ו י ק ר א

בחרתי לדבר הפעם פחות על הקרבנות השונים ותיבולם, ויותר על האנשים השונים המקריבים אותם, ובמיוחד על מקריבי קרבן החטאת, שלגביו אנחנו מוצאים דין שונה לאנשים במעמד שונה: הכהן המשיח, נשיא, ו'נפש' סתם - עם הארץ.

כשבחרתי בקטע הדן בחטאת נשיא, כלומר במילים "אשר נשיא יחטא", פרשת הנשיא קצב הייתה עדיין בחיתוליה, בגדר שמועות בלבד, ולא שיערתי שתגיע למה שתגיע. בינתיים היא גדלה והתנפחה כבלון, והקטע הזה מפרשת השבוע צוטט בהקשר לפרשת הנשיא קצב ע"י רבים וטובים, כך שיהיה לי קשה מאוד לומר משהו מקורי בנושא זה.

לכאורה, שלוש מילים אלו אשר נשיא יחטא הן שלוש מילים פשוטות וברורות, אבל גם הן דורשות הסבר וניתנות לדרש. אזכיר את שני הפסוקים העוסקים בחטאת הנשיא (ויקרא ד 22-23): אשר נשיא יחטא ועשה אחת מכל מצות יהוה אלהיו אשר לא תעשינה בשגגה ואשם. או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה והביא את קרבנו שעיר עזים זכר תמים.

השאלה הראשונה היא: במי מדובר. כלומר, מיהו נשיא. ברור שהנשיא קצב הוא, בלית ברירה, נשיא - התואר מחייב. אבל מכיוון שאינני מאמין שהתורה אמורה לחזות עתידות, לא בטקסט כפשוטו ולא בקריאה בדילוגי אותיות, אינני חושב שכוונת הכתוב הייתה דווקא למשה קצב. אם כן, למי התכוונה תורה בתואר נשיא?

בקונקורדנציה של מאנדלקרן התרגום של המילה 'נשיא' ללטינית הוא: princeps , praefectus. בתרגום אונקלוס הקטע שלנו מתורגם: "אם רבא יחוב". בנוסח המלך ג'יימס התרגום לאנגלית הוא When a ruler hath sinned . מרטין לותר תרגם לגרמנית: Wenn aber ein Stammesfurst sundigt, ובדומה אנחנו מוצאים בתרגומים מאוחרים יותר: (Darby 1890) When a prince sinneth, ובנוסחים חדישים יותר: When a leader sins (למשל, ב New American Standard Bible).

במובן המילולי, נשיא הוא מי שנישא מעל הציבור הרחב, מעל האנשים הפשוטים, אלה שנקראים בלשון חז"ל הדיוטות. אלו נשיאים נזכרים בתנ"ך? נשיא בתנ"ך הוא, בדרך כלל, ראש שבט או ראש בית אב, כמו השייח' הערבי, וכך פירש גם אברהם אבן-עזרא. לישמעאל נולדו שנים עשר נשיאים לאמותם (בראשית יז20, כה16), ושכם הוא בן חמור החוי נשיא הארץ (שם לד2) . כך אנחנו מוצאים כמה פעמים בראשית ספר במדבר (פרקים א, ב,ז) את רשימת שנים עשר נשיאי השבטים, נשיאי מטה אבותם (ללא לוי, כשאפרים ומנשה נמנים בנפרד), ואילו בשבט לוי נמנים שלושה נשיאי בית אב - לגרשוני, לקהתי ולמררי, ועוד נשיא מעל שלושתם: נשיא נשיאי הלוי, אלעזר בן אהרן הכהן (פרק ג).

אבל לא רק בשבט לוי, אלא גם בשבטים האחרים יש נשיאים נוספים על נשיאי השבטים שנזכרו קודם, כמו עשרת המרגלים שגם הם מכונים כולם נשיאים בשבטיהם. בספר במדבר יש לנו גם שערוריית מין נשיאותית, שגיבוריה הם זמרי בן סלוא, נשיא בית אב לשמעוני וכזבי בת נשיא מדין (שם כה 14-18). גם בעדתו של קורח, בין מאתיים וחמישים החולקים על מנהיגותם של משה ואהרן, היו נשיאי עדה קראי מועד אנשי שם (שם טז2). בדברי הימים א נמנים צאצאיו של שמעון ונאמר עליהם אלה הבאים בשמות, נשיאים במשפחותם, ובית אבותיהם פרצו לרוב (שם ד38). וכן לגבי צאצאיו של אשר: כל אלה בני אשר ראשי בית האבות ברורים, גבורי חילים, ראשי הנשיאים (שם ז40). בחנוכת מקדש שלמה נאמר אז יקהל שלמה את זקני ישראל (ו)את כל ראשי המטות נשיאי האבות לבני ישראל (מלכים ה ח1, דברי הימים ב ה2). אבל כאשר אחיה השילוני מודיע לירבעם על קריעת מלכות שלמה, הוא אומר והשבט האחד יהיה לו... ולא אקח את כל הממלכה מידו, כי נשיא אשתנו כל ימי חייו (מלכים א יא 32-34) - כלומר, בעצם הוא יאבד את מלכותו ולא יהיה עוד מלך, אבל יישאר ראש שבט.

עם החורבן וגלות בבל נהרס המבנה השבטי, ומושג הנשיא השתנה בהתאם. אצל יחזקאל, שמרבה להשתמש במונח 'נשיא', הנשיא משמש גם כשם נרדף למלך. הוא מכנה כך גם את מלכי יהודה לדורותיהם - את צדקיהו ואת קודמיו, וגם את המלך העתידי המיוחל לאחר שיבת ציון: ועבדי דוד מלך עליהם, ורועה אחד יהיה לכלם... וישבו על הארץ ... אשר ישבו-בה אבותיכם; וישבו עליה המה ובניהם ובני בניהם עד-עולם, ודוד עבדי נשיא להם לעולם (יחזקאל לז 24-25). אבל גם בנבואת יחזקאל, כאשר מדובר בעמים נוודים ששמרו על המבנה השבטי, יש נשיאים שאינם מלכים אלא ראשי בתי אב בלבד, כמו ערב וכל נשיאי קדר המה סחרי ידך (שם כז21) או שמה אדום, מלכיה וכל נשיאיה (שם לב29).

עוד נשיא אחד ליהודה מופיע בתנ"ך, והוא מנהיג גולי בבל אשר לו מחזיר כורש את כלי המקדש: ויוציאם כורש מלך פרס על יד מתרדת הגזבר ויספרם לששבצר, הנשיא ליהודה (עזרא א8).

כורש מחזיר את כלי הקודש
תחריט מאת גוסטב דורה, צייר ותחריטן צרפתי, 1883-1830

השלטון העצמי ביהודה לאחר שיבת ציון היה בעל מבנה דואלי - היה מנהיג חילוני, הנשיא, או פחה, שמונה על ידי השלטון הפרסי, והיה מנהיג דתי - הכהן הגדול. הצ'ארטר הנדיב שהוענק לנחמיה ע"י ארתחשסתא המלך, בטוב עליו ליבו כאשר השגל יושבת אצלו, ביצר את מעמדו כראשון במעלה ביהודה. אבל מעמד מיוחד זה הלך ונשחק במשך השנים, כך שהעם ראה יותר ויותר את הכהן הגדול, ולא את הפחה הממונה, כמנהיגו האותנטי. וכך מצאתי בפרק: "שלטון פרס" בספר "ההיסטוריה של ארץ-ישראל" (*):

"ההתמעטות במעמד הפחה לאחר נחמיה, בסוף המאה החמישית לפנה"ס, סייעה לכוהנים הגדולים לשוב למעמד שהיה להם לפני הופעת נחמיה. עדות מאלפת למעמדם המדיני של הכוהנים הגדולים נמצאת במטבע מסוף התקופה הפרסית... שבו הכתובת "יוחנן הכוהן"...כנראה יוחנן הכהן הגדול שאליו פנו יהודי יב לאחר שנחרב מקדשם בשנת 410... מכאן ואילך הכהן הגדול הוא ראש העדה ונציגה המוכר כלפי המלכות. מצב זה משתקף במסורת היהודית על הכהן הגדול שיצא מירושלים כדי לקדם את פניו של אלכסנדר מוקדון בבואו ארצה בשנת 332... גם הקטאוס מאבדרה מתאר את היהודים בארצם ככפופים להנהגתו של כהן גדול".

בהיסטוריה הקדומה של עם ישראל מוכרות כמה תקופות שבהן היה מעמדו של הכהן הגדול בר תחרות למעמדו של המלך או המנהיג החילוני, אך רק בתקופה זו, במאה הרביעית לפנה"ס, אנו פוגשים במצב שבו הכהן הגדול מקבל את הבכורה באופן מובהק: אהרן היה משני למשה, שמואל איבד את סמכותו לשאול ודוד נטל בידיו גם את המנהיגות הטקסית הדתית, כמו שמתואר בסיפור השבת הארון: ויעל דוד עלות לפני יהוה ושלמים. ויכל דוד מהעלות העולה והשלמים ויברך את העם בשם יהוה צבאות (שמואל ב ו 17-18), כנראה כדי למנוע ריכוז כוח רב מדי בידי כהן גדול אחד, יש אצל דוד שני כוהנים ראשיים, ולא אחד, הכפופים לו: צדוק בן אחיטוב ואביתר (או בנו אחימלך? שם ח17). ואכן, כאשר אביתר תומך בניסיון תפיסת המלוכה ע"י אדוניה בן חגית, צדוק נשאר נאמן לדוד. זהו גם המצב המתואר במלכות שלמה - גם הוא מחזיק בתפקיד המנהיג הטקסי הדתי העליון מעל שני הכוהנים הראשיים, כמו שמתואר בחנוכת המקדש: ויעמד שלמה לפני מזבח יהוה נגד כל קהל ישראל ויפרש כפיו השמים. ביום ההוא קדש המלך את תוך החצר אשר לפני בית יהוה כי עשה שם את העלה ואת המנחה ואת חלבי השלמים (מלכים ב 63-64).

המלך שלמה
תחריט מאת גוסטב דורה, צייר ותחריטן צרפתי, 1883-1830

בממלכת ישראל שלאחר התפלגות הממלכה לא הייתה שום סמכות דתית מרכזית, כך ששלטונו של המלך שם היה, כנראה, ללא מצרים. לעומת זאת, הצנטרליזאציה של הפולחן הדתי ביהודה העלתה שוב את כוחו של הכהן הגדול, וכך אנחנו מוצאים בצמרת השלטון כוהנים גדולים בעלי סמכות, כמו אצל יהושפט: הנה אמריהו כהן הראש עליכם לכל דבר יהוה וזבדיהו בן ישמעאל הנגיד לבית יהודה לכל דבר-המלך (דברי הימים ב יט11), ואנחנו מוצאים אפילו כהן גדול, עזריהו כהן הראש, שהעז להתעמת עם המלך עזיהו על הקטרת הקטורת במקדש, עימות שבעקבותיו נוגע עזיהו בצרעת והוחלף ע"י בנו יותם. אנחנו מוצאים גם כהן גדול ממליך מלכים, כבימי שמואל - זהו יהוידע שהמליך את יואש בן אחזיה: ויכרת יהוידע את הברית בין יהוה ובין המלך ובין העם להיות לעם ליהוה ובין המלך ובין העם... וישם הכהן פקדת על בית יהוה. ויקח את שרי המאות ואת הכרי ואת הרצים ואת כל עם הארץ וירידו את המלך מבית יהוה ויבואו דרך שער הרצים בית המלך וישב על כסא המלכים (שם יא 17,19). כהן גדול רב השפעה במיוחד היה חלקיהו, ש"גילה" את ספר התורה במקדש והצליח לשכנע את המלך יאשיהו לבצע רפורמה דתית ביהודה. אך מעמדו של אף אחד מכוהנים גדולים אלה, לא התנשא מעל המלך. גם דברי הנביא חגי מכוונים אל-זרבבל בן-שאלתיאל פחת יהודה, ואל-יהושע בן-יהוצדק הכהן הגדול (חגי א1), בסדר זה.

הדירוג בטקסט שלנו, בפרשת ויקרא, הוא ברור: נשיא ממוקם מעל נפש מישראל סתם, כל עדת ישראל נמצאת מעליו, והכהן הגדול, הכהן המשיח, נמצא מעל כולם. מעמדו של הכהן הגדול מעל לנשיא מתבטא לא רק בסדר הפירוט ובערך הקרבן - פר לעומת תיש, אלא גם בעובדה שהכהן הגדול מחליט בעצמו מתי חטא ומתי עליו להקריב את קרבן החטאת, ואילו לגבי הנשיא, כמו לגבי כל שאר העם, נאמר הודע אליו חטאתו אשר חטא - מישהו אחר, כנראה הכהן הגדול, הוא זה אשר קובע שהנשיא חייב בקרבן חטאת. יתרונו המוחלט של הכהן הגדול על הנשיא בדין זה הוא אחד הנימוקים להשערתם של מבקרי המקרא שספר ויקרא, תורת כוהנים, נכתב בשלהי התקופה הפרסית, כאשר הכהן העליון תפס את הבכורה במנהיגות היישוב בארץ ישראל, מעל הנשיא הממונה ע"י השלטון הזר.

אך זה לא היה הגלגול האחרון של הנשיאות בישראל הקדומה. בשלהי הבית השני ולאחריו, גם מורי ההוראה בישראל, ראשי הסנהדרין והמנהיגים שבארץ ישראל נקראו נשיאים, כפי שכותב הרמב"ם: הגדול בחכמה שבכולן מושיבין אותו ראש עליהן, והוא ראש הישיבה והוא שקורין אותו החכמים נשיא בכל מקום (רמב"ם, הלכות סנהדרין א, ג). סתם נשיא במשנה, בתלמוד או בתוספתא הוא נשיא הסנהדרין (הגדולה). כך מסופר במסכת פסחים (ס"ו א) על התגלותו של הלל: מיד הושיבוהו ומינוהו נשיא עליהם. הסנהדרין הייתה, בסוף תקופת בית שני, בית הדין הגדול, וראשה היה נהנה מכבוד רב. כך, כשהנשיא נכנס כל העם עומדים (סנהדרין פ"ז), ונשיא שמת בתי מדרשות כולן בטלין (מועד קטן כד, ב), אבל מלכים חזקים כמו ינאי, הורדוס או אגריפס נטרלו את כוחו של הסנהדרין, ובוודאי שלנשיאי הסנהדרין שבימים ההם לא הייתה, למעשה, סמכות של שלטון מדיני. כך מסופר במסכת סנהדרין (י"ט) על העימות בין הסנהדרין, בראשות שמעון בן-שטח, לבין אלכסנדר ינאי:

עבדו של ינאי המלך הרג נפש. אמר להם שמעון בן שטח לחכמים: תנו עיניכם בו ונדוננו... אמר לו שמעון בן שטח: ינאי המלך, עמוד על רגליך ויעידו בך... אמר לו: לא כשתאמר אתה אלא כמו שיאמרו חבריך. נפנה לימינו - כבשו פניהם בקרקע, נפנה לשמאלו - וכבשו פניהם בקרקע... מיד בא גבריאל וחבטם בקרקע עד שיצאה נשמתם. באותה שעה אמרו: מלך לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו.

כמו שכשאנחנו רואים את הפסוק שלנו הדן בנשיא, מחשבתנו הראשונה היא על הנשיא שלנו, נשיא המדינה, או אולי גם על נשיא האוניברסיטה, כך גם כשחכמי המשנה והתלמוד פירשו את הפסוק שבו אנו עוסקים, שהוא כמעט הדין היחיד בתורה המתייחס במפורש לנשיא, הם לא יכלו שלא להסתכל עליו בהקשר לנשיא של זמנם. מאידך, בעקבות יחזקאל, אנו מוצאים אצלם גם את הפרשנות הרואה בפסוק זה התייחסות למלך: ואיזהו הנשיא? זה המלך, שנאמר: ’ועשה אחת מכל מצות ה’ אלהיו’, נשיא שאין על גביו אלא ה’ אלהיו (משנה הוריות ג, ג). כלומר, לפי חז"ל הכוונה כאן היא למנהיג העליון של העם.

עם חורבן בית המקדש השאלה הזו הפכה, כמו כל דיני הקרבנות, לתיאורטית. בנוסף, לא היו כבר לא כהן גדול ולא מלך. עם זאת, מכיוון שדין חטאת הוא הדין היחיד המבדיל בין המנהיגות לבין האדם הפשוט (פרט ל-ונשיא בעמך לא תאר - שמות כב27), הרי לפירושים השונים שלו נתנו, ונותנים עד היום, גם משמעויות לגבי הכבוד, הסמכות והאחריות של המנהיגים. במסכת הוריות בתלמוד הבבלי (יא ע"ב) אנחנו מוצאים: בעא מיניה רבי מרבי חייא: כגון אני מהו בשעיר? אמר ליה: הרי צרתך בבבל.

חורבן בית המקדש
ניקולאס פוסין, צייר צרפתי, 1665-1594
שמן, המוזיאון להיסטוריה של האמנות, וינה, אוסטריה

ר' יהודה הנשיא שאל שאלה היפותטית, לכאורה: לו הייתי חי בזמן המקדש, האם הייתי מביא שעיר כנשיא? ור’ חייא השיב לו שמנהיגותו של ראש הגולה בבבל אינה נופלת מזו של הנשיא שבארץ ישראל, ואולי גם עולה עליה. ואכן, לפי הרמב"ם ראשי גלויות שבבבל במקום מלך הן עומדין (הלכות סנהדרין פ"ד, הלכה י"ג).

בסיכום, הפירוש הסביר ביותר של המילה "נשיא" בתורה בכלל, ובפרשתנו בפרט, הוא פירושו של אבן עזרא - ראש שבט או ראש בית אב, ובתקופות המאוחרות יותר בתולדות עם ישראל - מנהיג. היום, לכן, אנחנו משופעים בנשיאים במשמעות רחבה זו: מלבד נשיא המדינה, נשיאים הם לא רק נשיא המדינה ונשיא בית המשפט העליון, אלא גם ראש הממשלה וחברי ממשלתו, חברי הכנסת, צמרת הצבא והמשטרה ועוד מנהיגים ועסקנים לרוב.

פירוש רחב כזה של מושג הנשיא עלול להעלות בליבנו חשש כבד: אם כל מנהיג שסרח ייאלץ להקריב שעיר עזים, יאזלו התיישים בארצנו. כדי להרגיע מעט את חששכם לעתיד גזע העזים בישראל, נעבור מפירוש המילה "נשיא", שעסקנו בה עד עכשיו בהרחבה, לפירוש המילה האחרת, "יחטא". במובן זה הטקסט נדיב יותר במתן הפרשנות. פה מדובר במפורש על חטא שנעשה בשגגה, בגלל אי-ידיעה. לכן נאמר בהמשך "הודע אליו חטאתו אשר חטא בה". כשמדובר במצב האנלוגי בו החטא נעשה ע"י כל העם, מודגש גורם אי-הידיעה עוד יותר (שם 13-14): ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל ועשו אחת מכל מצות יהוה אשר לא תעשינה ואשמו. ונודעה החטאת אשר חטאו עליה והקריבו הקהל פר בן בקר לחטאת והביאו אתו לפני אהל מועד. מלבד זאת, הטקסט מתייחס במפורש לעבירה על אחת משס"ה מצוות לא-תעשה ולא למחדל של אי קיום אחת מרמ"ח מצוות עשה.

לכן, אם מישהו בקהל הסיק, בטעות, מכותרת ההרצאה שלי, שאני מתכוון לדבר בה על פרשת הנשיא משה קצב, הרי טעות בידו. העבירות שבהן הואשם נשיא המדינה אינן עבירות שבשגגה, וגם הוא אינו טוען לכך, ולכן אין מדובר כאן בקרבן חטאת, ותיש אחד כבר ניצל. מאזין אחר היה יכול לחשוב שאני מתכוון להתייחס לדוגמה אחרת מהמציאות ההזויה שלנו - פרשת השר רמון. כאן באמת ניתן לטעון לעבירה שבוצעה באי-ידיעה - אם נקבל את גרסתו של רמון, הרי גם אם פגע במתלוננת א', הרי עשה זאת מחמת אי-הבנה, כלומר בשגגה. אבל נשיקה אינה אחד משס"ה איסורי "לא תעשה", בין אם היא נשיקה ישראלית רגילה ובין אם היא נשיקה צרפתית עסיסית (במאמר מוסגר אומר שעל ההבדל המכריע ביניהן עמד כבר החכם מכל אדם באומרו "חיים ומות ביד לשון"). אפילו הטרדה מינית בכלל אינה אסורה - לא מאורייתא ולא מרבנן, מה עוד כשלא מדובר באשת איש, שרק לגביה חל איסור "לא תנאף" . והרי לכם רווח והצלה לעוד כמה תיישים...

ומה בדבר כל הנהגת המדינה והצבא ואחריותם לשגיאות שנעשו במלחמה האחרונה בלבנון? או צמרת המשטרה ואזלת ידה בפרשת האחים פריניאן או פרשות דומות? לרווחת המוני התיישים, גם כאן לא תופס דין קרבן חטאת - כיוון שהם מואשמים במחדל, כלומר באי קיום מצוות עשה, ולא בהפרת מצוות לא תעשה. לו נתפסו בעבירה על דיני כשרות, למשל, היו חייבים בחטאת... אבל ייתכן שאנחת הרווחה שלנו הייתה מוקדמת מדי, כי ברוב צדיקותם מנהיגינו נוהגים כלפי עצמם בחומרה, ואם גם אין בדעתם לקנות שעיר עזים ולהקריבו כקרבן חטאת, הרי כל אחד מהם מנסה למצוא שעיר לעזאזל כדי להטיל עליו את חטאיו, ולהקריבו להמוני בית ישראל, או למולך התקשורת...

כפי שהבטחתי, אקצר בנושא הקרבנות עצמם, ואתייחס רק למאכלי הבשר ולא למנות העוף של דלת העם - התורים ובני היונה, וכל שכן לא למנות הצמחוניות. לפי הפרק שלנו, לחטאת העם כולו או הצמרת, כמו לעולה, מקריבים פרים, תיישים ואילים. המועל מקריב איל. לאשם אחר, כמו לחטאת העם הפשוט, מקריבים עזים ורחלות. רק בקומזיץ, בקרבן שלמים, אין אפליה בין המינים וניתן לטבוח צאן ובקר משני המינים. גם כאן מתעוררות כמה שאלות: במה זכו הפרות, פרט לתשע הפרות האדומות שנשחטו מאז ימות משה רבנו ועד היום, לפי המסורת, והעשירית שתישחט עם בוא המשיח, להינצל מגורל אחיהן הפרים ואחיותיהן הכבשים או העזים? האם העדפת קרבן הבקר על קרבן הצאן היא מסיבות קולינאריות או רק בגלל הגודל והערך? ומה בדבר הדירוג הגבוה יותר של התיש מעל לעז או הכבשה?

בקר וצאן
תומאס סידני קופר, צייר בריטי, 1902-1803

אשר לשאלה הראשונה, זכותה של הפרה, נטיית הלב הראשונה היא להשיב שמדובר פה בצער בעלי חיים ורחמים על העגלים הרכים, אבל זו אינה דרכה של תורה, אפילו לא באינטרפרטאציה המיטיבה ביותר של מצוות שילוח הקן. הסבר פחות סנטימנטאלי הוא בשיקולי כדאיות כלכלית, בהיות הפרה מקור לחלב - באנלוגיה לאפליה לטובה של עץ המאכל על עץ הסרק בדיני מלחמה. ההעדפה להקריב ולאכול דווקא את הזכרים, במיוחד הצעירים שבהם, היא טבעית בהתחשב בפרופורציה הרצויה והמקובלת של זכרים לנקבות בעדרים. במנחת יעקב לעשו אנחנו מוצאים בבקר רק עשרה פרים לעומת ארבעים פרות, ובצאן רק עשרים למאתיים, כלומר תיש או איל אחד לעשר בנות מינו. אבל לגבי הצאן, לפחות בקרבן חטאת, המצב הוא בדיוק להיפך - רק המיעוט, הנשיאים, מקריבים זכר, בעוד שכל שאר עם ישראל מקריב דווקא נקבות, ועובדה זו מקשה קצת על הסבר זה.

אנלוגיה מסוימת לאפליה כזו מצאתי בהרודוטוס (ספר ב, 41): כל המצרים מקריבים פרים ועגלים טהורים, אבל אסור להם להקריב פרות, כי הן קדושות לאיזיס. האנלוגיה עם הפולחן המצרי אינה שלמה, כי בהמשך של אותו פרק בהרודוטוס (שם 46) נאמר גם: המצרים... אינם מקריבים עזים ותיישים... המנדסים (תושבי העיר מנדס שבדלתא) מייחסים קדושה לכל העזים, לזכרים יותר מלנקבות. אגב, בהמשך (47) מסופר שם גם כי: את החזיר מחשיבים המצרים לחיה טמאה... המצרים אינם חושבים אפוא לנכון להקריב חזיר לאלים, מלבד לסלנה ולדיוניסוס, להם הם מקריבים באותו זמן שהירח מלא, ואוכלים את בשר החזירים שהקריבו.

לא הצלחתי להגיע למידע מוסמך בדבר היחס בין מחיר תיש למחיר עז בימי קדם, אבל לא נראה לי שהפער בערכם הספיק כדי לשקף את הפער הסוציו-אקונומי הגדול שבין צמרת השלטון להמון העם. להקרבת השעיר הייתה, כנראה, משמעות טקסית שלא הייתה להקרבת העז. פרט לקרבן חטאת ולשעיר לעזאזל, מוזכר במקרא עוד שעיר עזים אחד שנשחט - זהו שעיר העזים ששחטו אחי יוסף כדי להכתים בדמו את כתונת יוסף, ועליו אומר ילקוט שמעוני: למה שחטו שעיר עזים, שדמו דומה לדם אדם. והיו שקישרו שעיר זה לשעיר החטאת, כי בדומה לשנים עשר בני ישמעאל, שהיו נשיאים לאמותם, גם בני יעקב יכולים להיחשב כנשיאים. הסבר אחר, קצת יותר ציני וגס, שאינני יודע את מקורו - מצאתי באינטרנט באתר שנקרא: Weekly Torah Portion: נשיא הביא קרבן חטאת שעיר עזים זכר, סמל לכוח העשייה והכיבוש הגבריים שלעתים תכופות מנוצלים לרעה (יהודי פשוט, הכפוף לסמכות הנשיאים, מביא כחטאת עז נקבה). אני עדיין מהדור הישן, ולא נעים לי לתרגם אנלוגיה זו, ליחסו של השלטון לאזרח הפשוט, לעברית מדוברת....

העובדה שמידת העונש תלויה בתפקיד שהאיש ממלא סיפקה לחז"ל בעיה מעניינת להתפלפל בה: מה קורה כאשר הסטאטוס של האדם משתנה בין הזמן שבו ביצע את העבירה שבשגגה לבין הזמן בו נודע לו שחטא והוא מתחייב בקורבן? נושא זה נדון במשנה ובתלמוד במסכת הוריות. הרי סיכומו של הרמב"ם (משנה תורה, ספר הקרבנות, הלכות שגגות): נשיא שנצטרע, עבר מנשיאותו; ונשיא שעבר מנשיאותו, הרי הוא כהדיוט. חטא כשהיה נשיא, ועבר מגדולתו - הרי זה מביא שעיר: שנאמר "על חטאתו, אשר חטא", כשעת חטאתו הוא מביא. כוהן משיח או מלך שחטאו עד שלא נתמנו - אף על פי שלא נודע להם אלא אחר שנתמנו, הרי אלו כהדיוט: שנאמר "אשר נשיא יחטא", "אם הכוהן המשיח יחטא" - עד שיחטא כשהוא נשיא וכשהוא משיח. לפיכך אם אכל ספק חלב כשהוא הדיוט, ונודע לו על ספקו אחר שנתמנה כוהן גדול - הרי זה מביא אשם תלוי. יש לי חשד שדוגמת העבירה לא הובאה על ידי חז"ל והרמב"ם בשיא הרצינות, ואני נוטה לזקוף אותה לזכות חוש ההומור שלהם, במיוחד לאור ההמשך ברמב"ם, בעקבות התלמוד הירושלמי : אכל חצי זית חלב כשהוא הדיוט וחצי זית כשהוא נשיא, בהעלם אחד, או שאכל חצי זית כשהוא נשיא וחצי זית אחר שעבר - אינו מצטרף, ופטור. אכל חצי זית כשהוא הדיוט, ונתמנה ועבר, ואכל חצי זית כשהוא הדיוט - הרי זה ספק אם מצטרף, או כבר הפסיקה הנשיאות.

הרמב"ם
רבי משה בן-מימון, 1204-1138

אמנם אנחנו עוסקים היום בנשיא, אבל כדאי לציין שלגבי כהן גדול שסיים כהונתו המשנה מחמירה ומחייבת אותו בקרבן פר גם אם חטא לאחר סיום כהונתו. נוכל לנסח זאת כך: בעל שררה או עסקן פוליטי, כשסיים את תפקידו הריהו כאחד האדם ואין עליו שום אחריות מיוחדת - הוא יכול, למשל, להתפנות ולעשות לביתו, כפי שמקובל לומר היום. לעומתו, מנהיג רוחני, גם כשהוא מסיים את תפקידו הפורמאלי, נושא עדיין באחריות וחייב לשמש דוגמה אישית לציבור.

דיברנו כבר על "נשיא" ועל "יחטא", אבל עוד לא דיברנו על המילה הפותחת ."אשר". לכאורה זו מילה פשוטה ושכיחה מאוד - היא מופיעה בתנ"ך אלפי פעמים. אבל השימוש בה בפסוק שלנו, כמילת תנאי הפותחת את המשפט, הוא חריג לגמרי וכמדומני שאין לו אח ורע בתנ"ך. שימוש חריג זה בולט כאן במיוחד, כי בשלושת המקרים האחרים באה מילת התנאי הטבעית "אם": "אם הכהן המשיח יחטא... ואם כל עדת ישראל ישגו... ואם נפש אחת תחטא...". כמובן ששינוי זה עורר את תשומת לב חז"ל, ושימש נקודת מוצא לשתי פרשנויות יפות במיוחד על מנהיגות ושררה, פרשנויות שכוחן יפה גם היום, ואולי היום עוד יותר מאי פעם... כמו שאמרתי בפתח דברי, אין לי ברירה ואני חייב לחזור כאן על מה שצוטט לאחרונה ע"י רבים וטובים, במיוחד בהקשר לפרשה האומללה של הנשיא קצב.

הפירוש היפה הראשון הוא של ר' יוחנן בן זכאי, על דרך הדרש, ואומץ גם ע"י רש"י: "אשר נשיא יחטא... בשגגה... והביא את קרבנו" - אמר ר' יוחנן בן זכאי: אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על שגגתו; אם נשיא שלו מביא קרבן - צריך אתה לומר: מהו הדיוט! ואם על שגגתו מביא קרבן - צריך אתה לומר: מהו זדונו! (הוריות י). נדמה לי שכל מילת הסבר כאן מיותרת, כנראה שזכותנו לא עמדה לנו להימנות על אותו דור מאושר יוצא מהכלל שעליו דיבר יוחנן בן-זכאי...

אם בכל זאת מחפשים פירוט והסבר, הרי אחת הדוגמאות הרבות לפיתוח של נושא זה לאחרונה, קטע הלקוח מהספר "פרשה ופישרה" (או: "פרשה וליקחה"?) של הרב משה גריליק: אנו חשים בכמיהה לתקופה בה התהלכו בקרב העם נשיאים הגונים, בני חורין, שאינם כפופים לאיש. נשיאים, אשר גם ברום מעמדם יחושו ויתנו לב לאיכות התנהגותם האישית. מנהיגים אשר יזכרו בכל רגע מחייהם שההמון מתבונן בהם, מחקה אותם ולומד ממעשיהם, אם לטוב ואם למוטב. כי הם בכוח סמכותם נותנים את הטון, מכתיבים את האופנה כמעט בכל תחום מתחומי החיים. על כן כה כבדה האחריות הרובצת על כתפיהם.

למעשה, כוונת הפסוק מרתקת יותר. כאמור, לחטאו של הנשיא המורם מעם מתלווה חרטה כנה וגלויה, ללא התחמקויות, הוא יכול לשמש מופת לעם כולו. עם הרואה כיצד מנהיגו מוכן להודות בפומבי על חטאו, לבקש עליו מחילה, ואף להביא קרבן כפרה - יסיק מכך מסקנות מבורכות. הוא ילמד כי אין בושה בעשיית תשובה. הוא יבין כי גם הנשיא הוא אדם עם חולשות אנוש, והחטא רובץ לפתחו כמו לפתח כל אדם עלי אדמות. הוא יושפע מאומץ לבו להודות בחטאו בפומבי, לעיני העם כולו. המעשה הנאצל שעושה נשיאו יקבע את אמות המידה המוסריות שלו, שבאחת ישנו את פניו הרוחניות של העם כולו. גם הוא, כנשיאו, יבין שאין זו חרפה לערוך חשבון נפש אישי, ואין זה אות קלון לאדם לחזור בו ממעשה שאינו ראוי ולבקש עליו סליחה.

דור שנשיאו "אינו חוטא לעולם", שנשיאו מוכן לסלף את העובדות, לשכתב את ההיסטוריה, ולחפות בכל האמצעים העומדים לרשותו על מעשי עוול שעשה בחסות השלטון - אינו דור מאושר. מאושר הוא הדור ומאושרת התקופה, המצמיחה אישים בעלי ביקורת עצמית, בעלי עוז רוח לקום ולהודות בהכנעה מוחלטת: "אכן חטאתי, והנני מביא קרבן כאות לרצוני העז לשוב מחטאי". מאושר הדור, כי אישים כאלו יביאו למפנה ולמהפכה בערכיו ובהתנהגותו של דור שלם. הם - מנהיגי האמת!

המלך דוד
אנדריי בונאב, צייר צרפתי, 1402-1330
הספריה הלאומית, פאריס, צרפת

כדוגמה האידיאלית להודאה וחרטה של מנהיג נוהגים חכמינו להביא את דוד המלך. למשל: אמר הקב"ה לדוד, עד מתי אתה מתפלל? הרי אמרת לי "שמעה ה' צדק הקשיבה רינתי". אמור צרכיך מה שאתה צריך. אמר לו דוד, כל הדברים הללו שאמרתי רק דבר אחד ברצוני לבקש, "מלפניך משפטי יצא". אמרת "אשר נשיא יחטא", נשיא שאין על גביו מושל אלא ה'. הואיל שאין על גבי מושל אחר אלא אתה לכן אתה צריך לדון אותי, מלפניך משפטי יצא. אומן גדול היה דוד - כשהיה מבקש דבר מן הקב"ה היה מעמיק מחשבתו. היה שואל תחילה קודם את הבקשות הקלות, ורק אחר כך את החמורות.. ("מדרשי נועם", ע"פ "אגדת בראשית" פרק ו).

אבל חז"ל הבינו את הבעייתיות שבהעמדת דוד, עם כל מעלליו המסופרים בתנ"ך שאינם מוסריים כל כך, בלשון המעטה, כשליט האידיאלי. חלקם ראו בהתנהגות כזו של שליט חוק טבע, כיוון שכל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו (סוכה נ"ב ע"א), ולכן איננו יכולים לצפות מבעל שררה להתנהגות אחרת - ראיתי כבר ציטוטים של הפסוק הזה ל"זכותם" של הנשיא קצב או שר המשפטים רמון.

זה מביא אותנו לפירוש היפה השני למילה "אשר" בפסוקנו, והוא פירושו של ר' עובדיה ספורנו (1470-1550), שהעדיף, ככלל, את הפשט על הדרש: "אשר נשיא יחטא" - כי אמנם זה דבר מצוי שיחטא, כאומרו 'וישמן ישורון ויבעט". כלומר, הכוח שנותנת השררה גורם, מדרך הטבע, לחטא.

לא מפתיע הדבר שפירוש זה התאים במיוחד למשנתו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ', מי שהתריע בשער, חזור והתרע, כי שלטון הוא משחית מטבעו. וכך אנחנו מוצאים אצלו ב"הערות לפרשיות השבוע": ועל זה אנחנו מוצאים במקורות שלנו דבר נוקב ביותר. כל נפש מישראל, ואפילו הכהן המשיח, ואפילו כל קהל ישראל - ייתכן שיחטא, אבל אין זה מחויב המציאות ומחויב ההיגיון. ולכן נאמר שם "אם". אבל הנשיא ודאי יחטא. מדוע? משום שהוא נשיא, ועצם השלטון יש בו כדי לקלקל ולהשחית את האדם. לכן, אין התורה מדברת על המקרה האפשרי (אם נשיא יחטא), אלא היא מתחילה קובעת:"אשר נשיא יחטא", משום שוודאי הוא שהנשיא יחטא. לא תיתכן נשיאות, לא ייתכן שלטון, שבעל השלטון לא ייכשל בחטא או בעבירה. וזהו היחס הכללי של התורה לשלטון: היא מכירה בו ובסמכותו, אבל - כבדהו וחשדהו.

כמובן שאפשר לפרש השחתה זו לחומרה, לשחיתות ממש, שאז בעצם כבר אנחנו צריכים לעבור מקרבן חטאת לקרבן אשם - ואנחנו משופעים היום בדוגמאות כאלה, ואפשר גם לפרש אותה לקולא - כלומר, ליוהרה ואטימות, המביאות לחטא שבשגגה, ולקרבן חטאת.

מתוך השקפה פסימית זו על טבעו של האדם אפשר גם להגיע למסקנה שבמקום למנות לתפקיד שלטוני אדם שאין עליו רבב ולהביא, בסיכוי גבוה, להשחתת מידותיו, עדיף למנות לתפקיד אדם שכבר נתפס בקלקלתו. כך אנחנו מוצאים אצל חז"ל: אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק: אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו, אומרים לו: חזור לאחוריך (יומא כב). גם עצה מפוקפקת זו צוטטה לאחרונה, להצדקת המינוי של מנכ"ל המשטרה המיועד...

באותו עמוד בתלמוד אנחנו מוצאים עוד תובנה צינית לגבי עסקנים: אמר שמואל: כיוון שמתמנה אדם פרנס על הציבור - מתעשר (יומא כב)... כלל זה עובד יפה מאוד גם לגבי רבים מפרנסי הדור שלנו. נכון שהשיטות השתכללו מאוד מאז ימי קדם. הנביא יחזקאל מצא לנכון להתרות כנגד הנוהג המקובל, כנראה, בזמנו, של השתלטות בכוח של בעלי השררה על נכסי פשוטי העם: ולא יקח הנשיא מנחלת העם להונתם מאחזתם - מאחזתו ינחל את בניו: למען אשר לא-יפצו עמי איש מאחזתו (יחזקאל מו18). היום, לעומת זאת, אפשר לקבל תרומות והלוואות נדיבות או שכר ייעוץ של כמה מיליונים...

הנביא יחזקאל
מיכלאנג'לו בואונרוטי, צייר ופסל איטלקי, 1564-1475
פרסקו, הקפלה הסיסטינית, הוותיקן, רומא, איטליה

לעומת זאת, התשלום החומרי שהמנהיג אמור לשלם בעד טעותו אינו כבד, יחסית - כנראה שחשובה יותר היא ההודאה הפומבית בטעות. לא ר' יוחנן בן זכאי ואף לא עובדיה ספורנו לא התכוונו למה שנקרא בז'רגון של היום "לקיחת אחריות" או "הסקת מסקנות אישיות".

התפטרות, השעיה או הדחה מתפקיד ציבורי, פרט לתפיסת שלטון בכוח, הייתה דבר נדיר בהיסטוריה הקדומה שלנו. שייח'ים אינם מתפטרים ואינם מודחים. המלך, גם כשלכאורה נבחר ע"י העם, ויתר על שלטונו ללא אלימות רק במקרה של אי יכולת תפקוד, כמו שקרה לעוזיהו כשנוגע בצרעת ובנו יותם קיבל את הסמכויות לידיו. מאידך, היה ניתן להדיח את נשיא הסנהדרין - מסופר על כך לגבי רבן גמליאל שקומם את הסנהדרין בגלל יחסו הגס לר' יהושע (ברכות כז), וזה גם כמעט קרה לר' שמעון בן גמליאל שפגע בכבודו של ר' נתן (הוריות יג). אבל גם אז, כהיום, נשיאים ועסקנים דבקו בכיסאותיהם, כפי שהעידו כמה מהם על עצמם: אמר ר' יהושע בן קבוסי: כל ימי הייתי בורח מן השררה; עכשיו שנכנסתי, כל מי שהוא בא ומוציאני - בקומקום הזה אני יורד לו (ירושלמי פסחים פו ה"א), או: אמר ר' יהושע בן פרחיה: בתחילה כל האומר (לי) עלה לה (לגדולה) אני כופתו ונותנו לפני הארי. עתה כל האומר לי לירד ממנה, אני מטיל עליו קומקום של חמין (מנחות קט).

למרות כל מה שאמרו חכמינו בגנותה של הנשיאות, עדיין היו זהירים מלפגוע בכבודה של השררה - זהירותם נבעה הן מחשש מנחת זרועה של הרשות והן מתוך ההכרה בכוח השלטון כרע הכרחי לניהול חייה התקינים של החברה. הם קיבלו עליהם את ההוראה מדאורייתא נשיא בעמך לא תאר, וכך גם אומר הרמב"ם בהלכות סנהדרין: וכן אם קלל הנשיא, אחד ראש הסנהדרין הגדולה או המלך, הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר ונשיא בעמך לא תאר (שמות כב27).

מכאן אנחנו מגיעים לנושא האחרון שרציתי להתייחס אליו היום, לגבי ההבדל בין הנשיא לאחד העם, והוא אי האפשרות להעמיד את הנשיא לדין. הזכרתי את התקנה שתיקן הסנהדרין בזמנו של שמעון בן שטח: מלך לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו. תקנה זו לא הותקנה, לפי הסיפור, מפני כבודה של מלכות, אלא מפני מוראה של מלכות. השאלה אם ניתן להעמיד למשפט את נשיא המדינה נדונה בבית המשפט העליון כבר לפני 56 שנה, כשהוגשה בקשה לצו על תנאי נגד הנשיא חיים וייצמן בדבר חוקיותה של הממשלה שהכנסת הביעה בה אי-אמון. היועץ המשפטי דאז, חיים כהן, טען שאין להביא את הנשיא לדין מפני "שכוח נשיא המדינה גדול מכוח בית דין ואין הוא כפוף לשיפוטו", והסתמך על דוגמאות במשפט הבינלאומי.

בית המשפט העליון קיבל עמדה זו. בחוק יסוד נשיא המדינה (תשכ"ד) נקבע שאין להעמיד את הנשיא לדין פלילי, ולכן נשיא המדינה שחטא יועמד לדין רק בתום תקופת כהונתו, או לאחר שיודח. כמובן שנשיא אחר, פחות מנשיא המדינה, וזה יכול להיות גם שר או ראש ממשלה, כל שכן אחד העם, אינו נהנה מחסינות גורפת שכזו. וכך אנחנו עדים היום למצעד של נשיאים, במובן הרחב, שנחקרים ואפילו מועמדים לדין. ועל הדוגמה האישית שהם נותנים לכולנו אמר כבר ר' יוחנן: "ויהי בימי שפוט השופטים" - דור ששופט את שופטיו, אומר לו טול קיסם מבין שיניך אומר לו טול קורה מבין עיניך (בבא בתרא ט"ו ע"ב) .

---------------------------------------------

(*) ההיסטוריה של ארץ-ישראל, כרך 2, עורך: פרופ' ישראל אפעל. חלק ג': שלטון פרס, נכתב ע"י פרופ' שטרן ופרופ' תדמור, עמ' 276. הוצאת כתר ויד בן-צבי, ירושלים, 1984.