דברים

אלוהים
מאת מיכלאנג'לו

פרשת דברים, זו הפותחת את ספר דברים, סוקרת באופן תמציתי רבים מן המאורעות שחווה העם, לדברי מחבר הספר, בתקופה שקדמה לכניסתו לארץ ישראל. סקירה היסטוריוגרפית זו יש בה חזרה על מאורעות שתיאורם כבר הופיע לפני-כן, כגון: מינוי מוסדות השיפוט של העם ע"י משה - אירוע שמתואר כבר בשמות יח27-13; או מעשה המרגלים - אירוע שמתואר בהרחבה בבמדבר יג-יד; כמו גם שורה של מעשי כיבוש ומלחמות של העם בשבטים ובעממים שעבר בדרכו לרשת את הארץ המובטחת.

האירועים הנזכרים בפרשה זו מובאים בשינויים הנובעים לא רק מהבדלי המקורות השונים (=המקור הדויטרונומיסטי, כלומר ה"דברימי", שהוא מקור לעצמו, בהשוואה למקורות היהוויסטי, האלוהיסטי או הכוהני, המופיעים בארבעת ספרי התורה האחרים), אלא שניכרת כאן המגמתיות של המקור ה"דברימי", כמו גם של ספרים נוספים במקרא - מגמתיות אידיאולוגית, שאיננה מאפשרת להתייחס למידע שהוא מעמיד לרשותנו כאל מידע היסטורי-אובייקטיבי.

יצוין בהקשר זה, שהמקרא כולו אינו יכול לשמש מקור מהימן מבחינה היסטורית למאורעות שהוא מביא בפנינו. זאת - לא רק משום שהוא נעדר אותם כלים היסטוריוגפיים מדעיים, המשמשים היסטוריונים בתקופתנו, כגון: תאריכים מדויקים או סדר כרונולוגי אמין, או ממצאים מוצלבים ומקורות תומכים, שיאששו את הטקסט, אלא משום המגמתיות המלווה את התיאורים. למשל: העלמת תפקידו של יתרו חותן משה כיועץ וכיוזם רעיון מינוי מוסדות השיפוט, כפי שמתואר בשמות יח. דוגמא נוספת היא האשמת העם בפי משה על-כך שלא זכה להיכנס לארץ. על-פי המסופר בבמדבר כ12-10 נענש משה בלא קשר למעשה המרגלים, אלא משום שהכה את הסלע במטהו לצורך הוצאת מים ממנו.

משה מכה בסלע
ניקולאס פוסין, צייר צרפתי, 1665-1594

הבדלים אלו ועוד רבים אחרים מוסברים ע"י ליונשטם (1) בין השאר בכך, "שהנאום נהג במסורת ההיסטורית מנהג דרשן המבליט צד אחד שבמסורת ומזניח צד אחר, הכול לפי צרכי דרשתו, והרי הגבלות אלו של התיאור ההיסטורי הנעוצות בעצם אופיו של הטקסט המקורי הביאו ממילא לידי נטיית מעבדיו להשלים את החסר ולספר מה התרחש עוד בעת ההיא".

יחס זה אל הטקסט ההיסטוריוגרפי המקראי, עם כל ההסתייגות שבו לגבי הדיוק ההיסטורי, היה בכל זאת היחס שחוקרי המקרא בזמננו מסתייגים אף ממנו, או כפי שמתאר זאת פרופ' זאב הרצוג (2), מהחוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום באוניברסיטת תל-אביב. הוא מסביר כי בעשרים השנים האחרונות מתחוללת מהפיכה של ממש ביחסים של חוקרים ישראלים אל המקרא כאל מקור היסטורי. מרבית העוסקים בדיונים מדעיים בתחומי המקרא, הארכיאולוגיה וההיסטוריה של עם ישראל, שעד עתה חיפשו בשטח את ההוכחות לאמתות סיפורי התנ"ך, מסכימים כעת, כי שלבי התהוותו של עם ישראל היו שונים לחלוטין מאלה המתוארים בו, ובהמשך: "... הממצא הארכיאולוגי סותר בבירור את התמונה המקראית: ערי כנען לא היו אדירות ולא היו מבוצרות וראשן לא היה בשמים. גבורת הכובשים, מעטים מול רבים, וישועות האל שנלחם לעמו היו שיחזור תיאולוגי חסר בסיס עובדתי"...

אלוהים
מאת ג'יובני בטיסטה טיפולו
צייר איטלקי, 1770-1696

סקירה מדעית על ההיסטוריה האמתית של ישראל, מטבעה עוסקת הן בניתוץ המיתוסים השזורים במקרא על תולדות העם שיצר אותם, הן בניסיון לנתח ולהסיק על אופייה של אותה חברה בה נוצרו מיתוסים אלה. שכן, "היוצר בדמותו יוצר", וכל חברה אנושית המשחזרת את תולדותיה בשלב כלשהו של התבגרותה משקפת בטקסטים שהיא יוצרת למטרה זו את דמותה, אופייה ואופיים של חבריה. יצירה זו כוללת הן את המקורות שהיא בוחרת להיעזר בהם לאותו שיחזור - והקנוניזציה (=מעשה הליקוט, העריכה והחתימה של כתבי הקודש) של ספרי המקרא מזה, והוצאתם של "הספרים החיצוניים" מזה אל מחוץ לקנון הם דוגמה טובה לכך, הן הפרשנויות, המדרשים, ההדגשים וההטעמות הנלווים לאותו מבחר יכולים לחזק מגמות ותכונות של אותה חברה בתקופות השונות בהן נוצרו הטקסטים ההיסטוריוגרפים או ההיסטוריוסופיים הללו.

מחברי המסמכים המקראיים התכוונו לכתוב לא טקסטים היסטוריים אלא מסמכים תיאולוגיים, ואת ההיסטוריה על עובדותיה הם שיעבדו למטרה זו. חוקר המקרא מלמט, שהיה מורי ורבי באוניברסיטה העברית בירושלים, מתאר את ההיסטוריה המקראית כמודל קונצפטואלי, כתמונה משוערת של שיחזור מאורעות בחיי העם ותולדותיו על בסיס הדים של זיכרון כללי, המתובל במיתוסים וסיפורי אגדה אנכרוניסטיים וחסרי אמינות. חוקרים נוספים אף מרחיקים לכת ומדגישים את החירות שנטלו המחברים וממשיכיהם בהשלמת פערים שנוצרו אצלם בין השיטין לגבי המאורעות עצמם, או לגבי גיבורי האומה בהתהוותה (3 , 4) .

משה יהלום (5) בעקבות אברמסקי וחוקרים נוספים מסיק מן הכתוב מסקנות לגבי אותו פער בין המציאות לבין הטקסטים ההיסטוריוגרפיים. לדבריו, יעדי המרגלים מלמדים, כי למשה היו אספירציות לכבוש את כל פרובינצית כנען המצרית עד לבוא חמת, היא העיר לבוא הקדומה בסוריה. אך הוא טעה בהערכת האויב, והפלישה הדרומית כשלה (שם, עמ' 61-60), והוא מסיים את הקטע במשפט "הסיפור המקראי שגוי. בעלי המקרא שוב ושוב נכשלים בידע ההיסטורי שלהם".

מה בכל זאת ניתן ללמוד מן הטקסטים ההיסטוריוסופיים המקראיים על דמות החברה הישראלית שיצרה אותם מתוך מגמה דתית? מהי דמותו של אלוהיה של אותה חברה?

פרשת השבוע שלנו משקפת ללא ספק, ובהדגשה יתרה, את דמותו של אלוהים כאלוהי ההיסטוריה, "המנהיג את העולם ומתערב בתולדות ההוויה האנושית מזה, ושרוי מחוץ לעולם, מעבר להשגתו של האדם, מזה", כניסוחה של פרופ' רחל אליאור (6) ובהסתמכה על י' גוטמן ועל א"א אורבך היא מנמקת התערבות זו בכך, שההיסטוריה האנושית היא זירת המבחן למידת ההגשמה של רצון האל בעולם, והיא נחשבת כתוכן ההוויה וכגילוי העיקרי של המציאות האלוהית לדעת מחברי המקרא.

ארס - אל המלחמה היווני
640 לפנה"ס

מרבית האירועים ההיסטוריים, כביכול, שמוצא מחבר הפרשה שלנו לנכון להזכיר לדורות הבאים הם אירועי מלחמה וכיבוש. ראשיתם - בהכנת תשתית הידע לגבי האויבים, באמצעות המרגלים. בהמשך - ההיערכות למלחמה ולאחר מכן פירוט המלחמות: מלחמת ישראל באמורי (א44); מלחמת בני-לוט באמים (=מואב, ב10-9); מלחמת בני עשו בחורים (=שעיר, ב12); רפאים (=זמזומים) שנכבשו ע"י העמונים (ב21-19); העוים היושבים בחצרים עד עזה, וכפתורים יוצאי כפתור (ב23-22); כיבוש סיחון מלך חשבון האמורי בידי בני ישראל (ב37-24); מלחמת ישראל בעוג מלך הבשן (ג22-6).

למעשה מתואר כאן כיבוש עבר הירדן המזרחי תוך הדגשת ההצלחות והכישלונות של כל אחד ואחד ממאורעות אלה בהטיה ברורה: אירוע שנסתיים בכישלון קרבי מתואר כפי יוזמתו של העם נגד רצונו של אלוהים, ואירוע שהסתיים בהצלחה צבאית מתואר כפרי רצונו של אלוהים והוראותיו לעמו.

המסקנה ההיסטוריוסופית מקריאת טקסט זה היא ברורה: אלוהים הוא זה החולש על כל אחד מן המאורעות ההיסטוריים שעניינם מלחמות כיבוש והתנחלות הן של עם ישראל, הן של שאר העממים השכנים לו. הוא היוזם, הוא היוצא למלחמה בראש החיילות הכובשים והוא המנצח - אם הדברים מתנהלים לפי הוראותיו.

מונטו - אל המלחמה המצרי

דמותו של אלוהים כאל לוחם, או בלשון המקראית כ"אלוהי צבאות" מופיעה אם ככינוי מאפיין, אם כחלק מתיאור מעשיו במקומות רבים במקרא, לבד מאשר בפרשה שלנו. הוא מופיע כישות לוחמת בספרי שמואל - שמואל א' א3, 11, ד4, טו2, יז45, שמואל ב' ה10, ו2, 18, ז8, 26, 27; בספרי מלכים - מלכים א' יח15, יט10, 14, מלכים ב' ג14.

אך בעיקר מפתיעה היא הופעתו כאל מלחמות בספרי הנביאים - נביאי הספר ותרי-עשר כאחד, בין אם מדובר בנביאים ששלום הוא מסר מרכזי בנבואותיהם, למשל ישעיהו, למשל: א9, 24, ג1, 10, 16, 33, יט4, ב12, ג15, י24-23, כב12, 14, 15, 22, 28, ה7, 9, 16, 24, ו3, 5, ח13, 18, ט6, 37, לז32, יד23-22, יז3, 22, 25, יח, יט, כא10, כב5; ובין אם אצל נביאים ששאלות של מוסר ולא מלחמות כיבוש הן העומדות בראש סדר החשיבות של נבואותיהם, כמו עמוס ג13, ד13, ה27, 16-14, ו8, 14; הושע יב6; יונה א9; צפניה ב9; ירמיהו ב19, ה16-14, ו9,6, כ31, מט54. וגם אצל הנביאים המאוחרים, שנושא מלחמות הכיבוש וההתנחלות של העם כבר היו הרחק מאחוריהם, כמו זכריה א3, 6, 7, 13, ב13, 15, ד9, ו15, ז12, ח, ט, י, יב, יד; ומלאכי א4, 6, 8, 9, ב12, ג14.

ואפילו ספר תהלים, ספר המזמורים הגדול משתמש בתפילותיו בכינוי האל כאלוהי צבאות בבקשו על נפשו: "ואתה יהוה-אלוהים צבאות אלוהי ישראל, הקיצה לפקוד כל הגויים, אל תחון כל בוגדי און סלה" (נט6), ולתאר את גדולתו: "יהוה אלוהי צבאות מי כמוך חסין יה, ואמונתך סביבותיך" (פט9).

השימוש שנעשה בפסוקים הללו בתואר יהוה צבאות נועד, ללא ספק, לחזק את התחושה שניצחונותיו בקרבות העבר הם הערובה ליכולתו להגן על עמו גם בעתיד.

מרס - אל המלחמה הרומי

הכינוי "אלוהי צבאות" שנזכר במקומות כה רבים במקרא אינו הביטוי היחיד המתאר את תכונותיו הלוחמנית של אלוהים ושל העם אשר יצר אותו. ביטויים נוספים בעלי משמעות דומה או זהה הם:
צבאות יהוה: "... בעצם היום הזה יצאו כל צבאות יהוה מארץ מצרים" (שמות יב41).
איש מלחמה: "יהוה איש מלחמה, יהוה שמו" (במדבר טו3).
יהוה גיבור מלחמה: "יהוה איש עזוז וגיבור, יהוה גיבור מלחמה" (תהלים כד8).

במקומות רבים נוספים מופיעה דמותו של אלוהי ישראל כאל לוחם לא רק באמצעות הכינויים לשמו, אלא באמצעות הפעלים המתארים את פעילותו הלוחמנית, אם בדרך ישירה בה הוא נלחם פיסית לצד עמו באויביו, אם בדרך עקיפה, באמצעות כוחות טבע. בפרשה שלנו אפשר לראות משפט המבטא דוגמה לדרך הראשונה: "יהוה אלוהיכם ההולך לפניכם הוא ילחם לכם ככל אשר עשה אתכם במצרים לעיניכם" (דברים א30), וכמותו במקום אחר במשפט "אלוהים ילחם לנו" (נחמיה ד14).

הפלת חומות יריחו בראשית כיבוש הארץ, או החרבת סדום ועמורה, או יידוי אבנים מן השמים, שלא לדבר על עשר מכות מצרים - הן מקצת מן הדוגמאות לדרך השנייה, העקיפה, בה מסייע אלוהים לעמו במאבקיו באויביו.

יחיעם שורק (7) מציין כי הביטוי "אלוהים צבאות" מופיע כמה מאות פעמים (!!) בהטיותיו השונות בספרות המקראית, וכי מלחמות העם נתפסות, לעיתים, כמלחמותיו של אלוהים עצמו, והן נקראות מלחמות יהוה, כמו בשמואל א' כה28: "שא נא לפשע אמתך, כי עשה יעשה יהוה לאדוני בית נאמן, כי מלחמות יהוה אדוני נלחם".

מסיבה זו בעיקר נצטוו החיילים טרם צאתם לקרב להתקדש, כלומר, להיטהר ולעתים גם להתנזר ממגע עם אישה ערב הקרב. גם שלל המלחמה, מאותה סיבה עצמה, מוחרם עם שוך הקרבות לטובת המקדש ומשרתיו, וחל איסור חמור לגעת בו. מקרה עכן בן כרמי, המתואר ביהושע ז22-1, והמוזכר בדברי הימים א' ב7, מעיד על העונש הצפוי למפר הוראה זו.

KU - אל המלחמה של תושבי הוואי הקדומים

שורק מציין, כי את טיבו ואופיו של האל ואת יעדו הדומיננטי הקביל לאיפיון המלחמתי הצבאי המיוחס לאלים המצריים מזה, ולאלים המסופוטמיים מזה. והתחוור, כי "אין שני ליהוה בצבאיות שבו" (שם). ההיקש שניתן לעשות מדמותו של האל על החברה שיצרה אותו היא ברורה, לדברי שורק: "בתקופת ההתנחלות, הפריצה לצפון ולדרום, ימי השופטים ובעיקר המלכים, היה העם מעורב יותר במלחמות מאשר ב'איש תחת גפנו ותחת תאנתו', ולא מכיוון שכל העת תקפו אותו. הוא תקף ותקף, וכותבי המקרא מצאו לכך לגיטימציה... שהגויים מעולם לא הניחו את עם ישראל לנפשו. כל אווירת המלחמתיות התכסתה במין הילה של קדושה, והילה זו עמדה, כך דומה, ביסוד אפיונו של אלוהי ישראל כ'יהוה צבאות'. יכול להיות שזיקה זו מובלטת בספר קדמון כלשהו, אשר לא שרד מימי המקרא, וכותרתו 'ספר מלחמות יהוה' (במדבר כא14)".

אין תימה, אפוא, שספר דברים, האמור לתמצת את עיקרי תולדותיו של עם ישראל, ולהזכיר את מערכת יחסיו עם אלוהיו - אלוהי ההיסטוריה הישראלו-צנטרי, מאופיין אף הוא בפרשה הראשונה שלו באיזכור מפורט למדיי של מעשי המלחמות והישועות שעשה אלוהים לעמו, ובהבלטת דמותו של אלוהי ישראל כאל לוחם, "יהוה אלוהי צבאות".

קאנו - אל המלחמה הסיני
700 לפנה"ס

-------------------------------

מקורות:

1	שמואל א' ליונשטם: הנוסחה "בעת ההיא" בנאומי הפתיחה של ספר דברים. ליקוטי 'תרביץ' א': מיקראה בחקר המקרא, הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשל"ט, 198-193.
2	זאב הרצוג: התנ"ך. אין ממצאים בשטח. מוסף הארץ, 29.10.1999.
3	ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן: ראשית ישראל: ארכיאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי. הוצאה לאור של אוניברסיטת ת"א, 2003.
4	ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן: דוד ושלמה: בין מציאות היסטורית למיתוס. הוצאה לאור של אוניברסיטת ת"א, 2006.
5	משה יהלום: התנ"ך החילוני - מיתוס מול היסטוריה. הוצאת דור, 2002.
6	רחל אליאור: תמורות במושג האל במחשבה היהודית. יהדות חופשית 12-11, הוצאת תחיל"ה, 1997, עמ' 36-30.
7	יחיעם שורק: אלוהי צבאות בשירות העם. אתר הידען מיום 19.7.2007.