כי תצא

בפרשת כי תצא מקובצים עשרות חוקים, שעל הרוב קשה להתחקות אחרי הקשר ביניהם. בעיוננו זה נתרכז בחמישה חוקים, כפי שיפורט להלן:

שבויה יפת תואר (כא 14-10): החוק כאן אוסר על הלוחם, החושק באשת אויב יפת תואר, לקחתה בחוזק יד. הלוחם נדרש לאפשר לשבויה להתאבל חודש ימים על הוריה, ורק אחר כך שרוי לו לבוא אליה. החוק הזה מתאר הווי מלחמה נפוץ בימי קדם, כאשר הלוחמים היו הורגים את הזכרים שבאוכלוסייה האזרחית והופכים את הנשים השבויות לשפחות. לדוגמה, העילה לעלילה רבת התהפוכות ב"איליאדה" של הומרוס הייתה כעסו של אכילס על אגממנון שגזל ממנו את שפחתו, בת בריזאיס, אותה שבה במלחמה העקובה מדם שקדמה למצור על טרויה (איליאדה, שיר 1). אכילס מציע כפרס בתחרויות לכבוד פטרוקלוס, ידידו שנהרג על ידי הקטור, סוסים, פרדות, חצובות, ספלים - וגם שבויות (שם, שיר 23). מהבחינה הזאת אין הפרש גדול בין הווי המלחמה העברי להווי המלחמה של התרבות ההלניסטית הקדומה, שהחשיבה עצמה לנעלה שבתרבויות.

אכילס מטפל בפטרוקלוס הפצוע

אלא שבאמת יש למקרא, במקרה הזה יתרון: אמנם האישה נחשבת בחוק ובנוהג של המקרא כמעט כרכושו של הגבר (ראו דיבר "לא תחמוד" בשמות כ 14), אך החוק שלפנינו איננו מעניק ללוחם העברי בעלות מוחלטת על גורלה של השבויה, והוא אוסר עליו למכור אותה לעבדות. יש כאן יתרון מוסרי בולט של הווי המלחמה העברי לעומת זה של היוונים הקדומים (ראו תיאור תמציתי של גורל נשות טרויה לאחר הכיבוש בספרו של אהרן שבתאי, המיתולוגיה היוונית, מפה, 2000, ע' 179-177). ההבדל הוא, שהמיתוס היווני, הגם ששימש כחומר לימוד בבתי ספר, והגם ששימש כמקור השראה למשוררים ודרמטורגים - לא היה בבחינת "תורה" מחייבת, וההווי המתואר בו היה נתון לשינויים מפליגים (בעיקר בהגות הפילוסופים). לעומת זאת, החוק המקראי מתיימר להיות מחייב ונצחי - ואיך יכול להתיישב חוק "מתקדם" זה עם ההווי המלחמתי של היום, השולל מן הכובש את הזכות להתעמר באוכלוסייה האזרחית - בוודאי בנשים ובילדים? הרי הכובש של היום נדרש במפגיע על ידי האומות הנאורות באמנות מנוסחות משפטית, לא רק לא לפגוע באוכלוסייה האזרחית, אלא אף לדאוג לרווחתה.

חטיפתה של הלנה מטרויה
ז'אן טאסל, צייר צרפתי, 1667-1608

בן סורר ומורה (כא 21-18): לפנינו אחד החוקים המזעזעים ביותר במקרא. ראינו שהמקרא מרשה להורים למכור את בניהם ובנותיהם לעבדות (שמות כא 7; מלכים ב' ד 1; נחמיה ה 5-1), מרשה ואף ממליץ להכות את ילדיהם (משלי יג 24; כב 15; כג 14-13). והנה, החוק שלפנינו מרשה להורים להוציא את בניהם להורג בסקילה. די שהוריו יגידו לזקני העיר כי בנם סורר ומורה, איננו שומע בקולנו, זולל וסובא, כדי שכל אנשי העיר ירגמו אותו באבנים. אין צורך בראיות, אין צורך בעדים - גזר הדין מבוצע על סמך מוצא פיהם של ההורים. הפסוק אף מוצא לנכון להסביר מהי 'התועלת' במעשה המבהיל הזה: וכל ישראל ישמעו וייראו.

סקילת הבן הסורר והמורה
איור מימי הביניים

חז"ל, שהיו כפויים על פי אמונתם לראות בחוקי התורה דברי אלוהים חיים, לא ראו עצמם רשאים לפסול חוק דרקוני כזה, למרות שהשקפת עולמם המוסרית שללה אותו מכל וכל. ה'פתרון' שמצאו למצוקתם המוסרית היה להכריז על אי תקפות החוק, משום שאין בעולם 'מקרים' ההולמים אותו. לאחר שקלא וטריא הם הגיעו למסקנה, ש"בן סורר ומורה לא היה, ולא עתיד להיות" (סנהדרין ע"א ע"א). הם ראו בעונש המוות בכלל עונש לא ראוי, ורובם פסלו אותו מכל וכול, וסנהדרין שהרגה אחת לשבעים שנה נקראה על ידם "סנהדרין חבלנית" (משנה מכות א' י; בבלי מכות ז' עא; וראו רמב"ם, ספר שופטים, הלכות סנהדרין יד י'; היחיד שהסתייג מהמגמה שלא להוציא פושעים להורג היה רבן שמעון בן גמליאל - משנה מכות א' י'). אבל ה'פתרון' הזה של חז"ל יצר בעיה קשה אחרת: יוצא שבתורה יש חוקים חסרי שחר שלא יעלה על הדעת לבצעם הלכה למעשה. מסתבר ש"דברי אלוהים חיים" לא היו רלוונטיים לחיים בחברה מתוקנת, אותה שאפו חז"ל להנהיג בקהילות ישראל.

איסור הלנת גופה (כא 23-22): זהו חוק אוניברסאלי, שהיה תקף בחברות העתיקות ביותר. ביזוי הגופה והפקרתה לאוכלי נבלות למיניהם, אפילו גופה של פושע שהוצא להורג, נחשבה מאז ומעולם לחטא חמור, והספרות העתיקה גדושה בגינויים חריפים כלפי מי שעשה כן (ראו לדוגמה, במיתוס היווני, מעשיו של קריאון בגופת פוליניקס ומעשיו של אכילס בגופת הקטור בספרו הנ"ל של אהרן שבתאי, ע' 129-127; 172-167). החוק שלפנינו מסביר מדוע אסור להלין נבלת תלוי על העץ: כי קללת אלוהים תלוי, ולא תטמא את אדמתך אשר יהוה אלוהיך נותן לך נחלה. יהיה הפירוש למילים אלה אשר יהיה - ברור שלפנינו איום חמור כלפי מי שמבקש לבזות את גופת המת באי קבורתו.

תלייה

הקורא את קורות בני ישראל, כפי שהם מפורטים בספרי נביאים ראשונים, מתרשם, שיהושע בן-נון מקיים את הכלל הזה, ולאחר שהוא הורג את מלכי כנען השבויים (!), כפי שהוא מצווה על ידי התורה, הוא תולה אותם עד הערב, ואז הוא קובר אותם תחת גל אבנים, או במערה המכוסה באבנים (יהושע ח 29, י 27-26). לעומתו, דויד משאיר גופות מומתים כמאכל לעוף השמיים וחיית הארץ למשך חודשים ארוכים: באמצעים נכלוליים מוציא דויד להורג שבעה מצאצאי שאול (שמואל ב' כא 14-1), למרות השבועה שנשבע לו לחוס על זרעו (שמואל א' כד 22-21), ומשאיר בחוץ את גוויותיהם המוקעות מימי הקציר עד תחילת ירידת הגשמים!

וכי יהושע היה יותר צדיק מדויד?! אין חשש - שניהם לא הכירו את התורה, כפי שלא הכיר אותה אפילו יאשיהו, עד שלא 'מצאו' ספר בעזרת המקדש (מלכים ב' כב 11-8). אלא שספר יהושע נערך, ואולי אף התחבר, על ידי סופר שהכיר את ספר דברים (סופר דויטרונומיסטי), מאות שנים אחרי מות יהושע, ואילו מחברי סיפוריו של דויד, שהיו, כנראה, עדים למאורעות אותם הם תיארו - לא היה להם מושג שתורה כזאת קיימת. זאת הסיבה שדויד 'עובר' פעמים רבות על צווי התורה - מחזיר לעצמו את מיכל לאחר שהייתה לאישתו של פלטיאל בן ליש (שמואל ב' ג 16-13), זאת הסיבה שדויד לובש אפוד בד ומעלה עולות (שם ו 14, 18-17), למרות שלא היה כוהן, וזאת הסיבה שהוא ניגש טמא מת אל בית אלוהים (שם, יב 20). דויד היה מאמין פרימיטיבי (ראו שמואל א' כו 19), ואף על פי כן, הוא היה מאמין אדוק: אילו ידע שיש תורה, ובה כתוב כי אסור להלין גופת הרוג, הוא היה נשמע לצו בלי שום פקפוק. אבל כיצד יידע אם התורה התחברה מאות שנים אחריו?

מיכל בת-שאול מתבוננת בדוד המרקד לפני ארון האלוהים
פראנצ'סקו דה-רוסי סאלוייאטו, צייר איטלקי, 1563-1510

בתולי הנערה (כב 21-13): החוק המקראי עושה עצמו אפוטרופוס על בתוליה של נערה שהושאה לאיש. מסתבר שהבעל אדון על גוף אישתו, לא רק מיום נישואיה, אלא אף קודם לכן, ואי מציאת בתולים אצלה היא בבחינת עילה חוקית לתביעה פלילית. מסתבר, שחובה על ההורים להוכיח כי בתם הייתה בתולה כשנישאה, אחרת עלולה היא להידון למוות בסקילה. נקל להבין, שכמו שנהוג אצל קהילות אתניות מסוימות עד היום, היו הורי האישה, ומן הסתם גם הורי החתן, מחכים ליד מקום ההתייחדות של הזוג, כדי שיוכלו למשוך מתחתם את האריג המוכתם בדם ('השמלה') ולהביא אותו כראיה; אחרת גורל מר מחכה לבתם האומללה. החוק המקראי דורש במפגיע טקס אימות לטענת הבעל ולטענת הורי הנערה, תוך הצגת ה'ראיות' אצל זקני העדה.
חז"ל, כדרכם, ריככו את החוק הדרקוני הזה והתנו את גזר דין המוות במציאת עדים לכך שזנתה לאחר האירוסין (ראו קיצור העניין אצל רש"י לפסוק 18), אך עצם ההנחה שנושא כזה עשוי לשמש עילה פלילית, כשלאישה עצמה אין אפשרות לשאת דברים בפני בעלה ובפני הזקנים (ראו רש"י לפסוק 16) מעורר חלחלה. למרבה הפליאה, חוקים מבהילים כמו זה שלפנינו, וכמו אלה שבהמשך הפרק (פסק דין מוות לנואפים - פס' 27-22) שרירים וקיימים במדינות מוסלמיות שבאזורנו.

המנועים לבוא בקהל ישראל (כג 9-2): החוק שלפנינו מפרט מי פסול מלהתקבל לקהל אלוהים באופן מוחלט, ומי אינו פסול, אך רק צאצאיו בדור השלישי יזכו לכך. בין ארבעת הפסולים נמנים פצוע דכא וכרות שופכה, שמשמעו פגומי אברי המין; הממזר, שהוא לפי חז"ל, בן שנולד מזיווג אסור; כן פסולים להיכלל בקהל אלוהים עמונים ומואבים.

שאיפת ההתבדלות איננה ייחודית לישראל, היא ידועה מהווי אומות העולם, והיא שגרמה לשפיכות דמים בלתי פוסקת בעולמנו המיוסר. המיוחד בחוק שלפנינו הוא, ששאיפה בלתי מוסרית זאת נעגנת בצו אלוהי - אלוהים ציווה שהנכה - שלא חטא, לא ייחשב לבן ישראל! אלוהים ציווה שבן שנולד מעריות יישא בעוון הוריו, והרי בפרשה שלנו כתוב: לא יומתו אבות על בנים, ובנים לא יומתו על אבות, איש בחטאו יומתו (כד 16)?! במה אשם הממזר, שהוריו נאפו או גילו עריות? על כך התלבטו חז"ל, שריחמו על הילוד שהוריו קלקלו, והוא לוקה (יבמות עח עב), אך בעובדה, עד היום, במדינתנו, המתיימרת להיות מתקדמת, נחשבים הממזרים כפסולים, ואינם יכולים להינשא אלא לבני מעמד פסול כמותם.

סיפורם של העמונים והמואבים מורכב יותר: על פי הסיפור בספר בראשית (יט 38-30) ילדו בנותיו של לוט את אבותיהם של המואבים והעמונים מזרעו של אביהן, לאחר שהשקו אותו יין. מכאן, שהם בגדר ממזרים, ולכן פסולים מלהיכלל בקהל ישראל.

החוק שלפנינו מציע הסבר אחר להיבדלות הדרסטית הזאת משני העמים השכנים: על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים, אשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם לקללך (כג 5). אלא מסתבר, שדויד המלך עצמו הוא מזרע מואבי (ראו רות א 4, ד 17-9), ורחבעם המלך היה בן לאישה עמונית (מלכים א' יד 21), עמונים שירתו בצבא ישראל (שמואל ב' כג 37; דברי הימים יא 37), ובין שבי-ציון היו גם בני נפת מואב (עזרא ב 6, ח 4, נחמיה ג 11, ז 11, י 15). מסתבר, שצו התורה לחוד ומציאות לחוד, כי התורה, כפי שהיא בידינו, נערכה בוודאי באחד השלבים המאוחרים של חיבור המקרא.

ועוד דבר: החוק שלנו מאפשר לדור שלישי של אדומים ומצרים להסתפח אל עם ישראל (דברים כג 9-8). מכאן ומסיפורה של רות המואבייה אנחנו למדים, שהמקרא אינו מכיר כלל הליך וטקס של גיור, שכל-כך ממררים את חייהם של המבקשים היום להסתפח אל עם ישראל.

רות ונעמי
ציור מאת אמילי לוי, ציירת צרפתיה-יהודייה, 1890-1826

בפרשה שלפנינו מרוכזים רבים מחוקי החסד של התורה כלפי יסודותיה החלשים - גרים, יתומים ואלמנות, בעלי חוב, עבדים וכו' (כב 4-1, 8, כג 17-16, כד 15-14, 22-17, כה 16-13). חוקים אלה מזהירים באור יקרות ליד חוקים דרקוניים, שבחלקם עסק עיוננו כאן.