וישב
בראשית לז1-מ23
דן עמיר
זהו מחזור שני של פרשות השבוע באתר חופש
למעוניין מומלץ לקרוא את פרשת וישב
שנכתבה במחזור הראשון
המחזור הראשון של פרשות השבוע התפרסם בספר "מפרי עץ הדעת"
"הנה בעל החלומות הלזה בא"
דמותו ותדמיתו של יוסף
הרצאה שניתנה במרכז צימבליסטה, י"ט בכסלו תשס"ו 20.12.05
יוסף מפרש חלומות פרעה
ג'יימס טיסוט, צרפתי, 1902-1836
פרשת וישב היא הראשונה מתוך ארבע פרשות
העוסקות ביוסף. סיפור יוסף הוא, ללא ספק, אחד הסיפורים המפורטים, המסובכים והמרתקים
ביותר בתנ"ך, ובמסורת היהודית בכלל. יש בו את כל המרכיבים של "אופרת סבון"
טלוויזיונית: אהבה, קנאה ושנאה, ניסיון רצח והתפייסות, הטרדה מינית ועלילה, עם מספר
מעלות ומורדות בין שפל המדרגה לשררה ועושר... אין פלא בכך שהסיפור זכה במשך הדורות
לפירושים, תוספות והרחבות, מאז התנ"ך ועד המאה העשרים, בה נכתב ספרו עב הכרס של
תומס מאן: 'יוסף ואחיו'.
גם נביא האסלאם, מוחמד, הכיר בתכונותיו
של סיפור זה כסיפור מושך ומרתק והכניס אותו, בפירוט רב, לקוראן: זוהי הסורה השתים עשרה,
שבפתיחתה הוא מכנה אותו "הנאה שבסיפורים".
עם זאת, גם אם שלד העלילה נשאר זה המסופר
בבראשית, הרי ההתייחסות ליוסף ולשאר דמויות הסיפור שונה, כמובן, מגרסה לגרסה, ומשקפת
את השקפות המספר ואת רוח התקופה. כך אנחנו מקבלים דמויות שונות מאוד של יוסף. בקווים
כלליים, אפשר למצוא בגרסאות הרבות לסיפור יוסף שלוש
דמויות, שלפעמים משתלבות זו בזו:
הדמות הראשונה, הקרובה ביותר לפשט, היא דמות נער השעשועים השאפתני שסובל התנכלויות והשפלות
אבל מפלס את דרכו לצמרת בזכות יופיו ויכולתו לשבות את ליבם של נשים וגברים. הדמות השנייה, שחלקה מבוסס על הסיפור המקראי וחלקה
פרי הרצון לפאר את יוסף, היא דמות הצעיר המוכשר
שחכמתו היוצאת מן הכלל מחלצת אותו מבור הכלא ומעלה אותו להיות יהודי החצר הראשון, המשתמש
במעמדו הרם כדי להיטיב עם עמו. דמות יוסף השלישית,
דמות הדרש, היא דמות הצדיק הקדוש המעונה
שמתייסר בגלל אמונתו ולבסוף זוכה לפדות ולגמול הראוי.
מבנה בשכם שהמאמינים טוענים שהוא "קבר יוסף"
כאמור, סיפור חיי יוסף הוא ארוך ומשתרע
על ארבע פרשות: וישב, מקץ, ויגש, ויחי, והחומר שנכתב עליו הוא רב ועצום. מקוצר הזמן,
אני אנסה, בשיחה זו, לעקוב אחרי שלוש הדמויות שציינתי בהתייחסות בעיקר לפרק של חייו
המכוסה בפרשתנו, פרשת וישב.
כמו את שאר גיבורי המקרא, אין התנ"ך
מציג את יוסף כדמות מונו-כרומאטית, טלית שכולה תכלת (או, כמו שהתבטא, בבורותו, סניגור
מסוים על לקוחו, בפני השופטת עדנה הגלר-קפלן: "טלה שכולו תכלת"), אלא כבשר
ודם, עם מעלותיו וגם עם חסרונותיו הרבים. על היבט אחד של דמותו של יוסף אין חילוקי
דעות, וזהו יופיו הפיסי. התורה טורחת לפאר את צורתו של יוסף: ויהי יוסף יפה-תאר ויפה-מראה (לט6), ואין לגנותה
על כך, כיוון שיופיו של יוסף הוא מרכיב משמעותי בסיפור באותה נקודה בה חושקת בו אשת
פוטיפר.
אשת פוטיפר ויוסף
קרלו ציניאני, איטליה, 1719-1628
גלריה עירונית לציור, דרזדן,
גרמניה
אין הרבה דמויות אחרות שהתנ"ך מואיל
להעניק להן את תואר היופי. בזאת זכו רק עוד שני גברים אחרים המככבים ברומן התנ"כי
הגדול האחר:
דוד ואבשלום: דוד הנער מתואר כאדמוני עם יפה עינים וטוב ראי
(שמואל א טז12) או אדמוני עם יפה מראה (שם יז42), ועל אבשלום נאמר:
וכאבשלום לא היה איש יפה בכל ישראל להלל
מאד, מכף רגלו ועד קדקדו לא היה בו מום (שמואל ב יד25).
אפילו לגבי היופי הנשי, אין התנ"ך
נדיב מדי. האישה הראשונה המתוארת בתנ"ך כיפה היא שרה המתוארת, בגיל 90, כאשה יפת מראה (בראשית יב 11) שיפה היא מאד (שם 14), אחריה באה
הנערה רבקה המתוארת טובת מראה מאד (שם
כד16), שגם כאם ואישה בוגרת היא נשארת עדיין טובת מראה (שם כו7), (אם כי ה'מאוד' כבר הושמט).
היפהפיה הראשונה, שזכתה בתואר יופי כפול, יפת תאר ויפת מראה, בדיוק כבנה יוסף לו הורישה את
יופיה, היא רחל (שם כט17). מספר נשים יפות קשורות בחיי דוד, אלוף התנ"ך בעלילות
אהבה: אביגיל, המתוארת כטובת שכל ויפת תאר
(שמואל א כה3), בת שבע הרוחצת על הגג שעליה נאמר והאשה טובת מראה מאד (שמואל ב יא2), תמר בת דוד שהייתה
אשה יפת מראה (שם יג) ואבישג,
שהייתה נערה יפה עד מאד (מלכים
א א4). סוגרות את הרשימה ושתי, שנקראה להראות
העמים והשרים את יפיה כי טובת מראה היא (אסתר א11) ואסתר, המנצחת בתחרות
היופי, שאף לה, כלרחל, הוענק תואר יופי כפול: והנערה יפת תאר וטובת מראה (שם ב7).
לא לגמרי ברור מה ההבדל בין תארי היופי
שלעיל: נראה לי ש'טובת מראה' מתייחס יותר לגוף - כלומר, בעלת גזרה מלאה ומרשימה גם
ממרחק,
כמו במקרה של בת-שבע או אפילו רבקה. חיזוק
לכך אפשר למצוא בילדים שאסף אשפנז עבור נבוכדנצר שהיו צריכים להיות ילדים אשר אין בהם כל מאום וטובי מראה
(דניאל א4) , מסיפור הפרות הדשנות מחלום פרעה, שהיו יפות מראה ובריאות בשר (בראשית מא2), ניתן גם לנחש
שיפה/ת מראה מתייחס יותר לגוף, ויפה/ת תואר מתייחס יותר לפרצוף.
רש"י העדיף, משום מה, לומר שיוסף
ירש את יופיו לא מאמו רחל אלא מאביו יעקב, ומתרץ את אהבתו המיוחדת של יעקב אליו בכך
"שהיה זיו איקונין שלו דומה לו". טענה זו נמצאת גם במקור קדום בהרבה - הפרק
"צוואת יוסף" שבחיבור "צוואות השבטים" ששרד רק ביוונית, ושנכתב,
כנראה, עוד במאה השנייה לפני הספירה, ונעסוק בו, ביתר פירוט, בהמשך. הוא שם בפי יוסף
את הדברים: "וגם יופי נתן לי ה' מעל לכל יפי ישראל וישמרני עד זקנה בכוחי וביופיי,
כי דמיתי בכל אל יעקב."
בהקשר לפרשתנו כדאי לציין שאשת פוטיפר
אינה זוכה בסיפור התורה לשום תואר יופי מהנזכרים לעיל, ואעמוד על כך בהמשך.
יוסף ואשת פוטיפר
גוארצ'ינו - ג'יובני פרנצ'סקו ברביירי, איטלקי, 1666-1591
גלריה לאומית לאמנות, וושינגטון,
ארה"ב
אבל פרט ליופיו, התורה לא הוסיפה על יוסף
תארים נוספים ולא פיזרה עליו עוד שבחים, והיא השאירה לכל אחד להסיק על אופיו כרצונו
מתוך סיפור המעשה. כפי שאמרתי בפתח דברי, זוהי דרכו של הסיפור המקראי, וזהו, בעיני
רבים מאיתנו, גם חינו, שאיננו מוצאים בו דמויות סטריאוטיפיות חד-ממדיות, ולא כל שכן
צדיקים וקדושים - פרט לחריג אחד, איוב, שמקורו זר, כנראה. קדושה וצדיקות יתר גורמים
לרבים מאיתנו, שגדלנו על התנ"ך, הרגשת בחילה מסוימת, כמו מנת יתר של סכארין. פולחן
צדיקים וקדושים, ולא כל שכן פולחן קברותיהם, אינו תואם את רוח התנ"ך. אבל מאז
התנ"ך עברו דורות רבים, וביהדות נשבו, ונושבות היום ביתר תוקף, גם רוחות אחרות.
היום אנחנו משופעים בצדיקים ובקדושים, והם וקבריהם מתחרים בהצלחה בגלריית הקדושים הקתולית.
אבל מכל אישי המקרא, רק אחד זכה, כבר בדורות המוקדמים, לתואר 'צדיק' כחלק בלתי נפרד
משמו, והוא יוסף. כנראה שהמקור לכך הוא הדרש הדורש את הפסוק בעמוס: על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים (ב6)
כמתכוון למכירת יוסף, בעוד שהפשט שלו הוא, כמובן, אי-הצדק החברתי, והוא מתאים למציאות
שלנו היום עוד יותר מאשר אי-פעם בדורות האחרונים.
יוסף אינו היחיד מגיבורי התנ"ך, שהמסורת
המאוחרת השתדלה ל'הצדיק' בדרכים שונות, במובן של הפיכה לצדיק, אבל הוא, כנראה, הבולט
שבהם. ובהמשך שיחה זו נעמוד על כמה מדרכים אלה, שבחלקן הושקעו מאמצים מרשימים ותחכום
לא מועט.
עדות האופי הראשונה שהתורה מוסרת על יוסף
אינה מקובלת עלינו, בדרך כלל, כעדות חיובית, והיא תואמת לגמרי את דמות נער השעשועים
המפונק והארוגנטי: אלה תלדות יעקב יוסף
בן-שבע-עשרה שנה היה רעה את-אחיו בצאן והוא נער את-בני בלהה (דן ונפתלי) ואת-בני זלפה
(גד ואשר) נשי אביו ויבא יוסף את-דבתם רעה אל-אביהם (בראשית לז2).
ואכן, כך מפרש רש"י את חלקו הראשון
של הפסוק, בעקבות בראשית רבה פד (מאות 3-6): יוסף בן שבע-עשרה שנה... והוא נער - שהיה עושה מעשה
נערות: ממשמש בעיניו, מתלה בעקבו, מתקן בשערו.
יוסף הנער נמכר לישמעאלים
יוהן פרידרך אוברבק, גרמני, 1869-1789
איך ניתן לפרש פסוק זה לחיוב ולהצדיק את
יוסף המלשין על אחיו? פתח מתוחכם לכך מצא ר' יהודה בהתייחסות הנפרדת לבני בלהה וזלפה.
לדבריו, בניגוד לרושם הראשון שאנחנו מקבלים מן הכתוב, 'את דבתם' אינו מתכוון אליהם,
בני השפחות, אלא לבני לאה, הגבירה - 'רבי יהודה אומר: מזלזלין הן בבני השפחות ונוהגין
בהן כעבדים' (ירושלמי פאה א א). רעיון זה אומץ ע"י רבים - כולל הרמב"ם, למרות
שבדרך כלל נהג להעדיף את הפשט על הדרש. הוא מובא גם אצל רש"י: 'את בני בלהה- כלומר
רגיל היה אצל בני בלהה לפי שהיו אחיו מבזין אותן והוא מקרבן'.
ב'כלי יקר' של שלמה אפרים לונטשיץ (מאה 17) אפשר למצוא אפילו 'הוכחה'
להסבר זה: ודאי שכל האחים בני הגבירות היו מזלזלים בבני השפחות לקרות אמותם פילגשיםושפחות, ואת בניהם קראו עבדים, ויוסף לבד היה מתחבר אל בני בלהה וזלפה, כי
אמר שהם נשי אביו ממש, ומטעם זה זלזל ראובן בבלהה בחשבו שהיא פילגש ואינה אשתו, על-כן
בלבל יצועו, ומכאן ראיה ברורה שכל בני
הגבירה הוציאו דיבה על בני השפחות לקרותן עבדים, ועל זה נאמר ויבא יוסף את דבתם רעה - אותהדבה רעה שהוציאו אחיו על בני השפחות הביא אל
אביהם של בני בלהה וזלפה, כי היה להם לחוש לכבוד אביהם שלא לקרות לבניו עבדים, וחשב
כי אביהם יתבע עלבונם... ואע"פ שגם הוא סיפר עליהם לשון הרע,
מכל מקום ותשב באיתן
קשתו כי הוא דרך קשתו ויכוננה באיתן בצדק ובמשפט, שהרי מותר לומר לשון
הרע על בעלי המחלוקת (ירושלמי פאה פ"א ה"א) ואחיו התחילו במחלוקת במה שזלזלו
בבני השפחות.
ואם לא על היחס לבני השפחות, אז על מה הלשין יוסף לאביו? אולי על
כך שהם התרשלו במרעה, או אולי גם על כך שהציקו לאחיהם הצעיר? לא כך גרסו מרבית חכמינו.
באותה הלכה בירושלמי אנחנו מוצאים עוד שתי הצעות מעניינות אחרות: "רבי מאיר אמר:
חשודים הן על אבר מן החי, ורבי שמעון אומר: נותנין הן עיניהן בבנות הארץ". רש"י
מפרט את כל שלוש ההצעות, ואפילו ביתר חומרה: "שהיו אוכלין אבר מן החי ומזלזלין
בבני השפחות לקרותן עבדים וחשודים על העריות", אבל רש"י אינו יוצא מגדרו
בהצדקת יוסף , ואומר: "כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו"
- במילים אחרות, הוא הלשין עליהם ככל יכולתו.
רש"י = רבי שלמה בן יצחק, 1040 לערך - 1105
חכם יהודי צרפתי, הנחשב לגדול מפרשי המקרא והתלמוד בימי הביניים ולאחד מגדולי חכמי ישראל בכל תקופת הראשונים
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%A9%22%D7%99
כתב רש"י על בול ישראלי
משנת 1989
ל'שפת אמת' (האדמו"ר יהודה
לייב אלתר, מאה 19) לא היה חשוב על מה בדיוק הלשין יוסף. לדבריו: בוודאי לא יוסף הצדיק
מבעלי לשון הרע. אך כי הצדיק באמת אין יכול לסבול שום דבר, וכעניין שנאמר באליהו קנא קנאתי... כי יוסף הצדיק היה
נבדל מכל עולם הזה, כעניין שכתוב 'נזיר אחיו' וגם נקרא 'בן זקונים' , פירושו שנולד
בקדושה שלא ידע שמץ רע בעולם לכן לא היה יכול לסבול מעשה אחיו אף כי היו צדיקים גם
כן...
וכמוהו גם כותב אליהו בקשי דורון (באתר
"ישיבה"): ברור שאין להבין הדברים כפשטם. חס וחלילה לחשוד ביוסף שסיפר לשון
הרע וגרם לשנאה וקנאה. ברור שכוונתו הייתה לטובה, ושעשה הכול מתוך רצון לתקן, ולהוכיח
את האחים; אף על פי כן נענש על כך שחשד בהם. יוסף הצדיק שגדל כל ימיו באש התורה של
יעקב, היה כולו שלהבת קודש, בבחינת "אהבי ה' שנאו רע" (תהלים צז10), מכוח
קדושתו ודרגתו לא סבל כל עוולה וסטייה מדרך האמת. כשיצא לרעות את אחיו בצאן ראה התנהגות
שאינה הולמת ולא יכול לשאת זאת, לפיכך הוא הוכיח, התריע וסיפר לאביו. אבל מגודל יראתו
וקדושתו ראה בכל מעשה 'רעה'. כשתלו האחים את עיניהם בבנות הארץ, מעשה שאנשי עמל נכשלים
בו, הוא הגדיר את המעשה כחומרה של עריות, ואכן בדרגתו זה חמור כעריות. אולם, כלפי האחים
שאינם בני תורה ואינם זהירים, אין זה אלא איסור מגדרי העריות.
בקו זה, המצדיק גם את יוסף וגם
את אחיו, מרחיק לכת הרב אריה קרן מאתר "רבי". הוא מציג את הסכסוך בין יוסף
לאחיו כמחלוקת הלכתית, כראוי ליהודים בני תורה: שואלים המפרשים איך יתכן ששבטי ה' יעשו
מעשים כאלו אשר יוסף הביא את דיבתם רעה לפני אביהם?... גם הזוהר... שואל איך היו אוכלין
אבר מן החי והיו עוברים על מצות ריבונם, שהרי ציווה על בני נח מצווה זו? ... המפרשים...
אומרים הסברים על מנת להבין את המחלוקת בין יוסף לאחים: לגבי אבר מן החי - השבטים חתכו
חתיכה מבהמה אחר השחיטה בעודה מפרכסת ובדין זה ישנו הבדל בין נח שאסור לו האכילה, לבן
ישראל שמותר לו באכילה... המחלוקת בין השבטים ליוסף הייתה, האם עד שלא ניתנה התורה
בפועל אפשר להשתמש בקולא של בני ישראל. השבטים סברו שכן, שהרי קיימו את התורה עד שלא
ניתנה, ואילו יוסף חשב שבכל אופן מכיוון שעדין לא ניתנה, לא ראוי להשתמש בקולא של בני
ישראל על נח... יוסף תפס את החסידות... "חסיד" מסמל שאינו הולך רק לפי הדין,
אלא גם לפנים משורת הדין, מצד אחד, ומצד שני גם עושה גדרים וסייגים כדי לא להיכשל בעיקר.
ובזה הייתה המחלוקת בין יוסף החסיד לבין אחיו, שהוא ציפה שאחיו בני יעקב שבטי ה', ינהגו
בחסידות, יותר מן הדין...
וכן לגבי עסקיהם עם הנשים, אמנם
על פי דין מותר לדבר עם נשים בעסקי מסחר, אבל בדרך החסידות שבטי ה' היו צריכים לעשות
זאת ביתר צניעות ולא לעיני כל, כדי שלא יגיעו כלל לידי חשד חס וחלילה.
ומה בדבר יוסף השלישי, החכם והנבון, שעתיד
לעלות לפסגת השלטון בזכות כישוריו המנטאליים? ביוסף זה דגלה היהדות ההלניסטית, כיוון
שתאם את האידיאלים שלה, וגם כיוון שרצתה גם להשתמש בו כדי להרים את קרנו של העם היהודי
בעיני הגויים, והוא הוצג בהרחבה ע"י שני נציגיה הבולטים במאה הראשונה: פילון מאלכסנדריה
ויוסף בן מתתיהו. פילון כתב את חיבורו "על יוסף - מסה על חיי אדם שעסק בענייני
המדינה", כמסה על דמות המדינאי האידיאלי, שסיפור יוסף אמור להציג אותה, אם ישירות
או במטאפורה. וכך הוא כותב בפתיחת חיבורו:
'ישנם שלושה אופנים בהם אנו מתקדמים אל
התכלית המצוינת ביותר, והם חינוך, טבע וניסיון... אתאר כעת את חיי האיש שעסק בענייני
הציבור. משה הנחיל לנו את סיפור חייו של אחד האבות שקנה מוניטין בסוג חיים זה, שבו
היה מעורב מצעירותו המוקדמת. אדם זה נכנס בהיותו בן שבע עשרה לעיסוק המרעה, המתאים
לעיסוק הפוליטי - בגלל זה אני חושב שגזע המשוררים התרגל לכנות את המלכים רועי העם,
כי מי שמיומן כרועה יהיה כנראה גם מלך מצוין, כיוון שהוא מורגל בתשומת הלב'.
גם לפרטים הקטנים, ומסוגל גם להשגיח על
עדר של המצוינים ביצורים, כלומר של בני אדם, וכמו שתשומת לב לצייד היא הכרחית לזה שעומד
לנהל מלחמה או לפקד על צבא, כך, באותו אופן, אלה המקווים למשול בעיר ימצאו את עיסוק
הרועה קשור מאוד אליהם, כיוון שהוא מהוה הכנה לכל סוג של ממשל.
וגם אם לא כמטאפורה, הריעובדיה ספורנו (ספרד, מאות 15-16) וגםבעל "אור החיים"
(חיים בן עטר, מרוקו, מאה 18), נתפסו לשימוש במילת היחס "את" במקום "עם",
כרומזת לכך שיוסף תפס, כבר בנעוריו, עמדת מנהיגות בקרב אחיו. והרי פירושו של ספורנו
לפסוקנו:
היה
רעה את אחיו בצאן - היה מנהיג ומורה אותם במלאכת מרעה הצאן. "והוא נער" - ומפני
נערותו חטא להביא דבת אחיו, כי לא נסה
(על פי שמואל א יז39) ולא התבונן לאחרית דבר, אף על פי שהיה אז משכיל מאד, ושהיה
אחר כך מורה לזקני הדור, כאמרו וזקניו
יחכם (תהלים קה22), וזה כאמרם זיכרונם לברכה: ולא בדרדקי עצה (שבת
פט, ב)... ויבא יוסף את דבתם רעה
- באמרו לאביו שאחיו היו טועים ומפסידים בבלי דעת כראוי במלאכת המקנה, שהייתה אז
עקר השתדלותם בקנית עשר ונכסים.
וישראל אהב את-יוסף מכל-בניו
כי בן-זקנים הוא לו ועשה לו כתונת פסים. ויראו אחיו כי-אותו אהב אביהם מכל-אחיו וישנאו
אתו ולא יכלו דברו לשלום. ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו ויוספו עוד שנוא אותו (בראשית לז 3-4). לפי פשטו של
הסיפור, לא רק ההלשנה, אלא גם העדפתו הבוטה של בן הזקונים ע"י האב, וההקנטה של
האחים ע"י האח המפונק בסיפור חלומות הגדלות שלו, שפכו שמן על מדורת קנאתם של האחים
באח המפונק והארוגנטי, והפכו אותה לשנאה יוקדת.
יוסף מגלה חלומותיו לאחיו
שייץ, 1762
מטפחי דמותו של יוסף החכם טוענים שחכמת
הנער יוסף הייתה אחת הסיבות החשובות להעדפתו ע"י יעקב. וכך היא גרסתו של פילון
למסופר בפסוקנו: כאשר אביו של אותו איש הבחין בבנו ביכולתו הנאצלת, גדולה מדי כדי להישאר
חבויה במחשכי הפרט, הוא העריץ אותו וטיפח את כישרונו, ואהב אותו יותר מאשר את בניו
האחרים, וזאת גם כיוון שהיה בן זקונים... וכאדם היודע להעריך סגולה נעלה, הוא טיפח
ועודד את תכונתו הטובה של בנו ע"י תשומת לב ודאגה רבה מדי, כדי שלא תועם, אלא
תוכל לזרוח בזוהר רב. אבל הקנאה היא יריבתו של המזל הטוב, ובזמן ההוא היא תקפה בית
משגשג והכניסה בו פירוד, בהביאה את כל אחיו לעוינות כנגד האחד ולרגשות מרים שאיזנו
את אהבת אביו, והם שנאו את אחיהם ככל שאביהם אהבו ; אבל הם לא הביעו את שנאתם במילים,
אלא שמרו אותה בליבם, וכך היא נעשתה כבדה ומרה יותר, כיוון שרגשות שמדוכאים, ואינם
מורשים להתאדות במילים, הם קשים יותר לשאת.
ואצל יוסף בן מתתיהו, בקדמוניות היהודים
(תרגום אברהם שליט), ספר שני, אנחנו מוצאים:
יעקב אהב את יוסף, שנולד לו מרחל, מכל
שאר בניו על שום יפי הגוף ומעלות הנפש שלו, כי היה מצוין בתבונה יתרה. חיבת אביו אליו
והאושר, שנתבשר עליו מתוך חלומות שראה וסיפר לאביו ולאחיו, עוררו את קנאתם ושנאתם של
האחים: כי אכן מתקנאים בני אדם אפילו בהצלחותיהם של הקרובים להם ביותר.
מעניין לציין שגם אונקלוס תרגם, משום מה,
'בן זקונים' כ'בן חכם': "וישראל,
רחים ית יוסף מכל בנוהי--ארי בר חכים הוא".
באחד מאתרי הדרשות באינטרנט קראתי שיונתן
בן עוזיאל תירגם את הכתוב "יוסף בן שבע עשרה שנה" באופן החופשי הבא: "יוסף
בר שבסרי שנין הוה במיפקיה מן בית מדרשא" כלומר, יוסף בן שבע עשרה שנה היה כשיצא
מבית המדרש, כך שבמקום נער שעשועים אנחנו מוצאים תלמיד חכם בבית מדרשו של אביו יעקב.
אני מניח שהכוונה היא לתרגום יונתן, הקרוי גם תרגום ירושלמי, שהוא תרגום מאוחר (מאה
8), כיוון שיונתן בן עוזיאל תרגם רק את ספרי הנביאים, אבל לא בדקתי את זה.
מצדיקי יוסף פירשו את חוסר הטאקט שלו כתמימותו
של מי שהוא כה צדיק עד שאינו יכול שלא לספר את האמת. אגב, נקודת זכות דומה הם גם מצאו
אצל האחים, וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום
- שלא היה להם אחד בפה ואחד בלב - זה. כמובן, עומד בניגוד למסקנתו של פילון מאותו סיפור.
"צוואת יוסף", שמפליגה בצדיקותו וקדושתו של יוסף עד כדי כך שהוא דומה יותר
לקדוש מעונה נוצרי, מתעלמת בכלל מהתנהגותו הארוגנטית של יוסף ומייחסת לו את ההיפך הגמור:
ידעו אחי מה-אהבני אבי, ואנכי לא התגאיתי בלבבי, אף-כי נער הייתי, ויראת ייהיתה בלבבי,
כי ידעתי כי הכל בן-חלוף. ואנכי לא רוממתי נפשי לרעה, ואכבד את-אחי...".
ויאמרו איש אל-אחיו הנה בעל
החלמות הלזה בא (בראשית לז19). החלומות מהווים מרכיב חשוב בסיפור יוסף. ליוסף אין מתחרה בתנ"ך
בנושא החלומות - לא כחולם ולא כפותר. בראשית השנה, כשבחרתי בכותרת, חשבתי שעניין החלומות
יהיה גם מרכיב חשוב בשיחתי זו. אלא שבינתיים התברר לי שהקדימני בנושא זה הרב יגאל שפרן,
בהקשר לחלום יעקב, ולכן אגע בו רק בקיצור.
לקדמונים היו מוכרות שתי דרכים שבהן החלום
אמור לגלות את העתיד - נבואה וחיזוי עתידות. זה מזכיר את האמרה הידועה שלפיה צפת ניצלה
גם בדרך הטבע, מכך שזקני צפת אמרו תהלים, וגם בדרך הנס - בכך שהפלמ"ח הגיע. כך
יש לנו דרך אחת שהסברה פשוט מאוד: החוזה מקבל בחלומו את הנבואה מילולית מפי הגבורה.
ברשימת גיבורי התנ"ך שהאלוהים התגלה אליהם בחלומם אנו מוצאים את אבימלך ויעקב,
משה (בחלום אדבר בו - במדבר
יב6), בלעם ושלמה.
יוסף מפרש חלומות פרעה
פטר פון קורנליוס, צייר גרמני, 1867-1783
הגלריה הלאומית, ברלין, גרמניה
הדרך האחרת, שקשה יותר להסבירה, היא פתרון
החלום - נבואת העתיד מתוך עלילת החלום. פותרי חלומות בתנ"ך במובן זה הם לא רק
יוסף, שפתר את חלומות שר האופים ושר המשקים ואת חלום פרעה, אלא גם דניאל, שעליו נאמר:
ודניאל הבין בכל חזון וחלמות (א17),
ופתר את חלום נבוכדנצר (שם ב), וגם החייל האלמוני בצבא גדעון שפתר את חלום רעהו: ויבא גדעון והנה איש מספר לרעהו חלום ויאמר הנה
חלום חלמתי והנה צליל לחם שערים מתהפך במחנה מדין ויבא עד האהל ויכהו ויפל ויהפכהו
למעלה ונפל האהל. ויען רעהו ויאמר אין זאת בלתי אם חרב גדעון בן יואש איש ישראל נתן
האלהים בידו את מדין ואת כל המחנה. (שופטים ז 13-14). (שאול לא הצליח
לקבל תשובה באף אחת מהדרכים, וגם לא באורים ותומים: ולא ענהו ה' גם בחלמות גם באורים וגם בנביאים).
היום אנחנו מדברים גם על דרך שלישית שבה
החלום עשוי לנבא את העתיד - כנבואה שמגשימה את עצמה. החלום הוא ביטוי לרגשות כמו אמביציה,
תקווה, אמונה או חשש שמשפיעים על התנהגותו של האדם ועשויים לקבוע, בדרך זו, את גורלו.
על כל פנים, גם לפני פרויד, פתרון חלומות היה נחשב לחוכמה, ומפארי דמותו של יוסף החכם
הדגישו את יכולתו המופלאה של יוסף בכך. אבל זה שייך להמשך הסיפור.
נדלג כעת על חלק מהשתלשלות המאורעות בסיפור
יוסף ועל ההתייחסות אליהם בהקשר לכל אחת משלוש הדמויות, ונרד, עם יוסף והישמעאלים,
מצריימה:
ויוסף הורד מצרימה ויקנהו פוטיפר
סריס פרעה שר הטבחים איש מצרי מיד הישמעאלים אשר הורדהו שמה. ויהי ה' את-יוסף ויהי
איש מצליח ויהי בבית אדניו המצרי. וירא אדניו כי ה' אתו וכל אשר-הוא עשה ה' מצליח בידו.
וימצא יוסף חן בעיניו וישרת אתו ויפקדהו על-ביתו וכל-יש-לו נתן בידו. ויהי מאז הפקיד
אתו בביתו ועל כל-אשר יש-לו ויברך ה' את-בית המצרי בגלל יוסף ויהי ברכת ה' בכל-אשר
יש-לו בבית ובשדה. ויעזב כל-אשר-לו ביד יוסף ולא-ידע אתו מאומה כי אם-הלחם אשר-הוא
אוכל ויהי יוסף יפה-תאר ויפה-מראה. (בראשית לט 1-6).
יוסף נמכר לפוטיפר
ג'אקופו פונטורמו, איטלקי, 1557-1494
גלריה לאומית, לונדון, אנגליה
לפני שנמשיך ביוסף, נעמוד רגע על זהותו
של אדונו, פוטיפר. מלבד פרעה, שזהו כנראה תואר המלכות, רק שני נכבדים מצרים אחרים מוזכרים
בשמותיהם: אדונו פוטיפר, 'סריס פרעה שר הטבחים', וחותנו פוטיפרע, 'כהן און'. דמיון
השמות ודלות המבחר הביאו רבים לקביעה שפוטיפר ופוטיפרע אחד הם, מה שמוסיף פיקנטיות
רבה לחלק הרומנטי שבסיפור יוסף, אבל מוקשה למדי מתיאור תפקידיהם ומפרטים נוספים בסיפור.
אבל גם בלי שנתייחס לפוטיפרע, יש חילוקי
דעות לגבי פוטיפר. השאלה הראשונה, שאף היא רלבנטית למדי לסיפורנו, היא האם היה פוטיפר
סריס במובן המקובל של המילה. עלינו לזכור שלמילה 'סריס' בתנ"ך יש גם פירוש אחר,
שכיח באותה מידה, והוא פקיד גבוה.
לפי הקונקורדנציה של מנדלקרן, "לפי
שבארץ הקדם נתמנו הסריסים לפקידי ארמון הנשים, (השם 'סריס') הושאל גם לשאר שומרי משמרת
המלך ומשרתיו". כך אנו מוצאים סריס
אחד אשר-הוא פקיד על-אנשי המלחמה (ירמיהו כה19,נב25) ואת שרי יהודה ושרי ירושלם הסרסים והכהנים וכל עם
הארץ (שם לח7). ואכן, בעוד שבוולגאטה מתורגם 'סריס' בהקשר פוטיפר כ-eunuchus, ובתרגום הערבי שבידי זה 'חצי', באותו מובן, הרי אונקלוס תירגם: וזבניה פוטיפר רבא דפרעה רב קטוליא,
ובתרגומים האנגלים שעיינתי בהם מצאתי officer. פילון,
אבן עזרא, ותומס מאן מאמצים את הפירוש שפוטיפר היה סריס במובן המיני של המילה. רש"י
אפילו מפליג בכך: "ויתן לו את-אסנת בת-פוטי פרע כהן און לאשה" - 'פוטי פרע'
הוא פוטיפר ונקרא פוטיפרע על שנסתרס מאליו לפי שחמד את יוסף למשכב זכור".
יש גם גרסאות שונות לגבי תפקידו של פוטיפר.
אבן עזרא מפרש: 'שר טבחים' - הממונה על בית המשמרת. הוא מסתמך, כמובן, על הפסוקים: ויתן אתם במשמר בית שר הטבחים אל-בית הסהר מקום
אשר יוסף אסור שם (מ2) ו- פרעה, קצף על-עבדיו; ויתן אותי במשמר, בית שר הטבחים--אותי, ואת שר האופים (מא10).
אבל גם פרוש זה מעלה כמה תהיות.
הצלחתו של יוסף בבית פוטיפר מהווה, כמובן,
ראייה לצדיקותו עבור אלה הרואים בו חסיד קדוש, לפחות מי שנעשה כזה לאחר העונש שקיבל
על גאוותנותו. ואכן, במקום זה בסיפור התנ"ך נכנס, אם כי לא במידה גדושה, הממד
הדתי - שם האלוהים, שלא הוזכר כלל בחלק הקודם של הסיפור, מוזכר מעתה תכופות - הן ע"י
המספר והן בפי יוסף.
רש"י אומר: 'כי ה' אתו' - שם שמים
שגור בפיו. מדרש תנחומא (מאה 9) משעשע יותר: היה מוזג לרבו יין קונדיטון והוא אומר
לו: מה מזגת לי? הוא אומר: קונדיטון. אומר לו: פסינתון אני רוצה - והיה פסינתון. אומר
לו: מבושל אני רוצה - והיה מבושל. וכן על המים, וכן על כל דבר ודבר, שנאמר:
"וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו".
אם זה אות לצדיקות, הרי, לפי הפולקלור המשפחתי, גם אני, הצנוע, נצר לצדיק גדול. דודי
היה מספר שלאבי סבי זצ"ל היה פונדק, ובמרתף הפונדק הייתה חבית יין אחת. כשגוי
היה נכנס לפונדק, הוא היה שואל אותו איזה יין הוא רוצה, וכשהגוי היה עונה, למשל, מדרה,
הוא היה צועק לנער שבמרתף: 'יענק'ל, מאך מדרה!'.
ב'צוואת
יוסף' (1) הצלחתו של יוסף, בעזרת האל, מתחילה בשלב ביניים שאינו
מופיע במקרא: ויהי כאשר באנו מצרימה ויריבו ביניהם (הישמעאלים) מי מהם יתן מחירי ויקחני.
ויאותו כולם כי אשאר במצרים אצל מוכר סחורתם עד-אשר ישובו עם-סחורתם. ויי נתן חני בעיני
הסוחר ויפקד על-ידי את ביתו. ויברכהו אלהים לרגלי וימלא אותו זהב וכסף ועבדה.
יוסף במצרים
ג'אקופו פונטורמו, איטלקי, 1557-1494
גלריה לאומית, לונדון, אנגליה
פילון נותן יותר
משקל לכישרונו הרב של יוסף בהצלחתו: הצעיר הובל מצרימה, ושם נעשה עבד לסריס, ותוך ימים
אחדים הוכיח את מצויינותו, שקיבל סמכות על עמיתיו המשרתים, ואת ניהול כל משק הבית;
כי אדונו למד בהזדמנויות רבות שמשרתו הוא בהשגחה אלוהית בדבריו ובמעשיו; ולכן הוא התמנה
למשגיח הבית... כי ראוי שאיש המדינה יתנסה קודם בניהול של בית אחד... כי זהו אותו הדבר
בקנה מידה אחר.
גם יוסף בן מתתיהו רואה בהצלחתו של יוסף
עדות למעלותיו: קנה אותו איש אחד מצרי ושמו פוטיפר, רב הטבחים של פרעה המלך. והיה האיש
נוהג בו כל כבוד והקנה לו חינוך, שמקנים לבן-חורין, והניח לו דרגת-חיים טובה מזו, שהיא
מנת חלקו של עבד, ומסר לידו את הפקוח על כל עסקי ביתו. והלה נהנה מההנחות האלה ולא
קיפח אף על-ידי השנוי הזה את מידותיו הטובות, שהיו דבוקות ואחוזות בו, אלא הביא ראיה
לכך, שרוח אצילה יכולה להתגבר על פגעי החיים, אם טבועה היא באיש באמת ואין היא מותאמת
לשם הצלחת השעה בלבד.
כך הגענו לחלק הפיקנטי של סיפור יוסף:
ויהי אחר הדברים האלה ותשא אשת-אדניו את-עיניה
אל-יוסף ותאמר שכבה עמי. וימאן ויאמר אל-אשת אדניו הן אדני לא-ידע אתי מה-בבית וכל
אשר-יש-לו נתן בידי. איננו גדול בבית הזה ממני ולא-חשך ממני מאומה כי אם-אותך באשר
את-אשתו ואיך אעשה הרעה הגדלה הזאת וחטאתי לאלהים. ויהי כדברה אל-יוסף יום יום ולא-שמע
אליה לשכב אצלה להיות עמה. ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו ואין איש מאנשי
הבית שם בבית. ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי ויעזב בגדו בידה וינס ויצא החוצה. ויהי
כראותה כי-עזב בגדו בידה וינס החוצה. ותקרא לאנשי ביתה ותאמר להם לאמר ראו הביא לנו
איש עברי לצחק בנו בא אלי לשכב עמי ואקרא בקול גדול. ויהי כשמעו כי-הרימותי קולי ואקרא
ויעזב בגדו אצלי וינס החוצה.
ותנח בגדו אצלה עד-בוא אדניו אל-ביתו. ותדבר אליו כדברים האלה לאמר בא אלי העבד העברי
אשר-הבאת לנו לצחק בי. ויהי כהרימי קולי ואקרא ויעזב בגדו אצלי וינס החוצה. ויהי כשמע
אדניו את-דברי אשתו אשר דברה אליו לאמר כדברים האלה עשה לי עבדך ויחר אפו. ויקח אדני
יוסף אתו ויתנהו אל-בית הסהר מקום אשר-אסירי המלך אסורים ויהי-שם בבית הסהר
(בראשית לט20-7).
יוסף ואשת פוטיפר
גידו רני, איטלקי, 1642-1575
מוזיאון פול גטי, לוס-אנג'לס,
ארה"ב
המוטיב העיקרי של חלק זה של הסיפור, הטרדה
מינית של צעיר ע"י בעלת בית בוגרת, נמצא, כידוע, בסיפור מצרי עתיק, "סיפור
האחים". כפי שציינתי קודם, אין הסיפור המקראי מתאר את אשת פוטיפר, וגם אינו נכנס
לפרטי ניסיונות הפיתוי. את זה הוא משאיר לדמיוננו הפרוע. אם תרצו, מדובר פה ביפהפייה
המנסה לפתות את יוסף הצעיר בחשפה לפניו את חמודותיה, אבל אם תרצו אחרת, תוכלו לחשוב
על בעלת בית מבוגרת ומשועממת, אולי אפילו מכוערת, החושקת בצעיר היפה שמעדיף עליה את
הצעירות הנאות, אולי המשרתות, או אולי אפילו גם בתה שלה עצמה, אסנת, בגרסה המזהה את
פוטיפר ופוטיפרע.
נתחיל בדמות נער השעשועים הנופל מן הפח
אל הפחת. אותה אנו מוצאים במדרש תנחומא (ורש"י): כיון שראה יוסף את עצמו בכך התחיל
אוכל ושותה, מסלסל בשערו ואומר: ברוך המקום שהשכיחני בית אבי. אמר לו הקדוש ברוך הוא:
אביך מתאבל עליך בשק ואפר ואתה אוכל ושותה ומסלסל בשערך - אטליס, חייך שאני מגרה בך
את הדב. מיד "ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף".
פילון ופלאביוס נשארו קרובים לסיפור המקראי.
הם לא הוסיפו פרטים על האישה ועל הפיתוי, וייחסו את עמידתו של יוסף בפיתוי להגינותו.
פילון: אבל בעודו רוכש שם טוב בענייני
ניהול בית אדונו, נרקמה נגדו מזימה ע"י אשת אדוניו, בגלל האהבה העזה שרחשה לו;
כי היא, מטורפת מיופיו של הצעיר, ולא יכולה לשלוט בתשוקתה ותאוותה, הציעה לו לנאוף
איתה; אבל הוא התנגד בעוז, ולא העז בכלל להתקרב אליה, בגלל אופיו הממוזג וההגון שנטעו
בו הטבע וההרגל.
יוסף בן מתתיהו: כי אשתו של אדוני אהבה אותו על
יפי גזרתו וזריזותו בעבודה וחשבה, שתפתהו בנקל לשכב אתה, אם תגלה לו את אהבתה, משום
שיהא הדבר בעיניו לאושר (גדול) לו, שגברתו חשקה בו. אלא שהיא שמה לב למעמד העבד שלו
באותה שעה ולא לטבעו, שנשאר בו על אף השינוי. וכשגילתה לו את תאוותה והפליטה מלים על
משכב דודים, דחה את הדרישה, משום שחשב לבלתי-הוגן למלא משאלה כזו מצדה, שיהא בה משום
אי-יושר וזדון כלפי האיש, שקנה אותו ונהג בו בכבוד גדול כל כך.
לעומתם,
'צוואת יוסף' הקדומה מאריכה ומפרטת בסיפור זה. אצטט ממנה רק מספר קטעים מהסיפור הארוך
שבעתיים, במיוחד אדלג על תיאורי הצום והתפילה של יוסף הקדוש: כמה פעמים איימה עלי המצרית
במוות, כמה פעמים גזרה עלי עונש, ואחרי כן השיבה אותי, וכאשר לא חפצתי להיות עימה אמרה
אלי, אם תיאות לי אתה תמשול גם בי גם בכל אשר בביתי ואתה תהיה כאדוננו. ואנכי זכרתי
את דברי אבות אבי יעקב, ואלך אל חדרי ואבך ואתפלל אל ה'... וכאשר לא הועילה דבר, באה
אלי בתואנה שברצונה לקחת לקח ולשמוע את דבר האלוהים. ותאמר אלי, אם חפץ אתה כי אעזוב
את האלילים, שיכבה עמי ואנכי אשכנע את בעלי לסור מאחרי אליליו ונלך בחוקות אלוהיך...
ותוסף לעת אחרת ותאמר אלי, אם לא תחפוץ לנאוף עמי, אהרוג את בעלי ואנשא לך כדין. ואני,
בשומעי זאת, ואקרע את-בגדי ואומר, האשה, יראי את ה' ואל תעשי את המעשה הרע הזה פן תיכרתי,
כי דעי-לך כי אני אודיע את מחשבתך הנפשעת לכל... ותשלח לי אוכל שעליו היזתה שיקוי כשפים.
ויהי כי בא הסריס ויבא לי את המאכל, ואשא עיני ואראה איש נורא מראה המושיט לי חרב עם
הקערה, ואדע כי מזימתה להדיחני. וכצאתו, ואבך ולא טעמתי טעם מאוכל זה, ולא כל מאכל
אחר ממנה. וכעבור יום, ותבוא אלי ותכר את האוכל, ותאמר אלי, מדוע לא אכלת מן המאכל
הזה. ואומר אליה, כי מילאת אותו כשפים ומוות... ולמען תיווכחי כי לא תשלוט רעת פושעים
בצדקת יראי ה', הנה אקח מן-המאכל ואוכל בפניך, ובדברי אלה ואתפלל כזאת, אלהי אבותי
ומלאך אברהם יהיו עמדי, ואוכל. ובראותה זאת, ותיפול על-פניה לרגלי ותבך... ותבטיחני
לבלתי עשות עוד את מעשה הפשע הזה... ואולם היא הקשתה את-לבה ברעה ותחפש אי הדרך תצודני...
והיא לעת מצוא רצה אלי, ובעלה היה מחוץ לבית, ותאמר אלי. אתלה את עצמי או אשליך עצמי
לבאר או מראש צוק אם לא תיאות לי. ובראותי כי רוח בליעל הרגיזתה, ואתפלל אל ה' ואומר
אליה. למה אומללה תרגזי ותתגעשי והחטא יעוור עיניך, זכרי כי אם תשלחי יד בנפשך תכה
סתון אשת צרתך, פילגש בעלך, את-בניך, ותמחה את זכרך מעל פני האדמה... לבסוף תפסה בבגדי
ותמשכני בחזקה לשכב עמה. וכראותי כי החזיקה בשיגעון בבגדי, ואעזבהו ואנוס ערום. והיא,
בהחזיקה בבגדי, טפלה עלי עלילות-שווא, וכבוא בעלה נתנני במשמר אשר בביתו, וממחרת היכני
וישלחני אל בית הסהר אשר לפרעה. וכאשר הייתי באסורים... ואגיל בקול שמחה ואודה לאלוהי
כי ניצלתי מתאוות המצרית... כי בהיותי בביתי ותגל את זרועותיה ואת שדיה ואת רגליה למען
אשכב עימה, כי יפת מראה היתה עד מאד והדורה בלבושה למען תדיחני, וה' הצילני ממזימותיה...
חז"ל, ברובם, ייחסו את מעלתו של יוסף
כצדיק בעיקר לדבר אחד בלבד - התגברותו על יצרו ועמידתו בפני הפיתוי של אשת פוטיפר.
הם היו קצת פחות נועזים לגבי טכניקות הפיתוי של אשת פוטיפר: בכל יום ויום הייתה אשת
פוטיפר משדלתו בדברים. בגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית ... נתנה לו אלף ככרי
כסף לשמוע אליה לשכב אצלה להיות עמה ולא רצה לשמוע אליה. (יומא, לה ב). נראה שהם
ראו בעצם ההזדמנות, מבלי להתייחס ליופייה של האישה, פיתוי שקשה לעמוד בו, בייחוד לבחור
צעיר.
במקום אחר בגמרא מסופר שיוסף כבר היה קרוב
מאוד להיכנע לייצרו, וניצל מהחטא רק בדרך נס: ויבא הביתה לעשות מלאכתו - א"ר יוחנן:
מלמד ששניהם לדבר עבירה נתכוונו. ויבא הביתה לעשות מלאכתו - רב ושמואל, חד אמר: לעשות
מלאכתו ממש, וחד אמר: לעשות צרכיו (רש"י הוסיף: עמה) נכנס. ואין איש מאנשי הבית
וגו' - אפשר בית גדול כביתו של אותו רשע לא היה בו איש תנא דבי ר' ישמעאל אותו היום
יום חגם היה והלכו כולן לבית עבודת כוכבים שלהם והיא אמרה להן חולה היא, אמרה: אין
לי יום שניזקק לי יוסף כיום הזה, ותתפשהו בבגדו לאמר וגו' - באותה שעה באתה דיוקנו
של אביו ונראתה לו בחלון (סוטה, ז לו).
ותתפשהו בבגדו - יוסף ואשת פוטיפר
צייר אלמוני, אלמוני, איטליה, 1650
הקוראן הוסיף לנו קישוטים יפים לסיפור,
והנה חלקה של 'סורת יוסף' המספר על יוסף בבית פוטיפר: האישה אשר הוא בביתה שידלה אותו
בדברים, והגיפה את הדלתות, ואמרה, בוא אלי. אמר: ישמרני אלוהים! הן אדוני היטיב לשכן
אותי. בני העוולה לא יעשו חיל. היא חשקה בו וגם הוא היה חושק בה אלמלא ראה את מופת
ריבונו. כזאת עשינו למען נטה מעליו את הרעה ואת התועבה, הוא היה בעבדינו ברי הלבב.
שניהם כאחד מיהרו אל הדלת, והיא קרעה את כותנתו מאחור, ואז מצאו השניים את בעלה אצל
הדלת. אמרה: מה דינו של המבקש לעולל רעה לאשתך, אם לא מאסר או עונש כבד? אמר: היא שידלה
אותי בדברים. עד מאנשי ביתה העיד ואמר: אם כותנתו קרועה מלפנים, כי אז אמת בפיה והוא
במשקרים. ואולם אם קרועה כותנתו מאחור, כי אז היא המשקרת ובפיו האמת. כאשר ראה (בעלה)
כי כותנתו קרועה מאחור, אמר: זוהי תחבולתכן, אכן תחבולותיכן נפתלות הן. אתה יוסף! הנח
לכלל זה, ואת בקשי מחילה על חטאך, כי בחוטאים הנך. אז אמרו נשים בעיר: אשת הגביר משדלת
את עבדה בדברים, הוא הצית בה את אש האהבה, ואנו סבורות כי היא שרויה בתעייה גמורה.
כאשר שמעה את לעז דבריהן, הזמינה אותן וערכה להן מסיבה ונתנה סכין ביד כל אחת. אז אמרה
(ליוסף): צא אליהן. בראותן אותו, נפעמו מיפי מראהו עד כי חתכו את ידיהן ואמרו: ישמרנו
אלוהים! אין זה בשר ודם, אין זה אלא מלאך נפלא! אמרה: הנה לפניכן זה אשר גיניתן אותי
בעטיו. אכן שידלתי אותו בדברים והוא כבש את יצרו. אם לא יעשה כדברי, יושלך אל בית האסורים
ויהיה במושפלים. אמר, ריבוני, טוב לי בית האסורים מלעשות את אשר תבקשנה...
יוסף ואשת פוטיפר
אוראציו גנטילשי, איטלקי, 1639-1563
מוזיאון לאמנות פוג, קיימברידג',
מסצוסטס, ארה"ב
סיפור יפה זה על אשת פוטיפר וחברותיה נכנס
גם למדרש תנחומא, בו הוחלפו התפוזים באתרוגים. הוא מופיע שוב גם בפואמת האהבה הגדולה
שכתב המשורר הפרסי הסופי ג'אמי, בערך ב 1470, על סיפור יוסף ואשת פוטיפר. בפואמה זו
אנחנו גם מוצאים, סוף סוף, את שמה: זולייכה.
לפי תקציר הפואמה של ג'אמי, כפי שמצאתי אותו באינטרנט, זולייכה בת מלך מאוריטניה טאימוס
חלמה על בחור יפה תואר שיופיו הרשים אותה כל כך עד שהתאהבה בו מיד, ושקעה בדיכאון מרוב
תשוקתה לאותו בחור. החלום חזר ונשנה שלוש פעמים, ובהופעתו האחרונה גם אמר לה הבחור
שהוא נמצא במצרים. והנה מגיע שליח ממצרים ומבקש את ידה של הנסיכה עבור הווזיר הגדול
של פרעה. היא נענית להצעה מיד, כיון שהיא משוכנעת שמבקש ידה הוא מושא אהבתה ולא אחר.
היא נוסעת למצרים עם פמליה גדולה ומפוארת ונכנסת לממפיס בפאר והדר, מלווה ע"י
הוזיר פוטיפר, או קיפטיר, עצמו, שבא לפגוש את אשתו. בסקרנותה לאשר את זהותו היא מוצאת
הזדמנות להציץ מבעד לוילונות אפיריונה, ומתמלאת צער וייאוש כשהיא מגלה איש שונה לחלוטין
ממושא חלומותיה. הפואמה ממשיכה בסיפור חיי יוסף שיופיו העל-טבעי מתואר כמתנת האל כך
שלא הייתה אישה שחזתה בו ולא התאהבה בו, וזה גם מה שקרה לזולייכה. הוא נמכר כעבד, וזולייכה
זוכה לקנות אותו, לזעמן וקנאתן של מתחרותיה. יוסף היפהפה נכנס לשירותה, ולבקשתו, מקבל
להשגחתו עדר צאן.
גבירתו המעריצה מבקשת למשוך אותו אליה
בכל אמצעי. האומנת של זולייכה היא בת אמונה של הנסיכה באהבתה ליוסף, והיא המגלה אותה
ליוסף ברגע לא זהיר. אביו יעקב, או המלאך גבריאל בדמותו של יעקב, מופיע ומזהיר אותו
מהסכנה, והוא בורח ומשאיר את גברתו ביגון הייאוש, הזעם והצער.
השם זולייכה וסיפור התפוזים חוזרים גם
בסיפור יוסף כמו שהוא מסופר ב'ספר הישר', שפורסם לראשונה בוונציה בשנת 1625 ע"י
מחבר לא ידוע, ובו סיפורי בראשית בשילוב מסורות מהמדרש, מהספרים החיצוניים וממקורות
נוספים. זולייכה היא גם גיבורה ראשית, למעשה, בפואמה שכתב יל"ג בשם "אסנת
בת פוטיפרע", ובה זולייכה ופוטיפר הם הוריה של אסנת.
(1) צוואת יוסף, הבן האחד עשר ליעקב ובן רחל (מאה שנייה לפנה"ס).
ספר צוואות השבטים -
אחד מן הספרים החיצוניים, המתאר את צוואותיהם של בני יעקב אבינו לבניהם. כמו יתר הספרים
החיצוניים, הוא לא נתקבל על ידי חכמי היהדות לאורך הדורות, ועל כן כמעט ואבד. על פי דעתם
של החוקרים נראה כי הספר נכתב בידי יהודים במאה השנייה לפנה"ס או לכל המאוחר במאה הראשונה.
הספר נכתב כנראה בשפה העברית, אך שרד את כל השנים עד ימינו בתרגום יווני. במשך השנים נוספו
לספר תוספות מאוחרות על ידי נוצרים. הספר מורכב מ-12 צוואות של בני יעקב, כשהם מסודרות על פי
סדר אימותיהם: בני לאה, בני בלהה, בני זלפה ובני רחל. בכל אחד מן הספרים המבנה הוא דומה: אבי
השבט מספר את קורות חייו ומתוודה על חטאיו, אבי השבט מורה לבניו את הדרך אשר ילכו בה, אבי
השבט מנבא על אחרית הימים, ימות המשיח ומשפט ה'.
דצמבר 2006
אינדקס המאמרים
לגירסת הדפסה
