שופטים

פרשת שופטים כוללת שורה של הוראות, חוקים ודינים שמשה, לכאורה, מוצא לנכון להביאם בפני העם ערב כניסתו לכנען לרשתה. חלקם אינם אלא תזכורת לאירועי העבר, וחלקם - מעין הכנה לקראת העתיד, ע"י תיאור הנהלים המצפים לעם בתקופת התיישבות הקבע שלו. עם התחומים האחרונים הללו ניתן למצוא את 'חוק המלך', המופיע בפרק יז20-14 בפרשה שלנו.

המלוכה, כשיטה, מנוגדת באופייה לתיאוקרטיה (=שלטון הדת) שהייתה נהוגה בישראל עד לתקופת ההתנחלות. שינוי המשטר מופיע כאן לא רק כחובה אלא כרשות. זוהי רשות לשים מלך, וזכותו הגדולה של דוד, שהשתית את מלכותו על בסיס דתי, ואפשר שמשום כך גם זכה להפוך בעיני העם סמל לדורות הבאים.

המלך פרעה

גישתו של ספר דברים למלוכה היא גישה תיאוקרטית. המלך אינו מוגבל מבחינה אזרחית ע"ח חוקה פוליטית. בכך שונה הגישה מ'משפט המלך' (שמואל א' ח22-4) או מ'משפט המלוכה' (שמואל א' י27-19). מטרת הצגת החוק היא להכפיף את המלוכה - אם תוקם - לרצונות המשטר ולעקרונות התיאוקרטיים. למרות שביסודו גרעין החוק הוא עתיק, במתכונתו הנוכחית אפשר להבחין בו בניסיון לעצור בעד הירידה המוסרית והדתית של המלכות.

מן הפסוקים 20-18 של פרק יז ניתן להבין, כי השלטון האידיאלי לטעמו של הסופר המקראי הוא שלטונו האבסולוטי של אלוהים, שהוא "מלך מלכי המלכים"; שאיננו נזקק למלך נוסף שיפעל מטעמו. ואולם, אם העם יבקש לעצמו מלך, כפי שהוא רואה אצל העמים האחרים, אין מנוס מהיענות לצורך זה, אולם - בתנאים מסויימים, השוללים מהמלך מקצת הזכויות שהיו מקובלות בקרב עמי ניכר ומלכיהם. עם זאת - גם בני העם נדרשו לוותר על רבות מזכויותיהם וחירויותיהם, ולהשלים לא רק עם עצם תופעת השינוי בצורת המשטר, אלא גם עם כל המחויבויות והגזירות הנובעות מכך.

מקור מקראי נוסף על זה המופיע בפרשת שופטים להכרת אופי חוקי המלוכה, או "משפט המלך" בישראל הוא, כאמור, זה שבספר שמואל א'. מקור זה ניתן להקבלה ולהשוואה עם מקורות חוץ-מקראיים, המתארים את אופי המלוכה בקרב עמי המזרח הקדמון, אליהם ביקשו בני ישראל להידמות. מנדלסון (1) בהסתמכו על תעודות אללך ואוגרית מציין, כי על אף הדעה שהייתה מקובלת עד לגילוי ממסמכים אלה, לפיהם זוהי תעודה מאוחרת שהושמה בפי שמואל כדי לתת לחוק סמכות-יתר, ניתן עתה ללמוד כי התיאור המובא בספר שמואל א' הוא אוטנטי, ויכול היה להיכתב בימי שמואל.
התנגדות שמואל למלוכה נובעת משני טעמים:
א.   מלוכה של בני-אדם תפגע בשלטון היחיד של אלוהים (שמואל א' ח8-6);
ב.   התוצאה לעם תהיה עבדות, וזאת על-ידי:
   1. יסוד צבא קבע (שמואל א' חי12-11);
   2. החרמת קרקעות ומסירתן לעבדי המלך (שמואל א' ח14);
   3. מסים כבדים (שמואל א' ח17);
   4. עבודת פרך (שמואל א' ח12, 16).

מהטקסטים האוגריתיים ניתן ללמוד, כי נוסף על החובות הצבאיים חייבים היו המריאנו (maryannu)= המגויסים לשירות המלך, לנהוג במרכבות המלחמה, וככל בעלי האחוזות הפיאודאליים הוטלו עליהם תפקידים וחובות מסוימים.

כתב אלפא-בתי ראשון על לוח חרס מאוגרית
אוגרית, כיום ראס-שמארה בחוף הסורי של הים התיכון, הייתה עיר כנענית במאות ה-14-12 לפני הספירה, בשנת 1320 הפכה בירתה של האימפריה החיתית. למעלה מ-300 לוחות החימר שנתגלו בה בשנים 1948-1929 הם החשיפה המוקדמת ביותר של כתב אלפא-בתי, מהמאה ה-13 לפני הספירה - ראה כאן, כאן וכאן

המלך הכנעני התערב בכל עסקי המסחר והייצור, עובדה שנבעה מכך שהמלך היה בעל קרקעות, אותן השיג בניצחונותיו, אם ע"י החרמה ואם ע"י מקח וממכר. אדמות הכתר ניתנו לבני משפחת המלך, פקידי מדינה גבוהים ושאר בני האצולה, בתנאי שיתחייבו לשירותים ולתשלום מס מיוחד לארמון.

לכלכלתו מטיל המלך מסים שונים על העם. אלה מוזכרים בכתבי אוגרית בשמות masertu או masaru (המזכירים, לשונית, את המעשר בלשון המקרא), והם הוטלו על תבואות השדה והבקר. מס מרעה נקרא maggadu, ונראה שהוא נגבה מאלה שרעו את עדריהם על אדמות המלוכה. מס נוסף, הקרוי פלקו על נגבה על אדמות ומבנים פרטיים מבעלי האחוזות הפיאודליות. מכס נקרא miksu, ותרומה, או נדבה מיוחדת למלך קרויה kasop sarrakuti או sirku, כלומר - הצעת כסף. בספרות הבבלית המאוחרת מוזכרים עבדים כמבצעי עבודות-פרך, וזה היה מקובל, כנראה, גם בכנען.

לסיכון עניין זה נראה, כי תיאור "התנהגות המלך" נכתב ע"י בן-דורו של שמואל, שהתנגד לכך שבני ישראל יסגלו לעצמם מוסדות שלטון כנעניים, הזרים לרוחם.

בטקסט המקראי מצויין כי על המלך למלא שני תנאים (שמואל א' י24, שמואל א' טז10-8):
1.   להיבחר ע"י אלוהים;
2.   לא להיות נוכרי.
אך גם לאחר שנבחר - המלך אינו חופשי עדיין באופן מוחלט. מוטלות עליו המגבלות הבאות:
1.   לא להרבות בסוסים, בנשים ובעושר;
2.   לא להחזיר את העם למצרים.

קשה שלא לחשוב כי יש בו בתיאור זה היזכרות בשיטות שהונהגו ע"י שלמה, כשסוסים, נשים רבות ועושר אפיינו את שלטונו - הרבה לאחר הזמן שיוחס לכתיבת ההנחיות הללו בספר דברים, טרם הכניסה לכנען. השפעת ההרמון עלולה, לפי התפיסה הישראלית, להזיק למדינה. בפסוקים 20-18 בדברים יז מצויין, שעל המלך לנהוג לפי ספר התורה, כדי שלא יסור מדרכי אלוהים ולא ירום לבו על אחיו - שני גורמים שספר דברים מתחשב בהם. אחרי הכל - נתיניו של המלך הם אחיו. ספר שמואל אינו רומז כלל שחוק זה היה ידוע לעם או לשמואל, אך יחד עם זה השוויון בין ספר דברים לספר שמואל אינו יכול להיות מקרי.

בדברו על מלכות האלוהים הנבואית מציין יחזקאל קויפמן (2) כי התיאוקרטיה הישראלית הקדומה מכירה בזכות איש הרוח למשול ולהנהיג, אך לא היו אלה כוהנים שייצגו את השלטון הראוי, אלא הנביאים. לא נביאי הספר דווקא, אלא נציגי הנבואה השופטת והמושלת: משה, גדעון, יפתח ושמואל. הם העומדים כניגוד למלכים, ולא אהרון, אלעזר, פנחס, עלי או צדוק. וכן - לא היה מאבק על השלטון בין המלוכה והנבואה. היו מלכים שהיו להם נביאים - נתן, גד, נביאי אחאב, ועוד, והם נלחמו באישיותו של המלך אך לא במלוכה עצמה. המשיח הוא מלך. הנביאים הם נושאי האידיאה של מלכות יהוה, אבל לידה רווחת האמונה במלכות ישראל, ומלך העתיד - המופיע כיורש הנביא, הוא המשמש לה סמל, למשל, בספר תהלים, או בישעיהו יא10-1. גם בספרי התורה מופיעה המלוכה כאידיאל - למשל בהבטחה לאברהם (בראשית יז6), לשרה (שם, 16), לישמעאל (שם, 20), ליעקב (בראשית לב11).

במקומות המתנגדים למלוכה נובעת ההתנגדות לא מאיזו אידיאולוגיה ששלטה בישראל בזמן המלוכה ולאחר חורבנה, אלא בתקופה שלפני יסוד המלוכה. המלוכה מגונה רק בראשיתה, כאשר מסופר המאורע ההיסטורי של המלכת המלך. מה שיש בהמשך הוא רק צער על ירידתה והתנוונותה.

בסיפורי התורה ויהושע, המשטר התיאוקרטי נתפס כמשטר נאצל. משה הוא דוגמה לדורות, וסמלי השלטון הם אוהל מועד, אוהל הנבואה של משה ויהושע, הארון הנוסע לפני העם והענן שעליו. המשכן הוא מקום גילוי השכינה. משה מנחיל את שלטונו ליהושע בסמיכת ידיים בלבד, ומינוי זקנים שופטים נעשה אף הוא על-ידי השראת הרוח (במדבר יא17). בדברים יז14, בפרשה שלנו נאמר, שהמלוכה נולדה מרצון העם, אך אינה נחשבת לדרך מדרכי הגויים. כאן היא נתפסת כמצווה, והמלך הוא בחירה (שם, 15).

אוהל מועד
יוהאן כריסטוף ויגל
צייר גרמני, 1725-1654, ספריית פיט, אוניברסיטת אמורי, ארה"ב

אחד התנאים לשמירה על יציבותו של שלטון מלוכני היא הבטחת המשכיות השושלת. ואמנם, פסוק 20 שבפרק יז מתייחס לעניין המשכיות שושלת המלוכה באמצעות בניו של המלך: למען יאריך ימים על שלטונו הוא ובניו בקרב ישראל. הפרשנים והדרשנים המסורתיים של המקרא מסיקים מסקנות מרחיקות לכת ממשפט זה הן לגבי עצם המינוי, הן לגבי מינו של היורש. וכך כותב ספרי לגבי פרשת שופטים פסוקים 20-15 (קנ"ז, קס"ב):
"שום תשים": מת - מנה אחר תחתיו
מלך - ולא מלכה
הוא ובניו - שאם הוא מת, בנו עומד תחתיו. ואין לי אלא זה בלבד, מנין לכל פרנסי ישראל שבניהם עומדים תחתיהם? ת"ל (=תלמוד לומר): הוא ובניו בקרב ישראל - כל שהם 'בקרב ישראל' בנו עומד תחתיו".

הרמב"ם ב"הלכות מלכים" פרק א' הלכה ז' מדגיש "שהמלכות ירושה, שנאמר: למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל. הניח בן קטן - משמרין לו המלוכה עד שיגדל, כמו שעשה יהוידע ליואש, וכל הקודם בנחלה קודם לירושת המלוכה; והבן הגדול קודם לבן הקטן ממנו... וכל מי שאין בו יראת שמים, אף-על-פי שחוכמתו מרובה, אין ממנים אותו למינוי מן המינויים שבישראל". גם בעל החינוך (מצווה תצ"ג) משווה את המשכיות שושלת המלוכה לירושה, כמו הרמב"ם: "... וכל המינויים שבישראל בירושה הם לו לאדם, שזוכה בה בנו עד עולם...".

מכאן, שגם הרמב"ם וגם בעל החינוך בדונם על בן הממלא את מקום אביו במלוכה, משווים זאת לדין ירושה, והכללים לפיהם הבן יורש את כסאו של אביו (אם יש בו יראת-שמים) הם אותם הכללים של דיני ירושה המקובלים בתורה כולה. יתר על-כן: המלכת בן אינה נחשבת למינוי חדש, כך שאין צורך לא בבית-דין ולא בנשיא להמלכה זו. ואולם - השוואה זו אינה תופסת לגבי בנות. אמנם אין דיני ירושה של בנות כדיני ירושה של בנים גם בשאר המקומות במקרא, כלומר, אין לבנות (או לנשים, לאמהות או לאחיות) זכויות ירושה ולא רק לגבי מלוכה. ואולם - בעקבות פרשת בנות צלופחד יש לנו לפחות מקרה אחד לפיו מתירים לבנות לרשת את אבותיהם, וזאת - במקרה שהאב המוריש נפטר בלא שיהיה לו בן זכר.

בנות צלופחד בדרישתן ממשה
מאסטר אלכסנדר, 1430
מתוך "תנ"ך האג", מוזיאון מירמנו, האג, הולנד

לא כן במלוכה. כאן שלילת זכות העברת המלוכה לבנות היא גורפת וללא יוצא מן הכלל. אצל הרמב"ם (הלכות מלכים פא/חא) מתבטא הדבר במשפט "כל משימות (=מינויים) אין ממנים אלא איש, לכן אישה פסולה לדון (ש"ע חו"מ דיינים ז/ד). הקשו התוספתא: הרי דבורה הנביאה הייתה שופטת?! ותירצו שהיא לא הייתה דנה, אלא מלמדת להם שידונו... (יבמות מה/ב). כלומר: אפילו בתפקידי שיפוט נשללה זכותה של האישה - ע"פ הפרשנות האורתודוקסית - לשמש מנהיגה לעמה. אפילו הייתה זו אישה נביאה, כמו דבורה - נשללה ממנה אותה זכות מנהיגות (שיפוט!) שהמקרא עצמו מעניק לה בספר שופטים. הדרשנים האורתודוקסים בתקופה שלאחר המקרא מחזקים גישה זו אם לא באמצעות חקיקה אזי בדמות נורמות הבאות לידי ביטוי בעזרת משפטים שהפכו נורמות בציבור היהודי לדורותיו, כגון "אוי לדור שאישה מנהיגתו" (3).

וכיצד למדו הפרשנים והדרשנים שאין לבנות זכות לרשת את אביהן? בעל "תורה תמימה" כותב (שופטים יז/פ): "בני ישראל - ולא בנות ישראל". אלא, שמאחר שניתן להשוות זאת לשאר דיני ירושה, עלול מישהו לפרש "דכיוון דיש דין ירושה בזה, נוחלת הבת את המלוכה במקום שאין בן, קמ"ל (=קא משמע לן) 'מלך' ולא מלכה; ואם אין לו בן תיפסק השתלשלות מלכותו". כלומר - יש כאן כביכול אסמכתא כפולה: גם בני (ולא בנות) וגם מלך (ולא מלכה). וכמותו מסכם גם בעל "מנחת חינוך" את דעתו בעניין זה: "בניו - ולא בנותיו, ואינם יורשים כלל המינוי שלו רק הזכרים. ונראה דבני הבת הזכרים הם גם כן יורשים אף-על-פי דבאו מכח בת". במילים אחרות - ירושת המלוכה פוסחת על בת המלך ועוברת לבנה (לבניה), כשההקלה היחידה כביכול שיש כאן הוא שלא רק בני הבן הזכרים רשאים לרשת את המלוכה, אלא, בלית ברירה - גם בני הבת הזכרים, אך ברור מכל מקום שלא הבת עצמה היא היורשת!

מקרה המלכה עתליה (מלכים ב' יא1 ואילך) שמלכה ביהודה היה מקרה יוצא דופן, ואפשר שלא היה זה שלטונה של מלכה הבאה במקום מלך, אלא שלטון של גבירה, שהיא אם המלך ובעלת זכויות רבות משום כך, אך לא בעלת סמכויות. כך סבור ליוור (4).

עתליה מחסלת את משפחת המלוכה
צייר אלמוני, ימי הביניים

ממקרה עתליה ניתן ללמוד גם על הנוהג שרווח במזרח הקדום, לפיו מלך חדש, שלא מן השושלת של קודמו, היה משמיד את כל משפחת המלוכה הקודמת, כדי שלא יימצאו טוענים לכתר מקרב בני השושלת הקודמת, אשר עלולים לסכן אותו ואת שושלתו החדשה. גם בישראל יש הדים לנוהג זה, למשל במלכים א' טו29-28, טז12-10, או מלכים ב' יא1. כך נהגה גם עתליה, אם-כי בנסיבות שונות. ואמנם, על הצידוק לנוהג זה מנקודת ראותם של מייסדי השושלת החדשה ניתן ללמוד מכך, שיואש בן אחזיה, שניצל מקרב בני המלך המומתים ע"י יהושבע בת המלך יורם, הוא שהביא לאובדנה של עתליה.

מקרה נוסף בו מוכרת מלכה, אם-כי במובן של אשת המלך - הוא מקרה איזבל, אשת המלך אחאב בממלכת ישראל, שהמודל של סמכויותיה הועתק, כנראה, מזה של הערים הפיניקיות, בהן מקובל היה שהמלכה נוטלת חלק פעיל בענייני הממלכה, כמוה כעתליה, וכנראה גם אסתר, שנהגה לפי המקובל במלכות פרס, וכמוה גם ושתי, שקדמה לה במעמד ובתפקיד (אסתר ה6). בממלכת החיתים זכתה המלכה, שהיא אשת המלך, למעמד פולחני ושלטוני חשובים במיוחד. מעמד זה, בו זכתה בזכות עצמה, נותר בעינו גם כאשר מלך אחר משל בינתיים בממלכה, והוא נותר עימה לכל חייה. בין התעודות מאוגרית נמצאו מכתבים העוסקים בענייני מדיניות ומינהל, הממוענים אל המלכה. מעמד חשוב במיוחד נודע למלכה גם במסופוטמיה ובמצרים.

מלכת שבא לפני המלך שלמה
ג'יובאני דמין
צייר איטלקי, 1859-1789

בישראל, לעומת זאת, הן במלכות יהודה הן במלכות ישראל, לא הוענק השם מלכה לאשתו של המלך - גם לא לאהובה ולמועדפת בין נשותיו, והוא מוענק במקרא רק לנשים נוכריות, כמו למלכת שבא (מלכים א' י1), שהייתה שליטה בזכות עצמה, או לאסתר, שתחום שלטונו של בעלה המלך היה מחוץ למלכויות ישראל ויהודה.

מחוק המלך, ממשפט המלך וממשפט המלוכה במקרא ניתן ללמוד בבירור, כי לא רק את עצם צורת השלטון המלוכני קבלו ישראל מן העמים השכנים במזרח הקדום, אלא גם את אופיו של שלטון זה - הסמכות האלוהית הנלווית לו (במצרים, אך גם בארצות אחרות נחשבו המלכים לבני-אלים ממש!), מנהגי השלטון והמינהל, שיטות המסים והשירות הצבאי, כמו גם השירות למלך, ריבוי נשים ושיטת העברת השלטון.

דבר אחד לא קבלה האורתודוקסיה הגברית השוביניסטית של עם ישראל: שאישה מקרבו תזכה בעמדה מנהיגותית. מרבית הנשים הגדולות הנזכרות במקרא ככאלה הן נוכריות במוצאן, או בהשתייכותן, כמו רות המואביה, או יעל אשת חבר הקיני, או מלכת שבא, או כאלה שפעלו מחוץ לתחומי הממלכה הישראלית, כמו אסתר. נשים שמילאו בפועל תפקידי מנהיגות בעם נענשו והודרו מן הזירה הפוליטית, כמו מרים - שלקתה בצרעת - על אותו 'חטא' שחטא גם אחיה אהרון ולא נענש משום כך ע"י הסופר המקראי, או שהודרה מספרי ההיסטוריה הכתובה של העם, כמו חולדה הנביאה, או שהתגמד מעמדה והונמכה השפעתה ע"י פרשנים ודרשנים מאוחרים יותר, כמו דבורה הנביאה, בפיו של הרמב"ם. האורתודוקסיה הגברית-השוביניסטית של עם ישראל מעולם לא הייתה מוכנה לחלוק את תפקידי קבלת ההכרעות השלטוניות הממשיים, החקיקה והשיפוט עם אמהותיהם, אחיותיהם, בנותיהם או נשותיהם, וכאלו הם פני הדברים גם במערכות הפוליטיות של ימינו, כאשר חברי המפלגות החרדיות אינם מוכנים לבחור בנשים לכנסת או לממשלה - שלא לדבר על תפקידי מנהיגות רוחנית, כמו רבנות, או שיפוט - כמו דיינות.

חולדה הנביאה
חלקיה, אחיקם, עכבור, שפן ושעיה מבקשים את עצתה של חולדה
קספאר לויקן
צייר הולנדי, 1708-1672
ספריית פיט, אוניברסיטת אמורי, ארה"ב

הטיעון שזוהי דרכם של "גויים" - ולכן היא פסולה, אינו יכול לתפוס, כאשר בשאר התחומים של מנהיגות ושלטון - דרכם של ה"גויים" נתקבלה ואומצה גם בישראל.

-------------------------------

מקורות:

1	Mendelson, I:Samuel's denunciation of kingship in the light of the Akkodian documents from Ugarit. B.A.S.O.R. 143, 1956, pp. 17-22.
2	יחזקאל קויפמן: תולדות האמונה הישראלית. מלכות האלוהים - כרך א' ספר ג', עמ' 708-686. הוצאת מוסד ביאליק-דביר, תשט"ו.
3	מדרש תהלים, שוחר טוב, כב/כ.
4	יעקב ליוור, ערך: מלך, מלוכה, אנציקלופדיה מקראית, כרך ד'. הוצאת מוסד ביאליק, 1962.