבר - וישכם אברהם בבוקר... וישלחה ותלך ותתע במדבר באר שבע (כא14); הברית בין אברהם לאבימלך בבאר שבע - ויכרתו ברית בבאר שבע (כא32). גולת הכותרת של עלילה עשירה ותמציתית זו הוא בסיפור עקדת יצחק - קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק (כב19-1).

אברהם ויצחק בדרכם להר המוריה
אפרים משה ליליין, צייר יהודי יליד פולין, 1925-1874

בסיפור עקדת יצחק משתתף, פרט לאברהם, יצחק ואלוהים, גורם שמימי, חוץ-יקומי והוא מלאך יהוה: ויקרא אליו מלאך יהוה מן השמים ויאמר: אברהם אברהם. ויאמר הנני (כב11). זאת, למרות שבסיפור הבריאה המקראי (בראשית א-ג) לא קיים אזכור לבריאתו או לעצם קיומו של מלאך. לראשונה בתורה מופיע מלאך בסיפור עינוייה של הגר בידי שרי והבטחתו לה ולזרעה, כשבחמשת פסוקי הסיפור מוזכר מלאך יהוה ארבע פעמים בשמו המלא: וימצאה מלאך יהוה על עין המים... ויאמר לה מלאך יהוה שובי אל גבירתך... ויאמר לה מלאך יהוה הרבה ארבה את זרעך ולא יספר מרוב... ויאמר לה מלאך יהוה הנה את הרה וילדת בן וקראת שמו ישמעאל כח שמע יהוה אל עניך (טז11-7). לאחר מכן מופיע מלאך יהוה פעמיים בסיפורי סדום (יט1, 15) ופעם נוספת בסיפור גירוש הגר וישמעאל (כא17). הפעם השמינית בה מוזכר מלאך יהוה בתורה היא, כאמור, בסיפור העקדה בפרשה שלנו.

המלאך מתגלה להגר
פיטר לאסטמן, צייר הולנדי, 1633-1583, שמן על עץ

רוני שיר (1) כותב בספרו, ש"מקור האמונה במלאכים הוא באמונות הפרימיטיביות של בני-האדם, אלפי שנים קודם להתהוותה של האמונה היהודית המונותיאיסטית: האמונה הפרימיטיבית שהקנתה לאיתני הטבע כוחות מיוחדים... התפתחה עם הדורות לאמונה באלילים שונים... האלים היו מעין אלוהים תחתונים, אלים קטנים, בני אלוהים, אלוהים למחצה, כשחלקם מוגשם בשמות גיבורים מיתולוגיים של כל עם... העובדה שנקבע לכל אל תופעת טבע, מקצוע ועניין מעשי אחר הביאה לריבוי בלתי אפשרי כמעט של אלילים... אצל ההודים הגיע מניינם של אלה לשלושה מיליון (!), ואילו היוונים הזכירו שלוש רבבות של אלים המשרתים את זיאוס וסובבים את הארץ כשהם עטופי ערפילי טוהר. גם אפלטון הזכיר פעמים רבות את משטר המלאכים האלה, המהווים חוליה מקשרת ומתווכת בין האלוהים לאדם. הפרסים והניאו-אפלטונים ראו בכוכבי השמים את מייצגי המלאכים...".

יעקב ש' ליכט (2) טוען ש"האמונה במלאכים מיוחדת לישראל ולדתות שמוצאן מדת ישראל, אבל מעין מלאכים מצויים גם אצל עמים אחרים. החשובים שבאלי בבל מוקפים משרתים שאינם בני אדם ואינם אלים, אלא בני פמלייתו של האל". ליכט מודה ש"האמונה במלאכים נתפתחה בישראל מיסודות שמיים קדומים", אולם במעין אפולוגטיקה - המיועדת מן הסתם למנוע אפילו שמץ הרהור, שמא היסוד לאמונה זו ביהדות מקורה באמונה פגאנית - הוא מוסיף "אין להסיק מכאן שאמונה זו (במלאכים, ד.מ.) אינה אלא שריד של דעות אליליות בדבר משרתי האלים שנשתקעו במקרא, כיוון שבאמונה המקראית פעלו כמה גורמים אחרים להתפתחותה של דמות המלאכים...".

גם מרדכי ורמברנד (3) גורס שהמלאך - "באמונה דתית = יצור רוחני העושה רצון אלוהים ומשמש לו שליח אל בני האדם. במובן זה שייך המלאך למערכת המושגים הדתיים של היהדות ושל הדתות המונותיאיסטיות שצמחו או ינקו ממנה". ורמברנד טוען, ש"אלי הטבע של הדתות הפרימיטיביות והפוליתאיסטיות אינם זקוקים לשליחים ביחסיהם עם בני האדם. הם מתגלים להם ישירות בחזיונות או באמצעות כוחות-טבע. אמנם מיתולוגיות אחדות מכירות את המושג 'שליח-האלים', אבל זהו תמיד כינויים של אלים-לכל-דבר, הממלאים את תפקיד השליח... ואין הכוונה ליצורים שנבראו במיוחד לשם כך". עם זאת, מאשר ורמברנד שבדתות רבות קיימת הייתה אמונה ב"רוחות הכפופים לאלים השונים והעושים את רצונם", כמו אצל הבבלים, היוונים והרומאים (4).

שדו - כרוב ממקור אשורי-בבלי

מאחר והנושא מצוי בתחום הדמיון האנושי ולא בתחום מציאותי כלשהו, הרי שמרחביו הבלתי מוגבלים של הדמיון מאפשרים לכל אדם, בוודאי לכל עם ולכל דת, לקבוע לעצמם את הגדרתו של המושג מלאך, ולדרגו ברמה זו או אחרת של משרת כוח דמיוני, הגבוה ממנו בפוטנציה ובמעמד, גורם שגם מהותו, איכותו ויכולותיו נקבעים במסגרת אותו דמיון.

ללא הבדל בין תכונותיהם ותפקידיהם של המלאכים, מקומם, בכל האמונות, הוא בשמים. תפיסה זו נבעה (ועודנה נובעת) מהגישה הגיאוצנטרית הקדמונית, לפיה הארץ היא מרכז היקום, השמש והירח והכוכבים סובבים אותה, ומעבר לכל אלה מצויים השמים, כמקום משכנם של הכוחות העל-אנושיים החוץ-יקומיים ה"טובים", בעוד שבטן האדמה הוא ה"שאול", מקומם של השטן וחבר מרעיו חורשי הרע. הקשר בין מיקומם בשמים של הכוכבים לתחום מושבם של המלאכים בא לידי ביטוי ביהדות כבדתות המזרח שקדמו לה: "היהודים מעתיקים גם את האמונה הפרסית שלפיה המלאכים הם יועציו של האלוהים ושליחיו בבית הדין של מעלה, ואת האמונה הבבלית שהם שוכנים בכוכבים, בעיקר בשבעת כוכבי הלכת, או זו של המצרית שקבעה, כי שבעת האלוהים העליונים משולים כנגד שבעת כוכבי הלכת" (5).

אריסטו היווני אימץ את התיזה המקובלת גם במקרא בהבנת המושג "רקיע" (6). ה"רקיע" לדידו היה מהות ממשית, פיסית-חומרית, ולא רק מונח לשוני, שבא לתאר מראה-עיניים. על-פי ספר בראשית, הרקיע הוא חייץ בין המים שמתחתיו, עולמנו שלנו, לבין המים שמעליו. אריסטו גרס, שכל הדברים המשתנים והניתנים לשינוי מצויים בעולמנו אנו - העולם שמתחת לרקיע, בעוד שמעל לרקיע מצויים כל הדברים הקבועים, הנצחיים. בעולם הקבוע מצויים, כמה מובן, האלים, ומתחת להם - בני תמותה. הרקיע היה, על פי אותה קונספציה, מסך חומרי כיפתי, בתוכו משובצים כוכבים כיהלומים בכתר.

ארץ, שמים ואלוהים
ראה כאן

המקור הלשוני למילה מלאך הוא אוגריתי, מן המילה לאך בשפות האוגריתית, הערבית והחבשית (7, 8), והמלאכים, באמונות ובדתות השונות, לבשו צורות מגוונות ושונות, בהתאם למטרות לשמן נבראו והולבשו בידי יוצריהם-מדמייניהם, ואף נקראו בשמות, המצביעים על תכונותיהם ואופיים - אוריאל, רפאל, מיכאל וגבריאל בספרות הסוד היהודית, ושמות אלילים זרים שאומצו בקבלה - סנדלפון, מטטרון ואחרים. בדת היהודית מכונים המלאכים בשמות שונים, כמו כרובים, שרפים, אראלים, חיות, אופנים, חשמלים, אילים, שליחי האלוהים ומשרתיו (9). בספר דניאל מובא גם תיאור "מדויק" של מלאך לבוש בדים ומתניו חגורים בכתם אופז וגוויתו כתרשיש ופניו כמראה ברק ועיניו כלפידי אש וזרועותיו ומרגלותיו כעין נחשת קלל, וקול דבריו כקול המון (דניאל ד5).

המלאך בפרשה שלנו הוא מלאך-יהוה, שתפקידו בפרשת העקדה למנוע את הרצח. שני קולות מנוגדים לכאורה קראו לאברהם לעשות מעשה: אלוהים ומלאך-יהוה. אלוהים (כב1) מאתגר את אברהם להוכיח את אהבתו ומסירותו אליו ללא סייג, עד כדי רצח בנו כמצוות האלוהים: קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר לך. ויהוה (או אלוהים) שולח את שליחו - מלאך יהוה (כב11, 15)- למנוע בעד אברהם מביצוע הרצח: ויקרא אליו מלאך יהוה מן השמים ויאמר אברהם אברהם ויאמר הנני. ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה.

האפשרויות התיאורטיות והמעשיות באשר למניעיו ולמטרותיו של האל בצוותו על אברהם, המאמין האדוק, להעמידו בניסיון עד כדי רצח אפשרי של בנו-יחידו, וביטול המעשה בצו אלוהי אחר, שבא מידי שליח-האל, מלאך-יהוה, הניחו יסוד לאלפי פרשנויות, שכולן לגיטימיות כל עוד הן מבוססות, בצורה זו או אחרת, על הסיפור המקראי. הפרשן או הדרשן, בכל הזמנים, רשאי למלא את החסר, לעבות את הסיפור ולגוונו, כמו גם לפרש את הבלתי מובן או שאינו הגיוני בכל פרשנות שתעלה בדעתו ובדמיונו. זכות זו עמדה ועומדת לא רק להוגי-דעות ולאנשי-ספר, אלא גם לאמנים מתחום האמנות הפלסטית. אלו, בכל התקופות ובקרב מרבית עמי העולם, הביעו את דעתם על סיפור העקדה, איש-איש באלפי יצירות אמנותיות, המבטאות את תחושותיו, דעותיו ורגשותיו של כל אמן ואמן.

האמנות הפלסטית (ציור, פיסול) הייתה אסורה על-פי הדת היהודית - לא תעשה לך פסל כל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת... ואשר במים, מתחת לארץ (דברים ה7); אלהי מסכה לא תעשה לך (שמות לד17); אל תפנו אל האלילם ואלהי מסכה לא תעשו לכם אני יהוה אלהיכם (ויקרא יט4). לפיכך, ביהדות, עד לעת החדשה, התמקדה האמנות ביצירה הכתובה (ספרות, שירה, הגות). העמים הפגאניים, ולאחריהם הנצרות, פיתחו את האמנות הפלסטית מראשית דרכם, ובאמצעותה ביטאו אמנים רבים, כבר במאות הראשונות שלאחר הספירה, את דעתם, יחסם ורגשותיהם לסיפורי המקרא, בין השאר למעשה העקדה, כולל ההיבט הבלתי-מוסרי והאלים שבו. דורון לוריא (10) כותב, ש"תיאורים של סיפור העקידה מופיעים כבר בנצרות הקדומה. על קירות הקטקומבות ברומא צוירו, זה לצד זה, דמויותיהם של יצחק העומד להיעקד ושל דניאל בגוב האריות".

סיפור העקדה, לפיו מוכן אב להקריב את בנו על מזבח אמונתו הדתית, טרד ועודנו טורד את מנוחתם של רבים, הן אלו הרואים במעשה את הביטוי האמוני הנעלה ביותר והראוי לכל שבח, הן אלו הרואים אותו כמחדל מביש של האדם, ופשע בל-יסולח של אב כלפי בן חסר ישע, פשע הראוי לכל גינוי.
הדילמות האבהית, האנושית והמוסרית העולות מסיפור העקדה נדונו בהרחבה בספרים ובמאמרים רבים, ולא יקשה על הקורא למצאם בקלות בכלים הנגישים כיום לכל אחד. די לכתוב את המילים 'עקדת יצחק' באתרי החיפוש השונים, על-מנת למצוא עשרות רבות של מקורות כתובים בנושא זה, עליו עמדנו פעמיים במחזור הראשון של פרשות השבוע באתר חופש (כאן וכאן).

דגש רגשי מיוחד בפרשנות הציורית לעקדה ניתן להתערבותו של מלאך-יהוה - אותו שליח כביכול, שמנע את רצח יצחק. ככל שתרבות הציור התפתחה והשתכללה, כן התעצם הביטוי הרגשי של הדמויות שבאו לידי ביטוי בציורים. בפסיפס מבית-אלפא מהמאה ה-6 לספירה, למשל, נראים אברהם ובידו המאכלת, בידו השנייה אוחז ביצחק, המזבח והאש. קשה להבחין בהבעת פניו של אברהם, בוודאי לא בזו של יצחק. מלאך אלוהים מוצג בצורת יד המושטת ממעל לכיוונו של אברהם, משאירה למתבונן לחשוב מה היא אומרת לו.

עקדת יצחק - הפסיפס מבית אלפא, המאה ה-6

באיור מ"ספר נירנברג" מהמאה ה-12 נראים ניצני הבעה: קיים מגע פיסי בין המלאך לחרבו של אברהם, ובאצבעו מורה המלאך לאברהם שלא לבצע את השחיטה. יצחק, עודנו אחוז בידו השמאלית של אברהם, מבין שהוא יוצא לחופשי, ויורד, כנראה בשמחה, מן המזבח. האיל, העצים לעולה והאש ממתינים לתורם בפינה השמאלית. באיור בצד ימין, המקדים כרונולוגית את המאבק אברהם-יצחק-מלאך, נראים אברהם ויצחק כשהם מתקרבים להר המוריה, ויצחק נושא את העצים לעולה על גבו. המקור המקראי איננו מתייחס לעצם נשיאת העצים, אבל לא אמן אחד תיאר דווקא את יצחק מוביל העצים בידו, על גבו או על ראשו (רמברנדט, ליליין, דורה, ואחרים).

עקדת יצחק - איור מהמאה ה-12
ספר נירנברג, ספריית בלויט קולג', דנוור, קולורדו

בהדרגה מתווספות לביטויים התיאוריים גם הבעות, מחשבות וכוונות. לא רק ניסיונות לתאר ציורית את הטקסט התנ"כי, אלא גם לבטא, אולי, את הרגשתו של האמן, את ביקורתו על הסיפור המקראי, שלכאורה בוצע בצו אלוהי, ויש בו מן הרוע, האכזריות, העוול והפשע.

שלוש היצירות הנפלאות ביותר בעיניי, ולטעמי, והשונות כל-כך אחת מרעותה בגישתו של האמן לסוגית העקדה, הן ציורי העקדה של רמברנדט, קאראוואג'יו וקארולי.

העקדה מאת רמברנדט
רמברנדט ון-ריין, צייר הולנדי, 1660-1606
מוזיאון הרמיטאג', סנט-פטרסבורג, רוסיה

אברהם של רמברנדט היה מוכן לבצע את הנורא מכול: הניח את ידו השמאלית על פניו של בנו, והטה את ראשו לאחור, כשהצוואר מופשל ומוכן למאכלת. אבל אברהם של רמברנדט נכנע למלאך, המבטא, אולי, את שרה אשתו, ואינו נאבק עימו. המאכלת נשמטת מידו [ראה ניתוח מרשים של ציור זה בידי דורון לוריא, (11)], ייתכן מתוך תחושת הקלה. יצחק - פניו מכוסים, ממתין בשקט לגורלו, אינו מנסה להציל את עצמו, גם איננו זועק על-מנת למנוע את רציחתו. האור בציור הוא על יצחק בלבד, כשאברהם יוצא מתוך עלטה, רק פניו מוארות.

העקדה מאת קאראוואג'יו
קאראוואג'יו, צייר איטלקי, 1610-1571
מוזיאון אופיצי, פירנצה, איטליה

פני יצחק של קאראווג'יו מביעות בעתה ואימה לנוכח העומד לקרות לו. 'לא!!!' הוא זועק, 'לא, אבא, אל תשחט אותי!!!' המלאך המושיע לופת את ידו של אברהם, כשידו השמאלית מצביעה לעבר האיל - 'אותו תשחט', אומר לאברהם. אבל אברהם עדיין אינו נכנע, המאכלת אחוזה היטב בידו, והוא נחוש למלא אחר הצו ה'אלוהי' המזעזע, הבלתי-אנושי, המגונה והפסול מעיקרו.

העקדה מאת קארולי
פרנצי קארולי, צייר הונגרי, 1917-1862
הגלריה הלאומית בבודפסט, הונגריה

הרף! אומרת שרה-המלאך של קארולי לאברהם, הפסק עם השטויות שלך! זהו בני שלי, אהובי שילדתי אחר בלותי! איש לא ייגע בו לרעה, גם לא אתה! גם לא אלוהיך!

המלאך של קארולי איננו מלאך. הוא/היא בשר ודם - ללא כנפיים, רגליו נטועות בקרקע המציאות, יציבתו ותנועתו כמו מפרידה בין שני נצים, ולא בין שוחט לקורבנו. רק המאכלת שביד אברהם ולפיתת ידו בידי האם/המלאך מלמדת על הדראמה המתחוללת בין השניים. ויצחק?

יצחק של קארולי איננו נער כיצחק של רמברנדט ושל קאראווג'יו. כשגבו אלינו וראשו מורכן, לא ניתן לדעת מה אומרות פניו. גם פניו של יצחק הרמברנדטי נסתרות מאתנו, אבל הוא כנוע לקראת השחיטה. רק אצל קאראוואג'יו פניו של יצחק גלויים, מביעים, זועקים, נאבקים, אינם משלימים עם רוע הגזירה.

הדראמה המשולשת אברהם-יצחק-מלאך, או בלשון אחרת שוחט-קורבן-מושיע, מוצגת בידי אמנים רבים בתקופות הברוק, הרנסאנס, ועד לאמנות בת זמננו. כל אמן מדגיש את מה שנראה לו עיקר וחשוב, ומשתמש בכלים טכניים שעמדו לרשותו - צבע, אור וצל, או שמצא אותם נכונים וראויים לבטא בהם את המסר, באמצעות מבט והבעות פנים, עוצמת האחיזה במאכלת ולפיתת היד, תנוחת הגוף והראש, ועוד.

העקדה מאת לה-הייר
לאורנט לה-הייר, צייר צרפתי, 1656-1606
מוזיאון סנט דניס, ריימס, צרפת

הדראמה אצל לה-הייר רכה ועדינה יותר. פנייתו של המלאך אל אברהם איננה תקיפה כזו שאצל רמברנדט, וחסר בציור מיקוד האור בניגוד לאפלה. אצל לה-הייר 'אין סודות', אין הפתעה, לכאורה סיפור אגדה נחמד ותו-לא.

קרובים לגישתו של רמברנדט הם ידידיו יאן ליוואנס, (שניהם עבדו יחד באותו סטודיו בצעירותם (12), ופיטר לאסטמן. גם אצל ליוואנס נמצא מוקד האור ביצחק, בעוד אברהם שרוי בצל. השוני הוא בעיקר בדמותו של יצחק: יצחק גלוי-עיניים, אינו כבול, וידיו מושטות - לא אל אביו, אלא אל המלאך!

העקדה מאת ליוואנס
יאן ליוואנס, צייר הולנדי, 1644-1601
ציור שמן מ-1643-1635, אוסף גוטמן, ניו-יורק

קיימת המשכיות מעניינת בין ידיו של יצחק לידו הימנית של המלאך - ייתכן שרה אימו. בניגוד לרמברנדט, אברהם של ליוואנס איננו שומט את המאכלת, על-אף תחנוניו הברורים של בנו.

העקדה מאת לאסטמן
פיטר לאסטמן, צייר הולנדי, 1633-1583

פעמיים חוזרים רמברנדט וליוואנס לפרשת העקדה [דורון לוריא, (13)]. רמברנדט חזר אליה 20 שנה לאחר ציור השמן, הפעם בתצריב (דריי-פוינט), כשהוא מעדן את תנוחת ראשו של יצחק: לא עוד ראש מוטה לאחור וצוואר חשוף ומוכן לשחיטה, אלא ראש מורכן, כשהקשר בין הצוואר למאכלת יותר סמלי ממובהק. המלאך אוחז הפעם את אברהם היטב בשתי ידיו: ידו האחת אוחזת בידו הימנית של אברהם, כמבקשת לשחרר את ראשו של יצחק, וידו השנייה מונעת מהמאכלת להגיע ליעדה.

העקדה מאת רמברנדט תצריב

אברהם ויצחק אחר העקידה
יאן ליוואנס, מוזיאון אנטון אולריך, בראונשוויג, גרמניה

ציורו השני של ליוואנס מתאר את רגע השחרור - הרגשי והפיסי גם יחד. יצחק ואברהם מביטים יחדיו לכיוון אחד - מעלה, מן הסתם אנחת-רווחה והבעת תודה למלאך הגואל, שהציל את שניהם - את חייו של יצחק ואת רגשותיו וכבודו של האב, אברהם. חיבוקו החם והאוהב של אברהם בעקדה של ליוואנס, וגם יצחק המחזיר לו בתנוחה דומה, מרגשים. מרגשים לא פחות הם ביטוייו הציוריים של מלאך האלוהים בציוריהם של רמברנדט, קארולי, לה-הייר, לאסטמן ואחרים.

השאלה מיהו אותו מלאך - האם היה זה מלאך-אלוהים אגדי, או ביטוי לדמותה של שרה, אימו של יצחק, שקולה לא נשמע בכל מהלך הסיפור המקראי, או שמא ביטוי לרגש אנושי הטבוע בנפש כל אדם הרגיש לסבלו של הזולת, לצדק ולמוסר - נשארת כחומר למחשבה אצל הצופה, הקורא וההוגה. בכל מקרה, מלאך אלוהים מבטא בסיפור העקדה את השכל הישר ואת המוסר האנושיים, את המחאה הפנימית-אישית של כל מי שקורא, שומע או צופה בעקדה, ובכל נימי נפשו מוחה על העוול הנורא שנגרמו הן ליצחק, כמועד לקורבן-שווא, הן לאברהם, שכאב הועמד בניסיון לא הוגן, לא צודק ובלתי מוסרי בעליל.

העקדה
שרה מגוננת על בנה יצחק
פסל מאת דן מלר, 2006, יציקת פוליאסטר

ציורו השני של ליוואנס מבטא גם את תחושת ההקלה של הקורא על ה- happy end של הפרשה המפחידה והמאיימת. עם זאת נותר סיפור העקדה ככתם כבד ומרשיע על דמותו של אב, הנחשב - כמה מצער, כמה עלוב - אבי האומה היהודית.

-------------------------------

1	רוני שיר: מאגיה ומיסטיקה ביהדות: קבלה, כישוף, יכולות על-טבעיות. הוצאת כתר, 1997, עמ' 100-97.
2	מלאך יהוה (ערך): יעקב שלום ליכט, אנציקלופדיה מקראית, הוצאת מוסד ביאליק, כרך ד', עמודיות 990-975.
3	מלאך (ערך): מרדכי ורמברנד, האנציקלופדיה העברית, הוצאת חברה להוצאת אנציקלופדיות, כרך כג, עמודיות 517-513.
4	מלאך (ערך): מרדכי ורמברנד, האנציקלופדיה העברית, הוצאת חברה להוצאת אנציקלופדיות, כרך כג, עמודיות 517-513.
5	רוני שיר: מאגיה ומיסטיקה ביהדות: קבלה, כישוף, יכולות על-טבעיות. הוצאת כתר, 1997, עמ' 100-97.
6	צבי מזא"ה: הרצאה באוניברסיטת תל-אביב, 2004, ראה סקירה באתר חופש.
7	מלאך יהוה (ערך): יעקב שלום ליכט, אנציקלופדיה מקראית, הוצאת מוסד ביאליק, כרך ד', עמודיות 990-975.
8	מלאך (ערך): מרדכי ורמברנד, האנציקלופדיה העברית, הוצאת חברה להוצאת אנציקלופדיות, כרך כג, עמודיות 517-513.
9	רוני שיר: מאגיה ומיסטיקה ביהדות: קבלה, כישוף, יכולות על-טבעיות. הוצאת כתר, 1997, עמ' 100-97.
10	דורון לוריא: יאן ליוונס - עקידת יצחק. הוצאת מוזיאון תל-אביב לאמנות, 1997.
11	דורון לוריא: יאן ליוונס - עקידת יצחק. הוצאת מוזיאון תל-אביב לאמנות, 1997.
12	דורון לוריא: יאן ליוונס - עקידת יצחק. הוצאת מוזיאון תל-אביב לאמנות, 1997.
13	דורון לוריא: יאן ליוונס - עקידת יצחק. הוצאת מוזיאון תל-אביב לאמנות, 1997.